ביום שישי השבוע חל צום עשרה בטבת, המציין את ראשית המצור שהביא לידי חורבן בית המקדש והגלוּת הקשה של העם היהודי. בנקודה הזאת התחיל מסע סבל וייסורים שנמשך כאלפיים וחמש-מאות שנה – חורבן הבית הראשון והשני, גלות עם ישראל מארצו, גזירות שמד נוראות, רדיפות ופוגרומים אכזריים, ועד לשואה האיומה של יהדות אירופה אך לפני כשמונים שנה.

למעשה אפשר למתוח את נקודת ההתחלה לתקופה קדומה עוד יותר, שעליה מספרת פרשת השבוע – ירידת בני ישראל למצרים. כאן מתחילה פרשת סבלו של העם היהודי, ומכאן והלאה יהיו קורותיו שזורים בגלויות ובייסורים. השאלה הגדולה המתעוררת כאן היא על תכלית הסבל הזה.

אין בכוחנו להבין

השואה הנוראה הותירה פצע פתוח גם בעולם החשיבה שלנו. היא נשארה כשאלה זועקת, שאין עליה מענה. כי איך אפשר להסביר שואה איומה כזאת? שישה מיליון יהודים, בני עמו הנבחר של הקב"ה, מובלים למשרפות כצאן לטבח? איך אפשר להבין את גורלם של מיליון ילדים, הבל שאין בו חטא, שנרצחו במיתות משונות ונוראות?

אבל האמת היא ששרשרת סבלו של העם היהודי נמשכת משחר ההיסטוריה. יהודים עונו ונהרגו באכזריות ובלי שום טעם והיגיון מימי גלות מצרים ועד ימינו. לא רק את זוועות השואה איננו מבינים, אלא גם את גזירות הרומאים, האינקוויזיציה בספרד, מסעי הצלב, טבח יהודים בידי מוסלמים, ועד למעשי הרצח של המחבלים כאן, בארצנו.

הניסיון לתת תשובות לשאלות האלה חסר טעם. אין בכוחנו להבין את תכלית סבלו של העם היהודי, מפני שדרכי הבורא נעלות מהשגתנו. זו בדיוק הנקודה שבה אנו נדרשים להכנעת הראש מתוך ענווה אל מול בורא העולם ומנהיגו.

בהפטרת התענית אנו קוראים את הפסוקים: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי... כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם". זו למעשה ההתייחסות הנאותה לסוגיית הסבל והצרות – הכרה עמוקה בחוסר יכולתנו להבין את דרכי הבורא ואת מחשבותיו.

זעקה ותפילה

יתרה מזו, הקב"ה עצמו רוצה שלא נבין את הסבל והצרות. הוא רוצה שהגלות, על נוראותיה וקשייה, תהיה בלתי-מובנת בעליל. הגלות צריכה לעורר בנו זעקה גדולה, תפילה ותחנונים. על כן עשה הקב"ה שבאמת אין ביכולת אנוש להבין את סבלות הגלות.

ואף-על-פי-כן מאמינים אנו אמונה שלמה כי יש תכלית לסבל הנורא. בבוא הגאולה יתברר שדווקא צרות הגלות וייסוריה הצמיחו את הטוב הנפלא והנשגב של ימות המשיח. כיום הדבר נפלא מבינתנו, ועם זה מאמינים אנו כי אורה של הגאולה יהיה בו משום מתן פיצוי גדול כל-כך, לכל יחיד שסבל ולכלל עם ישראל, עד שתתקיים הנבואה: "אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי" – עם ישראל יודה לקב"ה על שכעס עלינו וייסר אותנו. זו אמונתנו וזו נחמתנו.

שרידי החורבן בעיר דוד. כאן הכול התחיל (צילום: קובי הראתי, 'עיר דוד')