וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא (במדבר יט,טו)
בתחילת פרשתנו מפרטת התורה את דיני טומאת המת. לא רק הנוגע במת נטמא, אלא גם כל מה שנמצא באוהל אחד עם המת: "כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל, יטמא שבעת ימים".
בהמשך לזה אומרת התורה: "וכל כלי פתוח, אשר אין צמיד פתיל עליו - טמא הוא". כלומר, אם באוהל המת מצוי כלי שאינו סגור היטב במכסה - נטמא הכלי וכל אשר בו. אולם אם הכלי היה סגור היטב ומוקף ב"צמיד פתיל" - נשאר הכלי טהור.
הלכה כהוראה
לעניין זה יש הבדל בין הכלים השונים. אם הכלי הוא מסוג הכלים שאינם מקבלים טומאה (למשל, כלי אבן או כלים העשויים מאדמה) - מגן המכסה של "צמיד פתיל" על כל תכולתו, בלי קשר לתוכנו. אולם אם הכלי היה כלי-חרס, גזרו חכמים שיגן מפני הטומאה, כשהוא סגור ב"צמיד פתיל", רק על מזון ומשקה או על כלי-חרס אחרים שהיו בתוכו, אבל אין הוא מגן על בגדים, למשל, מפני הטומאה.
מכל הלכה בתורה צריך האדם ללמוד הוראות בעבודת ה'. גם ההלכות האלה, עם ההבדלים בין כלים שאינם מקבלים טומאה לבין כלי-חרס, צריכות ללמדנו הוראות בעבודת הבורא.
חיים של דבקות
חיים ברוחניות פירושם - דבקות בקב"ה, כמו שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום". הקב"ה נקרא 'חיים' (ויתרה מזו, הוא מקור החיים, מחיה החיים), ולכן גם בני-ישראל נקראים 'חיים', בשל דבקותם בקב"ה.
'מוות' משמעותו - העדר הדבקות בקב"ה. כל מה שמסתיר את האור האלוקי ומפריד בין היהודי ובין הקב"ה, הוא בבחינת 'טומאת מת'. מכאן ש'אוהל המת' מתייחס לכללות העולם הזה (קודם שנתברר ונזדכך), משום שהעולם הזה מסתיר את אור הקדושה ויוצר תחושה שהוא קיים בזכות עצמו ואינו זקוק לבורא לצורך קיומו התמידי.
צמיד ההגנה
כאשר נשמה יורדת לעולם הזה, דומה הדבר לכניסה ל'אוהל המת'. אמנם הנשמה עצמה "טהורה היא", שכן היא דבוקה תמיד בקב"ה, אבל על-ידי התלבשותה בגוף הגשמי קיימת אפשרת שטומאת העולם הזה תפגום בקדושתה, ולכן זקוקה הנשמה לשמירה ולאמצעי הגנה מפני הטומאה הזאת.
ההגנה היא ה'צמיד פתיל'. כאשר היהודי יוצא מעולמה של תורה ותפילה ועוסק בצורכי גופו ופרנסתו, עליו להקפיד שעולמו הרוחני יהיה סגור ב'צמיד פתיל'; כלומר, שלא יהיה פתח שדרכו תוכל טומאת העולם לחדור אל תוך נפשו. ואז הוא יכול לעבוד את הבורא באחת משתי הדרכים - או שהוא 'כלי שאינו מקבל טומאה', מכיוון שגופו הגשמי אינו מסתיר את אור הנשמה; או שהוא בבחינת 'כלי-חרס', הנעשה מעפר, שעניינו בעבודת ה' - התבטלות גמורה, "ונפשי כעפר לכול תהיה".
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לח, עמ' 73)
|