מאמרים נוספים בפרשה
	להכיר ולא להתגאות
	יהודי - "נס חי"
	הכול בגלל אל"ף אחת
	הבדיקה שלפני ההקרבה
	פעולה קטנה שקובעת את כל היום
	להקריב קרבנות בימינו
	לשמור את רוח הנדר
	נדבה לפני חובה
	בלי שום תועלת אישית
	להתמסר לה' כעצים על המזבח
	האהבה נשארת תמיד
	נגלה ונסתר
	כוחו של הלא-מודע
	שותף שלישי בכל עסקה
	לא להתערב בחשבונות של הקב"ה
	שלוש תקופות בחיי האדם
	כגודל החיבה – גודל הסליחה
	למה ציווה הקב"ה להקריב קרבנות
	להפוך את ה"ריב" למעדן

ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת (ויקרא ד,כ)

פרשת ויקרא מתחילה לפרט את דיני הקרבנות השונים. עם הקרבנות נמנים 'פר כהן משיח'¹ - קרבן, שהכוהן הגדול מקריב כדי לכפר על חטא שחטא בשוגג, ו'פר העלם דבר של ציבור'² - זה קרבן שמביאים במקרה שכל עם-ישראל חטא בגלל הוראה שגויה של הסנהדרין.

סדרי ההקרבה של שני הקרבנות הללו זהים לחלוטין, כפי שנאמר³: "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת". עם זאת, אנו מוצאים כמה שינויים בלשון התורה בין שניהם.

משל למלך

למשל, בהזאת דם הקרבן על הפרוכת, כותבת התורה בפר הכוהן הגדול "פרוכת הקודש"⁴, ואילו בקרבן הציבור כותבת התורה רק "פרוכת"⁵ ומשמיטה את המילה "הקודש".

רבי ישמעאל⁶ מסביר את סיבת הדבר: "משל למלך בשר-ודם שסרחה עליו מדינה. אם מיעוטה סרחה - פמליא שלו מתקיימת; אם רובה סרחה - אין פמליא שלו מתקיימת". כלומר, אם רק הכוהן הגדול חטא - עדיין הקדושה נשארת, אך אם חטאו רוב ישראל - "אין פמליא שלו מתקיימת"; חס ושלום נסתלקה הקדושה.

חיבה לישראל

הבדל שני: כשהתורה מתארת את החלקים שמקריבים על המזבח, היא מציינת בפר הכוהן הגדול את ה'חלב' וגם את היותרת והכליות, ואילו בקרבן הציבור היא מציינת רק את ה'חלב' - וזאת בשעה שבשני הקרבנות מקריבים גם את היותרת והכליות. מדוע אפוא השמיטה התורה את האיברים הללו?

גם על כך משיב רבי ישמעאל במשל: "משל למלך בשר-ודם שזעם על אוהבו, ומיעט בסרחונו מפני חיבתו". כלומר, כשמדובר בעם-ישראל כולו, "אוהבו" של הקב"ה, הקב"ה מצמצם בפירוט פרטי הקרבן "מפני חיבתו", ולכן לא הוזכרו כל האיברים שאותם יש להקריב על המזבח.

אהבה נצחית

שני המשלים הללו סותרים לכאורה זה את זה. מהמשל השני נראה, שכאשר החטא הוא של עם-ישראל כולו, הקב"ה מתייחס לזה במידה רבה יותר של סלחנות ("מיעט בסרחונו"), ואילו מהמשל הראשון עולה שחטא של כל העם חמור לאין-ערוך מחטאו של הכוהן הגדול לבדו ("אין פמליא שלו מתקיימת")!

התשובה על כך טמונה במאמר נוסף של רבי ישמעאל⁷: "בני-ישראל - אני כפרתן". משמעות המאמר היא, שבגלל הקשר הפנימי העמוק בין כל בני עם-ישראל, נוטל עליו רבי ישמעאל את עוונות העם, עד ש"אני כפרתן".

כזאת היא גם האהבה של הקב"ה לעם-ישראל: גם במקרה הגרוע ביותר, ועד למצב ש"אין פמליא שלו מתקיימת", נשמרת האהבה הגדולה שבין הקב"ה לעם-ישראל, ולכן גם אז "מיעט בסרחונו מפני חיבתו". אמנם החטא חמור ביותר, עד שהוא פוגע בהשראת השכינה על עם-ישראל, בכל-זאת אוהב הקב"ה את עם-ישראל וממעט בגנותו.

מזה אפשר ללמוד עד כמה צריך לאהוב כל יהודי, יהיה מי שיהיה. אהבה זו, הנוגעת בעצם הקשר הפנימי שבין כל יהודי לקב"ה, היא שתביא את הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 16)

-----------

1) ויקרא ד, א-יב.

2) שם, יג-כא.

3) שם כ.

4) שם ו.

5) שם יז.

6) זבחים מא,ב.

7) נגעים ריש פרק ב.