מאמרים נוספים בפרשה
	כוחה של ברית-מילה
	גם צדיק נדרש למול את עצמו
	למעלה מכוח האדם
	מלאכים כאורחים
	שינוי הטבע כדי להציל נפשות
	גמילות-חסד של יהודי
	גמילות חסדים על-שכלית
	לפעמים הלחץ מועיל
	להוסיף לחפור
	קיום מצוות בדרך הטבע
	הכוח הרוחני שבהכנסת אורחים
	האהבה הגדולה מכולן
	בלי שום שיקולי תועלת
	הפך את הברכה לשבועה
	סיפורה של הנשמה הזועקת
	חפירת בארות ומשמעותה
	חינוך הילדים משקף את מהותנו
	איך זוכים להתגלות של הקב"ה

וישא עיניו וירא והיה שלושה אנשים ניצבים עליו (בראשית יח,ב)

פרשת וירא נפתחת בסיפור התורה על התגלותו של הקב"ה לאברהם אבינו בשעה שישב בפתח אוהלו, ועל שלושת האורחים שבאו אליו. רש"י, על-פי מדרשי חז"ל¹, מסביר, שזה היה ביום השלישי למילתו של אברהם, ו"הוציא הקב"ה חמה מנרתקה, שלא להטריחו באורחים". אלא שאברהם הצטער מאוד שאין לו אורחים, והקב"ה שלח לו שלושה מלאכים בדמות אנשים.

מספרת התורה, שכאשר ראה אברהם את שלושת האנשים, מיהר ורץ לקראתם, בעודו 'מתנצל' לפני הקב"ה על שהוא עוזב אותו לטובת האורחים. מכאן למדו חז"ל², ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה".

לא אורחים אמיתיים

כאן נשאלת שאלה פשוטה: הרי לאמיתו של דבר לא היו אלה בני-אדם, אלא מלאכים. מלאכים אינם זקוקים לא לאכילה, לא לשתייה ולא ללינה. ואמנם, המלאכים אכן רק השימו עצמם כאוכלים ולא אכלו בפועל מכל מה שהכין אברהם בעבורם. יוצא אפוא, שאברהם אבינו עזב את הקב"ה שלא כדין, כי רק הכנסת אורחים אמיתית "גדולה מהקבלת פני השכינה", ואילו כאן לא היה צורך אמיתי בהכנסת אורחים.

קשה להסביר זאת בכך שאברהם לא היה יכול לדעת שמדובר במלאכים, ולכן יש כאן לכל היותר שגגה, שהרי מדובר כאן באברהם אבינו! אם על כל צדיק נאמר³ "לא יאונה לצדיק כל אוון", על-אחת-כמה-וכמה אחד משלושת האבות, שעליהם נאמר⁴: "הן הן המרכבה", כלומר, שהם בדוגמת ה'מרכבה' האלוקית העליונה!

מצוות אחרות

הדבר יובן בהקדמת ההבדל המהותי בין המצוות שקיימו האבות לבין המצוות שלאחר מתן-התורה. כאשר אנו נוטלים היום קלף ועושים ממנו מזוזה או תפילין - נעשה הקלף הגשמי הזה לחפץ קדוש. כשאנו מגישים מאכל ומשקה לאורח, כחלק ממצוות הכנסת אורחים - שורה במאכלים הללו קדושה. לעומת זאת, למצוות של האבות לא היה הכוח לקדש את המציאות הגשמית ולהפכה לדבר שבקדושה. המצוות שלהם נשארו רק במישור הרוחני, הערכי, הנפשי.

גם האבות קישרו את מצוותיהם עם פעולות גשמיות, אבל הצורך בפעולות הללו היה דרוש רק כדי ש"מעשי אבות" יהיו "סימן לבנים"⁵ - כדי להעניק לנו כוח לקיים את המצוות שלאחר מתן-התורה. אולם המצוות של האבות לא קידשו את העולם הגשמי והחומרי ולא היו יכולות להפוך את הגשמיות לדבר שבקדושה.

מה העיקר

על-פי זה מובן, שאצל האבות הייתה החשיבות העיקרית בכוונה הרוחנית, ולא בתוצאה, במעשה הגשמי, בניגוד לנו, שאצלנו העיקר הוא דווקא התוצאה הגשמית והעשייה בגדרי העולם הזה.

למשל, לאחר מתן תורה, יהודי שמכוון את כל כוונות התפילין, אך בתפילין שלו אות אחת פסולה - לא קיים את המצווה. לעומת זאת, אצל האבות היה המצב הפוך - הדגש היה על הצד הרוחני, על הרגש והכוונה של האדם. מבחינה זו, אם כיוונו את כל כוונות התפילין⁶ - קיימו את המצווה בשלמותה, אף-על-פי שהמצווה לא נתקיימה בגדרי העולם הגשמי.

בימיו ובימינו

על-פי העיקרון הזה מובן מדוע מבחינתו של אברהם לא היה דופי בהכנסת האורחים:

העובדה שלא היו אלה בני-אדם אלא מלאכים - הייתה פחות חשובה בימיו של אברהם, שכן העיקר בימיו היה הכוונה והרגש של האדם המקיים את המצווה ולא עצם הקיום בתוך המציאות הגשמית.

אברהם נהג כדין כשעזב את הקב"ה, כי מבחינתו זו הייתה הכנסת אורחים שלמה ואמיתית, שכן הוא עשה את כל התלוי בו, ומבחינת הרגש והכוונה והנכונות שלו - לא היה בזה רבב. רק לאחר מתן תורה עבר עיקר הדגש לקיום המעשי, ולכן בימינו חשובה עצם הפעולה יותר מהכוונה והרגש (אם-כי יש חשיבות רבה גם לכוונת המצווה ולקיומה מתוך אהבת ה' ויראתו, כדי להביא שלמות במעשה), אבל בימיו של אברהם זו הייתה מצווה שלמה בתכלית.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 324)

----------

1) בבא מציעא פו,ב.

2) שבת קכז,א.

3) משלי יב,כא.

4) בראשית רבה מז,ו. פב,ו.

5) אור התורה ריש פרשת לך. על-פי הרמב"ן בראשית יב,ו: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים".

6) וכך אכן מבואר בזוהר (חלק א קסב,א. וראה תורה אור בראשית כג,ג), שיעקב אבינו פעל את כל הפעולות הרוחניות של מצוות תפילין על-ידי המקלות שפיצל.