למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל (במדבר ט,ז)
פרשתנו מספרת על קרבן הפסח שעשו בני-ישראל במדבר סיני, בשנה השנית לצאתם ממצרים. היו ביניהם אנשים שהיו "טמאים לנפש אדם" ומשה רבנו אסר עליהם להקריב את קרבן הפסח. באו אליו בטענה: "למה ניגרע, לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני-ישראל?".
טענתם זו מעוררת תמיהה: הלוא הם-עצמם הודו שהם טמאים ("אנחנו טמאים לנפש אדם"), ומן-הסתם ידעו את הדין, שטמא אינו רשאי להקריב קרבן. מה מקום היה אפוא לטענתם "למה ניגרע"?
"למה ניגרע?"
טענתם של אותם יהודים מתבארת בדרכים שונות, על-פי הדרש והסוד, אך יש להסביר את בסיס הטענה גם על-פי הפשט:
אותם אנשים טמאים זכרו את הפסח שעשו במצרים, בשנה שעברה, קודם שנגאלו משם. על-פי פשוטו של מקרא, הפסח במצרים לא היה בבחינת קרבן. זו הייתה מצווה מיוחדת - לקחת שה ולאכלו צלי בליל הפסח, על מצות ומרורים (גם נתינת הדם על המשקוף ועל מזוזות הבית לא הייתה בדוגמת זריקת הדם על המזבח, אלא כדי לשמש אות שהקב"ה יפסח וידלג על הבית, בבואו להכות את מצרים).
טענו אפוא אותם טמאים: במצרים עשו את הפסח כל בני-ישראל, ובכלל זה הטמאים, מדוע מונעים מהם לקיים השנה את המצווה, כשם שקיימו אותה אשתקד?
זעקת כאב
טענתם זו לא הייתה מוצדקת, כי הפסח שעשו בני-ישראל במדבר לא היה דומה לפסח שעשו במצרים. במצרים אכן היה הפסח ציווי מיוחד, הקשור בהכנה ליציאה ממצרים, אבל במדבר כבר היה לפסח דין של קרבן, שכל פרטיו תלויים זה בזה, ולכן אסור היה לטמאים להשתתף בו. על-פי התורה, הטמאים "לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא".
זעקתם נותרה אפוא זעקת-כאב, שאמנם אין לה על מה להתבסס, אבל היא מבטאת את כאבם של יהודים, על שנמנע מהם לקיים מצווה גדולה זו של קרבן הפסח.
כוח להשלים
זעקתם זו של בני-ישראל עוררה למעלה, אצל הקב"ה, ציווי מיוחד - פסח שני. אף-על-פי שמצד הדין לא יכלו הטמאים להקריב את קרבן הפסח, נתן להם הקב"ה הזדמנות מיוחדת לתקן ולהשלים את החסר, חודש לאחר מכן, בפסח שני.
כאשר יהודים באים בפסח שני ומשלימים את עניין הפסח, ואוכלים אותו כמצוותו ("על מצות ומרורים יאכלוהו"), הם מחדירים את קדושתו של הקב"ה למטה, לתוך הגוף הגשמי, ובדרך זו ממלאים את כוונת הבריאה - "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים".
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כח, עמ' 68)
| 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
