מאמרים נוספים בפרשה
	לחיות חיי-נצח
	חינוך של ילד יהודי
	הכוח להחזיק מעמד בגלות
	לא רק לזכור; גם לעשות
	ויתור על שלמות אישית
	כשיודעים שהגאולה קרובה
	הכוח לגלות את הקץ
	סימנים של מלך
	לשמור על השכל שלא ישגה
	יופי אמיתי, יופי רוחני
	חיים נצחיים
	יעקב ומשה "לא מתו"
	הכוח לנצח את הגלות
	מי נשא את מיטתו של יעקב
	הכוח לרדת ולעלות
	יוסף מזמין למצרים ונותן כוח לצאת ממנה
	הכוח להתמודד ולהיגאל
	כוחו של יוסף
	כשהרע מתהפך לטוב
	להתרגל לגמול טובה לזולת

גור אריה יהודה מטרף בני עלית (בראשית מט,ט)

כשיעקב מברך את בניו לפני מותו, הוא מוכיח את ראובן בכורו על חטאו ונוטל ממנו את הכהונה ואת המלכות. את המלוכה הוא מעביר ליהודה, ומסביר זאת באומרו¹: "מטרף בני עלית".

מפרש רש"י, שהכוונה לשתי פעולותיו הטובות של יהודה: א) העצה שיעץ למכור את יוסף, שבכך מנע את הריגתו; ב) ההודאה ברבים על חטאו במעשה תמר, שבכך הציל אותה משריפה.

מה ההבדל

דבר זה מעורר תמיהה: הלוא אותן מעלות ממש, ואף יותר מהן, היו בראובן. בנוגע ליוסף אמר ראובן²: "לא נכנו נפש"; ובעוד יהודה מכר את יוסף תמורת בצע כסף, חפץ ראובן לשחררו לחלוטין - "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו"³!

גם בתשובתו על חטאו נעלה ראובן מיהודה: יהודה נאלץ להודות בחטאו, כי לולא כן היה גורם להריגת תמר. לעומתו, ראובן, אף שבעצם לא נחשב חטאו לחטא ממשי, כי "תבע עלבון אמו⁴", בכל-זאת שב בתשובה כה עמוקה וכה ארוכה, עד שתשע שנים אחר-כך, בעת מכירת יוסף, עדיין "עסוק היה בשקו ובתעניתו"⁵!

התעלות אישית

מראובן נשללו המלוכה והכהונה⁶, אך לא הבכורה, ובכך טמון ביאור העניין. יש הבדל מהותי בין המלוכה והכהונה לבין הבכורה: המלוכה והכהונה מתבטאות בעיקר בהתמסרות לאחרים. מלך - מנהל את ענייני המדינה; כוהן - מברך את העם ומלמדו תורה. לעומתן, בכורה היא מעלה אישית של האדם עצמו.

ראובן, כבכור, הוא שלם בתכלית. הוא מנסה לפעול להצלת יוסף. הוא שב בתשובה גמורה על חטאו במשך שנים ארוכות. מבחינתו האישית - עבודתו שלמה. אבל בכל הקשור לזולת, בפועל לא הועיל לזולת. את יוסף לא הציל, ואדרבה, הוא גרם לו להיות מושלך לבור מלא נחשים ועקרבים. תשובתו הייתה עניין שבינו לבין קונו, בלי קשר אל הזולת (אדרבה, אילו לא היה עסוק "בשקו ובתעניתו", אולי הייתה נמנעת מכירת יוסף ונחסכת כל הירידה לגלות מצרים).

לדאוג לזולת

לעומתו, יהודה, אף שעבודת התשובה העצמית שלו לא הייתה כה עמוקה, הרי בפועל גרם להצלת הזולת: הוא שהציל את יוסף מן הבור ואת תמר מדין השריפה. התייצבותו במסירות-נפש למען הזולת, הוכיחה שדווקא הוא ראוי למלוכה, שעניינה דאגה לזולת. לכן ניטלה המלוכה מראובן וניתנה ליהודה.

בדבר זה טמון לקח נצחי: אסור ליהודי להתרכז בשלמות עצמית בלבד. ההתעלמות מן הזולת עלולה לגרום ל'מכירתו' ולשורש כל הגלויות. יהודי חייב לעסוק באהבת-ישראל, ש"זהו כל התורה כולה".⁷ ואז, אף אם הוא עצמו אינו עומד במדרגה כה נעלית, הרי בזכות עזרתו לאחרים, הוא קשור עם כל התורה כולה ומחיש את ביאת המשיח והגאולה האמיתית והשלמה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 439)

----------

1) פרשתנו מט,ט.

2) בראשית לז,כא.

3) הובא בפירוש רש"י בראשית לז,כב.

4) פירוש רש"י בראשית לה,כב.

5) פירוש רש"י בראשית לז,כט.

6) רש"י פרשתנו מט,ג. ובתרגום אונקלוס שם. ועוד.

7) תניא פרק לב (על-פי שבת לא,א).