פעמים רבות אנו תוהים כיצד בני-אדם חכמים ונבונים מתבצרים בעמדותיהם גם אחרי שהערכותיהם כושלות שוב ושוב במבחן המציאות. מעטים הם המפיקים לקחים והמסיקים מהעובדות את המסקנות המתבקשות. רוב בני-האדם מוצאים תירוצים כאלה ואחרים לכישלון, אבל מוסיפים לדבוק בתפיסות שקרסו.

רואים זאת היטב בוויכוח בסוגיית ארץ ישראל. בהתחלה אמרו "תנו צ'אנס לשלום". עשינו את אוסלו, ובמקום שלום קיבלנו מרחץ דמים נורא. היו שהתפכחו, אבל אחרים אמרו שהסיבה לקריסת אוסלו היא שנשארנו בשטחים ולא יצאנו מהם לגמרי. אם רק ניסוג עד הסנטימטר האחרון – מזרח תיכון חדש ירחף מעלינו.

ואז באה הנסיגה מרצועת עזה, עם הגירוש האכזרי של כעשרת-אלפים תושביה היהודים. עשינו הכול, עד הסוף, ממש כפי שדרשו חסידי ה'שלום'. כבר שלוש-עשרה שנה אין אנו נמצאים שם, ובאמת קיבלנו מזרח תיכון חדש – איראני ואסלאמי, שטוף משטמה כלפי העם היהודי, ואלפי טילים על ערי ישראל. וכי יש מבחן ברור מזה לנכונותה של תפיסה?

מציאות ומסקנות

אך לא, מאמיני דת ה'שלום' מוסיפים להטיף לנו שוב ושוב על הצורך ב'מהלך מדיני', שמשמעותו עוד נסיגות, ועוד שטחים שיימסרו לידי האויב, כדי שיהפכו לעוד מרכז טרור חמאסי, והפעם בלב הארץ ממש. ואתם שואלים את עצמכם: וכי נסתתרה בינתם של האנשים האלה? וכי אין הם רואים את המציאות המונחת מול עיניהם?

מתברר שתפיסות והשקפות אמנם משתמשות בנימוקים ובטיעונים, אבל הן אינן מבוססות עליהם באמת. הן יושבות על הנחה פנימית, הנטועה עמוק בתוך נפש האדם. כל הטיעונים אינם אלא כלי שרת בוויכוח. לכן כשטיעון אחד קורס, יצוץ בלי להניד עפעף טיעון חדש.

גם המרגלים ששלח משה באו והציגו לפני העם טיעונים ונימוקים. הם תיארו את כוחם ועוצמתם של יושבי כנען, והזהירו כי כיבוש הארץ יהיה כרוך באבידות כבדות. לכאורה זו עמדה לגיטימית, הנובעת מהמציאות שנגלתה לעיניהם.

אבל יהושע וכלב ראו אותה מציאות ממש, ומסקנתם הייתה הפוכה: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". המרגלים אמרו: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא", ואילו יהושע וכלב אמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד-מְאֹד".

"לך לשם"

בספר תהילים נחשף המניע הנסתר שמאחורי הטיעונים ההגיוניים של המרגלים: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה". בתוך נפשם הם מאסו בארץ ישראל. הם לא רצו להיכנס לארץ. זה היה המניע האמיתי, וכל השאר לא היה אלא כסות לאותה עמדה פנימית.

האישה שלעגה ובזה בשבוע שעבר להנחת התפילין בנמל התעופה בן-גוריון לא הספיקה להצטייד בטיעון נאור (כראוי לפרופסור לחינוך ולרב-תרבותיות). במקום זה פרץ מפיה המניע האמיתי בטוהרתו: "למה דווקא פה? יש כאן בני-אדם, ציבור, לא רוצים להיות חלק ממך, אתה מפריע לי, לך לשם".

זכרו זאת בוויכוחים הבאים על יהדות, 'הדתה', רבנות, ארץ ישראל. חפשו את המניע הפנימי, הנסתר. כל השאר אינו אלא מסך עשן.

"טובה הארץ מאוד־מאוד". חיבת הארץ או מאיסתה (ציור: ברוך נחשון)