מאמרים נוספים בפרשה
	קבלת-עול מתוך תענוג
	כמו אותיות חקוקות באבן
	התמזגות מוחלטת עם התורה
	להשקיע עמל בתורה
	השפעת התורה בלי גבולות
	תמורות בטבע העולם
	להפוך את הרע לטוב
	הברכות שטמונות בתוך ה"קללות"
	נבואת הגלות והגאולה
	התורה משנה את העולם
	להבין חוקים
	הפנימיות שבתוך הייסורים
	היש מידה למתן צדקה

אם בחקתי תלכו  (ויקרא כו,ג)

המונח 'חוקים' בתורה מתייחס בדרך-כלל למצוות. אולם בפרשתנו יש למילה "בחוקותי" משמעות שונה. הפרשה נפתחת במילים: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו". מפרשים חז"ל¹ (ורש"י מביא זאת בפירושו), שאין לייחס את "בחוקותי" למצוות, שהרי על כך נאמר בפירוש מיד "ואת מצוותי תשמרו". מהו אם-כן פירושו של "בחוקותי תלכו"? - "שתהיו עמלים בתורה".

העובדה שלימוד התורה מכונה כאן "בחוקותי" - דורשת הסבר. ידוע ש'חוקים' הם המצוות העל-שכליות, וכמאמר חז"ל: "חוקה חקקתי... אין לך רשות להרהר אחריה".² וכי זהו הביטוי המתאים ללימוד התורה, שכל עניינו אינו לקבל בקבלת-עול את דברי התורה, אלא להבין אותם בשכל ובהיגיון?! מדוע אפוא משתמשת התורה בביטוי "בחוקותי" במשמעות של "תהיו עמלים בתורה"?

דבקות מוחלטת

רבנו הזקן בעל ה'תניא' מסביר³, ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה. הפסוק רומז כאן, שעלינו לעמול בתורה באופן של חקיקה דווקא. הדבקות בין האדם לתורה צריכה להיות אותה דבקות שיש בין אותיות החקוקות האבן לבין האבן שעליה נחקקו.

אפשר לכתוב בדיו על קלף, ואפשר לחקוק אותיות על-גבי אבן. האותיות הכתובות בדיו אמנם מתמזגות עם הקלף ונעשת יצירה אחת, אולם עדיין יש לפנינו שתי מציאויות נפרדות - דיו וקלף. לעומת זאת, באותיות החקוקות - אין לאותיות עצמן שום מציאות משלהן, ואי-אפשר להפריד בינן לבין האבן, שכן האותיות עצמן הן האבן.

החקיקה מסמל אפוא דבקות מוחלטת, עד אבדן כל שמץ של מציאות אישית.

לכך רומזת התורה במילה "בחוקותי". לא די בלימוד תורה עד כדי דבקות עמה כאתחדות של אותיות כתובות עם הקלף. האדם והתורה צריכים להתמזג כפי שמתמזגות אותיות החקוקות באבן - שלא תישאר באדם שום מציאות אישית עצמאית, אלא כל-כולו יהיה דבוק במחשבת התורה.

לא הנאה אישית

איך מגיעים להתאחדות כזאת? אומרת התורה: "בחוקותי תלכו" - כשתעמלו בתורה בהרגשה של 'חוקים'. נכון שצריך ללמוד את התורה מתוך הבנה והשגה ואי-אפשר להסתפק באמונה בלבד. אבל זה עצמו צריך להיות מתוך קבלת-עול.

כלומר, אדם אכן צריך להתאמץ להבין בשכלו את דברי התורה, אך זאת עליו לעשות לא מתוך מניע אישי של הנאה והתעניינות בדברי חכמה ושכל, אלא מתוך ידיעה שזה רצון ה' - הקב"ה רוצה שהוא ילמד תורה דווקא מתוך הבנה והשגה, ולכן עליו להתאמץ להבינה ולהשיגה. כשניגשים בגישה כזאת ללימוד התורה, מתאחדים עמה כאותיות החקוקות על האבן.

האמונה מתקדמת

נוסף על כך מצווה התורה: "בחוקותי תלכו" - יש ללכת ולעלות מדרגה לדרגה. אדם צריך להתעלות בהבנת התורה, עד שדברים שהיו אתמול בבחינת אמונה וקבלת-עול, כבר מובנים לו היום, ועכשיו האמונה שלו היא בדרגות עליונות יותר. תהליך זה הוא אין-סופי, ועליו נאמר⁴: "יילכו מחיל אל חיל".

זהו ה'עמל' הגדול שצריך להיות בלימוד התורה: מצד אחד - לגשת אליה מתוך קבלת-עול ואמונה, ומצד שני - לשאוף תמיד ללמוד ולהבין - וגם זאת כחלק מרצון ה'.

השתבחות עצמית?

דוגמה לדבקות כזאת עם התורה אנו מוצאים ברבי שמעון בר-יוחאי (שיום פטירתו, ל"ג-בעומר, חל בסמיכות לפרשת בחוקותי). רבי שמעון הר-יוחאי אמר⁵: "ראיתי בני עלייה (צדיקים), והם מועטים... אם שניים הם - אני ובני, ואם אחד הוא - אני הוא".

ההשתבחות העצמית הזאת היא לכאורה תמוהה מאוד. איך עולה הדבר בקנה אחד עם מידת הענווה?

אלא התשובה היא, שדווקא רבי שמעון בר-יוחאי היה יכול לומר על עצמו דבר זה, משום שהתבטלותו לתורה ולקב"ה הייתה כה מוחלטת, עד שלא ראה את עצמו כמציאות אישית. הוא הרגיש את עצמו כלי-שרת בידי הקב"ה, ולכן היה יכול לומר מה שאמר, כתיאור עובדתי של מצב.

עתה יובן למה מכונה לימוד התורה 'בחוקותי'. אמנם לימוד התורה צריך להיות מתוך שכל והבנה, אבל היסוד לכך הוא ההתבטלות המוחלטת לקב"ה. האדם נדרש להבין את התורה - רק משום שהקב"ה רוצה שיבין, ולא בגלל תאוותו האישית להבנה. כך מגיעים לדבקות של 'חקיקה' עם התורה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 1013)

----------

1) ראה ספרא פרשתנו.

2) ראה רש"י במדבר יט,ב.

3) לקוטי-תורה תחילת פרשת בחוקותי ותחילת פרשת חוקת.

4) תהילים פד,ח.

5) סוכה מה,ב. סנהדרין צז,ב. בראשית רבה פרשה לה,ב.