מאמרים נוספים בפרשה
	לרומם את הארציות
	כיצד להכיר תודה
	שמחה שלמה
	יהודי כביכורים
	לתת לקב"ה את המובחר
	הביכורים כמשל לחיים
	מן הקצה אל הקצה
	שמחה בכל רגע
	בת-קול עונה לדברי היהודי
	הקשר בין יהודי לבוראו
	הולכים בדרכי הבורא
	כיצד יילך האדם בדרכי הבורא
	ניקוי כלים לקראת ראש-השנה
	הטוב הטמון בתוך הרע
	הקב"ה מתחרט על הגלות
	הברכות הנסתרות
	ניסים וחסדים
	הבנה לאחר ארבעים שנה
	מפתח הגשמים ומפתח הפרנסה
	עם-ישראל כאוצר גנוז

והיה כי תבא אל הארץ (דברים כו,א)

כלל קבעו חז"ל¹: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". כאשר יש מחלוקת בתורה, עלינו לראות בכל אחת מהדעות דברי אלוקים חיים. אמנם ההלכה בפועל נקבעת בסופו של דבר כדעה אחת, שכן אי-אפשר לקיים למעשה שתי דעות מנוגדות, אולם עלינו לנהוג גם על-פי הדעה השנייה במשמעות הרוחנית של הדברים.

מחלוקת כזאת אנו מוצאים על הפסוק הפותח את פרשתנו, שעוסק במצוות הביכורים. מתי חל על עם-ישראל החיוב לקיים מצווה זו? אומרת התורה²: "והיה כי תבוא אל הארץ... וירשתה וישבת בה". התלמוד (הירושלמי³) לומד מהמילים "וירשתה וישבת", שחובת הביכורים החלה רק לאחר ארבע-עשרה שנות הכיבוש וחלוקת הארץ. לעומתו, ה'ספרי' מפרש את המילה "והיה": "אין והיה אלא מיד", ומכאן שחובת הביכורים חלה מיד עם הכניסה לארץ-ישראל.

מודה אני

תוכנה של מצוות הביכורים הוא מתן שבח והודיה לקב"ה על הטוב שהוא גומל עמנו. במשמעותה הרוחנית משקפת מצווה זו את התודה שמודה יהודי מדי יום ביומו לקב"ה. בהבעת התודה הזאת יש שני זמנים, על-פי שתי הדעות בעניין הביכורים.

יש הבעת תודה המתאימה לדעה "אין והיה אלא מיד": בתחילת היום, מיד כשיהודי פוקח את עיניו, הוא מודה לה' באמירה: "מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי". הודיה זו נאמרת עוד קודם נטילת הידיים, בזמן שאסור להרהר בדברי-תורה, מבלי שהאדם יתבונן בגדולת ה' וברוב חסדיו. היא פורצת מתוך האמונה הפשוטה והטהורה הנטועה בליבנו.

לאחר מחשבה

התודה השנייה מתאימה לדעה השנייה, שחובת הביכורים חלה רק לאחר ההתיישבות בארץ. בחיי היום-יום זו התודה השנייה, שבאה בתפילת שחרית. בתפילה מתבונן היהודי בגדולת ה' ובחסדיו, ומתוך התבוננות זו הוא מודה לה': "מודים אנחנו לך".

כאן התודה כבר אינה פורצת מאליה, אלא היא באה לאחר מחשבה והתבוננות שכלית, כפי שנקבע במשנה⁴, שקודם התפילה צריך האדם להתבונן ב"רוממות הא-ל יתברך ובשפלות האדם", ומהתבוננות זו באה תחושת הכרת-התודה.

השילוב המושלם

בכל אחד משני סוגי ההודיה יש יתרון שאין בזולתו: יתרונה של התודה הטבעית, שהיא מבטאת את עומק האמונה של הנשמה, אך מצד שני היא עלולה להיות מופשטת וכוללנית מדי. בתודה השנייה, השכלית, אמנם חסרה העוצמה הטבעית הזאת, אבל כנגד זה היא חודרת לתוך אישיותו של האדם ונעשית חלק ממנו.

השילוב בין השניים ("אלו ואלו דברי אלוקים חיים") הוא היוצר את השלמות - של האמונה הטהורה מזה ושל המחשבה וההתבוננות מזה, וזו עבודת ה' תמה ושלמה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לד, עמ' 145)

----------

1) עירובין יג,ב. ושם נסמן.

2) דברים כו,א.

3) שביעית ריש פרק ו.

4) ברכות ריש פרק ה.