ונתתי לך ולזרעך אחריך (בראשית יז,ח)
בחלקה האחרון של פרשתנו מצווה הקב"ה את אברהם אבינו על מצוות ברית המילה. כהקדמה לציווי על המילה מבטיח הקב"ה לאברהם את ארץ-ישראל: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען, לאחוזת עולם".
מהעובדה שירושת הארץ נכרכה בציווי על ברית-המילה למדו חז"ל, ששני הדברים תלויים זה בזה: "אם מקיימין בניך את המילה – הן נכנסים לארץ, ואם לאו – אין נכנסים לארץ". וכך אומר הזוהר: "כל מי שנימול, יורש את הארץ".
הבטחה חוזרת?
הבטחה חוזרת זו מעוררת שאלה: הלוא הקב"ה כבר הבטיח את ארץ-ישראל לאברהם אבינו, בברית בין-הבתרים; מה נתחדש אפוא בהבטחה הנוספת, התלוי במצוות המילה?
לכאורה היה אפשר לומר, שהחידוש כאן הוא במילים "לאחוזת עולם"; כלומר, שהבטחת הארץ היא לנצח-נצחים. אבל קשה לפרש כך, שהרי גם ההבטחה בברית בין-הבתרים היא הבטחה נצחית. הלוא זו כל מהותה של הברית – ברית-נצח בין הקב"ה ובין זרעו של אברהם, ועל-כן ברור שכבר אז הובטחה הארץ לעולמי-עולמים.
מכירה, מתנה, ירושה
ההסבר הוא, שבירושת הארץ מצאנו כמה דרגות: מכירה, מתנה, ירושה. ההבדל ביניהן הוא במידת התמורה שניתנת בעבור החפץ: במכירה ניתן החפץ תמורת תשלום מחיר; במתנה אין מחיר, אבל צריכה להיות סיבה שבעבורה מחליט הנותן להעניק את המתנה; ואילו בירושה אין היורש עושה דבר כדי לקבל את הירושה, אלא הוא מקבל אותה בלי שום פעולה מצידו.
הבטחת הארץ בברית בין-הבתרים הייתה בבחינת 'מכירה'. הקב"ה נתן לאברהם את הארץ, ובתמורה היו בניו צריכים לקיים את חלקם ב'עסקה' – "גר יהיה זרעך בארץ לא-להם, ועבדום ועינו אותם ארבע-מאות שנה" – לרדת לגלות מצרים.
בלי שינויים
לעומת זאת, בציווי על ברית-המילה נתן הקב"ה את הארץ "לאחוזת-עולם" – בבחינת 'מתנה' ו'ירושה', שאינן תלויות ב'תשלום' מצד המקבל. כשם שברית-המילה יוצרת קשר נצחי, שאינו ניתן לשינוי, בין הקב"ה ובין עם-ישראל, כך נתינת הארץ היא דבר נצחי שאינו יכול להשתנות.
כאשר יהודי מתקשר עם הקב"ה על-ידי ברית-המילה, הוא זוכה בארץ-ישראל כמו בן היורש את נכסי אביו, שאין הוא צריך לעשות שום פעולה כדי לקבלם. כך הבעלות של עם-ישראל על ארץ-ישראל אינה תלויה במצבו של עם-ישראל ובתנאים כלשהם, אלא היא נחלתו לנצח. כך יהיה בסוף הגלות, שהקב"ה יגאל את כל ישראל בזכות המילה, וכולם יבואו לארץ-ישראל, שהיא נחלת-עולם לעם-עולם.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לה, עמ' 45)
|