הנח ואני אתן לך חייב (בבא בתרא קעה,ב. קעו,א)
פרשתנו, ברובה, עוסקת בעניינים שבין אדם לחברו – דיני ממונות, נזיקין, מיקח וממכר והלוואה. בגמרא מתואר מקרה, שאדם לווה כסף מחברו ולא החזירו לו, והמלווה תפס את הלווה בשוק ו"חנקו", בתביעה להשיב מיד את החוב. ראה זאת אדם אחר, נחלץ לעזרת החנוק, ואמר למלווה: "הנח לו – ואני נותן לך". ההלכה היא, שהמציל חייב לשלם את החוב.
אולם עדיין נשארת פתוחה השאלה, אם נכסיו של המציל נעשים משועבדים למלווה. על-פי התלמוד הבבלי, שעבוד יחול רק אם המציל עשה פעולת 'קניין', ואילו אם לא נעשה קניין ולא הייתה כאן אלא התחייבות בדיבור – אינו משתעבד. לעומתו, התלמוד הירושלמי סבור, שגם בהתחייבות בדיבור הוא משתעבד.
כיצד חל השעבוד
טעמו של התלמוד הבבלי הוא, שכדי שיחול שעבוד צריך שייעשה מעשה כלשהו, ואילו כאן לא נעשה שום מעשה בפועל, שהרי ההלוואה כבר ניתנה בעבר. לכן אם התבצעה ביניהם פעולת 'קניין', יש להתחייבות על מה לחול, ואם לאו – אין זו אלא התחייבות בדיבור, שאינה מחילה שעבוד על הנכסים.
לעומת זאת, התלמוד הירושלמי סבור שנעשתה כאן פעולה: המציל קיבל הנאה של נאמנות. עובדה שרק בגלל הבטחתו הסכים המלווה להניח לנפשו של הלווה, והוא נתפס בציבור כאדם אמין. ההנאה הזאת שקיבל הלווה היא בבחינת פעולה שמחילה עליו שעבוד.
'חנוקים' בגלות
יש לפרש מחלוקת זו גם באשר למצב עם-ישראל בזמן הגלות. בעקבתא דמשיחא, בסוף הגלות, כאשר החושך כפול ומכופל, והצרות הרוחניות והגשמיות מכסות את כל הארץ, בני-ישראל כמוהם כ'חנוק' – יהודים מרגישים 'חנוקים' לגמרי בחשכה הרוחנית של הגלות.
במצב כזה בא הקב"ה ומציל את ה'חנוק' ומקבל עליו את ה'חוב'. מבלי להביט על מידת הדין, התובעת שבני-ישראל ישלמו בעצמם את כל חובותיהם, משעבד הקב"ה את עצמו כביכול תמורת בני-ישראל ונוטל עליו 'לשלם' את חובותינו.
די בתזכורת
ובעניין זה יש הבדל בין השיטות של שני התלמודים: על-פי התלמוד הבבלי, אין השעבוד חל עד שתיעשה פעולה ממשית של 'קניין': בני-ישראל צריכים כביכול לתבוע מהקב"ה שייכנס בפועל למעמדם של ישראל ו'ישעבד' את עצמו בעבורם.
אולם על-פי התלמוד הירושלמי, אין הכרח בתביעה ממש ודי ב'תזכורת' לקב"ה על צערו של עם-ישראל, השרוי בשבי הגלות. כאשר יהודים מתפללים ומבקשים מהקב"ה: "עד מתי?!", הרי זה די והותר שהקב"ה ישעבד את עצמו לעם-קרובו ויביא את הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 145)
|