מאמרים נוספים בפרשה
	יהודי מחפש תמיד את הנס
	"מצורע" - המצב שלפני הגאולה
	למה המשיח נקרא "מצורע"?
	כשהקב"ה ישיב אליו כל יהודי
	גודל חביבותו של יהודי
	כל מילה מדוייקת
	לכפר על הזולת
	למצוא את המטמון
	לעולם יש תקנה
	יהודי, בפנימיותו, נשאר טהור
	מהנגע באים לגילוי המטמון

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן (ויקרא א,ב)

פרשת 'ויקרא' היא הפרשה הראשונה בספר 'ויקרא', שרובו ככולו עוסק בנושא הקרבנות. בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו מקריבים קרבנות על-גבי המזבח, הן כדי לכפר על חטאים ועוונות והן כאמצעי להתקרבות אל הקב"ה.

כיום אין לנו בית-המקדש ואין אנו יכולים להקריב קרבנות כפשוטם של דברים, אבל המשמעות הרעיונית של הקרבנות היא נצחית והיא תקפה גם בעבורנו, כאן ועכשיו. כדי להבין את המשמעות הרעיונית של הקרבנות, נתבונן מעט בקרבנות כפשוטם.

'קרבן' - התקרבות

בראש ובראשונה, השם 'קרבנות'. 'קרבן' הוא מלשון קירוב, התקרבות.¹ כלומר, הקרבן מבטא תהליך של התקרבות בין האדם לבין קונו. מצוות הקרבת הקרבנות אומרת אפוא, שחובה על האדם לנסות להתקרב ככל האפשר אל הקב"ה.

איך עושים 'קרבן'? - לוקחים בהמה, בודקים אותה היטב שלא יהיה בה מום, שוחטים אותה ומוציאים את דמה, ולאחר מכן שורפים אותה (או חלקים מסויימים ממנה) באש שבערה על המזבח.

כל ההיבטים הללו קיימים גם בעבודה הרוחנית-נפשית:

לקיחת הבהמה: על האדם לקחת את ה'בהמה' שבו, את נפשו הבהמית, את הנטיות הבהמיות והחומריות שבו, ולקרב אותן אל הקב"ה. עליו למצוא דרך כיצד לרתום גם את הכוחות הבהמיים הללו לעבודת-ה'.²

בלי מומים

בדיקה: הסכנה הגדולה האורבת לאדם בדרכו זו היא ההטעיה העצמית. הוא אינו מעריך נכון את תכונותיו וכוחותיו, ובשל כך הוא עלול להיכשל בתפקידו. לכן עליו לבדוק את עצמו שלא יהיה בו 'מום' - שלא יישאר חלק כלשהו באישיותו שלא יובא בחשבון ולא 'יוקרב' לקב"ה.

שחיטה: השחיטה מוציאה את הדם ואת רוח-החיים מהבהמה. כל איבריה נשארים שלמים כשהיו, אבל לאחר השחיטה אין בהם חיות. זו הדרך שבה האדם צריך להתקרב לקב"ה - הוא אינו צריך להפסיק לאכול, להפסיק לשתות, להפסיק לעבוד או להפסיק כל דבר אחר מחיים רגילים של בן-אדם. הכול יכול להישאר כשהיה, אלא שעליו להוציא מהעיסוקים האלה את ה'דם', את החיות, את ההתלהבות הבהמית. עליו לעשות כל זאת לשם שמים, לצורך עבודת ה' ולא למען התאווה האישית.

אהבה טבעית לה'

אש ומזבח: ה'מזבח' הרוחני הוא ליבו של האדם, וה'אש' הבוערת בו היא אש האהבה הטבעית שקיימת בכל יהודי אל הקב"ה. בליבו של כל יהודי קיימת שלהבת של אהבה לבורא, אלא שלא תמיד הוא עצמו מודע לקיומה. תפקידו של האדם ללבות אש זו ו'לשרוף' באמצעותה את התאווה של עיסוקיו הגשמיים, שכולם יהיו ספוגים באותה אהבה לקב"ה.

את ה'קרבנות' הללו יכולים וצריכים גם אנחנו להקריב, וגם המשמעות הרוחנית של עבודת הקרבנות היא נצחית בכל זמן ובכל מקום.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 205)

----------

1) ראה ספר הבהיר סימן מו (קט). ראה גם זוהר חלק ג ה,א. של"ה במסכת תענית (ריא,ב). פרי עץ חיים שער התפילה פרק ה.

2) ראה קונטרס התפילה פרק ח.