עקידת יצחק היא סמל ומופת שנושא עמו העם היהודי לדורותיו. אנו מזכירים אותה בתפילותינו, בבואנו לעורר רחמי שמים – "וזכור לנו עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו... וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם".

למרבה הצער אנו עדים בימינו לחוסר הבנה מוחלט במשמעותו של ניסיון העקידה. כל מיני חכמים בעיניהם מנסים לצייר את אברהם אבינו באור שלילי. באיוולתם הם סבורים כי הם מבינים מהי אהבת אב טוב מאברהם, שציפה לבן הזה מאה שנה וראה בו את ממשיך דרכו ואת עתיד העם שעתיד לצאת ממנו.

פרשנים בגרוש

האמת היא, שאותם פרשנים בגרוש מעידים בכך שאינם מבינים לא רק את מהותה של עקידת יצחק, אלא שאין להם מושג כלל מהו הבורא, האלוקים. בעיניהם האלוקים הוא כמו איזה איש גדול בשמים, שמדי פעם עולות בו גחמות כאלה ואחרות, והאדם נדרש להחליט אם להיענות להן...

האלוקים איננו רק בורא העולם ומנהיגו, אלא מקור כל הערכים והאידאלים. הוא תכלית הטוב והחסד, הצדק והאמת, הרחמים והחמלה. הוא הקובע את מושגי הטוב והרע, המותר והאסור, הנאצל והנתעב. כל ערך אנושי שאנו מכירים בא ממנו, ובלעדיו אין לנו שום עוגן יציב; כפי שעינינו ראו לאורך ההיסטוריה שבני-האדם יכולים להפוך חושך לאור, רע לטוב ומר למתוק.

ציווי האלוקים משמעותו שזה הדבר הנכון, הטוב, הישר, הצודק – ובצורה המוחלטת ביותר. ייתכן שנבין את ההיגיון שמאחוריו וייתכן שלא, אבל ברור לנו שהציווי האלוקי הוא המצפן החד-משמעי בעבורנו, והוא האמת והצדק האבסולוטייים.

ציות לצו האלוקי מחייב אותנו לעיתים להכניע את תחושותינו ומאוויינו. האדם עלול להתאוות מאוד ליטול כסף שאינו שלו, אבל הצו האלוקי זועק אליו – "לֹא תִּגְנֹבוּ". אדם עלול להתפתות לבקשת חולה סופני להמיתו, אבל מולו עומד הדיבּר "לֹא תִרְצָח". שופט שלפניו מתייצבים עני ועשיר, יכול לחוש כי ראוי להטות את הדין ולהצדיק את העני המסכן, אבל הציווי "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט" מחייב אותו לדון משפט צדק.

מופת של הקרבה

סיפור העקידה מביא את המתח הזה, בין התחושות האנושיות לבין הצו האלוקי, לידי ההמחשה הקיצונית ביותר. הציווי הזה הוא ניגוד מוחלט לכל ההוויה האנושית. הוא מנוגד לאהבה הטבעית של אב לבנו. הוא מנוגד לאופיו של אברהם, איש החסד והאהבה. הוא מנוגד לעקרונות המוסר. הוא מנוגד לכל היגיון, כי מה התכלית בהעלאת הבן לעולה?! הוא סותר אפילו את ההבטחה שהבטיח הבורא עצמו לאברהם אבינו, כי מיצחק יצמח עם גדול. ואברהם אבינו עמד בניסיון הכביר הזה.

ניסיון העקידה מעמיד לנגד עינינו מופת של הקרבה למען הערכים והאמונה. כיום אין דורשים מאיתנו למות. תובעים מאיתנו רק לשמור על קיומנו כיהודים, לא להתבולל ולא לאבד את ייחודנו. אנו נדרשים גם שלא להישבר לנוכח קשיים ולחצים בין-לאומיים, אלא להיאבק, לעמוד על זכותנו, ליטול נשימה ארוכה, ובסופו של דבר – לנצֵח.

האיל שנאחז בסבך. מבחן האמונה הכביר (ציור: אהובה קליין)