ואלה שמות בני ישראל (שמות א,א)
פרשת שמות מתחילה לספר על שעבוד מצרים. לצורך הסיפור חשוב לציין שבני-ישראל ירדו למצרים כשהם בסך-הכול "שבעים נפש", ולאחר מכן "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד-מאוד", עד שהמצרים החלו לדכאם ולשעבדם. אבל התורה אינה מסתפקת בציון מספרם בעת ירידתם למצרים, אלא חוזרת ומפרטת את "שמות בני-ישראל".
מסביר זאת רש"י: "אף-על-פי שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאן במיתתן להודיע חיבתן, שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם". כלומר, העובדה שהתורה מונה שוב וחוזרת ומפרטת את שמות בני-ישראל היא כדי "להודיע חיבתן" - לבטא את החיבה המיוחדת לבני-ישראל.
היבטים מנוגדים
אמנם גם מניין וגם קריאה בשם מבטאים חיבה (שכן האדם נוהג לספור את הדברים היקרים לליבו ולקרוא בשמם), אולם במידה רבה הם מייצגים שני היבטים מנוגדים:
הספירה מבטאת את הנקודה המשותפת של כל הדברים הנמנים. למשל, כשסופרים אנשים, אין הספירה מבחינה בהבדלים שבין כל אחד ואחד. הגדול שבגדולים אינו שווה יותר מאחד והקטן שבקטנים אינו שווה פחות מאחד. לעומת זאת, השם מבטא את הנקודה המייחדת את האדם מהאנשים האחרים, ושם אמיתי גם קשור לתכונותיו הייחודיות.
דרוש שילוב
בכל יהודי קיימים גם-כן שני ההיבטים הללו: יש עצם נקודת היהדות, אותה נקודה שהיא "חלק א-לוה ממעל ממש", השווה בכל בני עם-ישראל. החיבה מצד נקודה זו מתבטאת במספר, שבו שווה יהודי אחד למשנהו. ויש המעלה המיוחדת שמצד הכוחות הפרטיים של היהודי (השכל, המידות, לימוד התורה, המעשים הטובים), שהיא באה לידי ביטוי בקריאה בשמו של כל אחד ואחד, ובדרך זו מודיעים את החיבה אליו.
השלמות האמיתית היא כאשר שתי המעלות הללו משתלבות זו בזו, כאשר עצם נקודת היהדות מאירה בנפשו של היהודי וחודרת גם לכוחות הפרטיים, ששכלו ומידותיו והתנהגותו המעשית תואמים את המתחייב מצד עצם נקודת היהדות.
הכוח להתמודד
חיבה זו - שהיא גם נתינת כוח מיוחדת מאת הקב"ה - מתגלה דווקא כאשר נכנסים לשעבוד מצרים. כשיהודי צריך להתמודד עם הקשיים וההפרעות של 'מצרים', מגלה אליו הקב"ה את חיבתו המיוחדת ומעניק לו כוח שלא להיבהל מפני הקשיים שהגוף הגשמי והנפש הבהמית עורמים כנגדו, אלא להפך, שיוכל למלא את תפקידו ושליחותו - לברר ולתקן את הגוף והנפש הבהמית ו'לצאת ממצרים'.
כאשר עצם נקודת היהדות מאירה באדם, יש לו הכוח לעמוד מול כל הקשיים, ומצד שני, כאשר הוא ממלא את תפקידו ועובד את ה' בכל הכוחות הפרטיים שבנפשו, מביא הדבר עלייה בעצם הנשמה, שהיא מתעלה לדרגה גבוהה לאין-ערוך.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 1)
|