מאמרים נוספים בפרשה
	לזרוע ולהצמיח ברכה
	כך נולדת הגאולה
	גאולה בניסן
	הזדהות שלמה עם רצון ה'
	הניגודים במהות האדם
	ברית שחושפת קשר קיים
	מצווה שמקיימים בכל רגע
	הלילה שנהפך ליום
	מחלוקת בעולמות העליונים
	לחרוץ דין באהבה
	התפרצות הרע - סימן לגאולה
	מצווה שמספקת הגנה
	להתנקות ולהיטהר
	יהודי מחפש תמיד את הנס
	"מצורע" - המצב שלפני הגאולה
	למה המשיח נקרא "מצורע"?
	כשהקב"ה ישיב אליו כל יהודי
	כל מילה מדוייקת
	גודל חביבותו של יהודי
	לכפר על הזולת
	למצוא את המטמון
	לעולם יש תקנה

והובא אל הכהן (ויקרא יד,ב)

פרשת מצורע עוסקת בתחילתה בדיני המצורע. המצורע מסמל את הריחוק מהקדושה, ולכן גזרה עליו התורה¹: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".

רש"י (לפי חז"ל²) מסביר מדוע נגזר על המצורע להיות מבודד, מחוץ למחנה: "מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון-הרע... בין איש לרעהו, אף הוא ייבדל".

נגע הצרעת בא כעונש על עוון לשון-הרע, וכפי שהדבר רמוז גם בשמו של הנגוע: מצורע - מוציא-רע, מגלה ומוציא את הרע של זולתו. חומרתו של חטא לשון-הרע הוא בהיותו תכלית ניגוד אל הקדושה. עניינה של הקדושה הוא האחדות וההתכללות³, ולכן מי שקשור בהפכה, במדון ובמריבה, אין לו מקום אף באחד משלושת מחנות עם-ישראל, מחנות הקדושה.⁴

שיבה אל המחנה

איך יוכל המצורע להיטהר? אומרת התורה⁵: "והובא אל הכוהן". הלשון כאן הוא "והובא", שמשתמע מזה כי מביאים אותו אפילו על-כורחו. יש כאן רמז, שסופו של כל יהודי לעשות תשובה. אפילו מי שנדחה אל מחוץ לכל שלושת המחנות, מבטיח הקב"ה, שהוא יובא סוף-סוף, אפילו על-כורחו, חזרה אל ה'כוהן', אל הקדושה.

בהמשך הדברים יש לכאורה סתירה. מיד לאחר מכן אומרת התורה⁶: "ויצא הכוהן אל מחוץ למחנה". הדברים דורשים ביאור: האם החוטא הוא המובא אל הקדושה, או הקדושה היא היוצאת אל החוטא?

כפייה בהתחלה

שני הדברים נכונים. אכן, ישנה ההבטחה שהקב"ה יעורר את ליבו של כל יהודי וישיבנו, אפילו על-כורחו, אל התורה ואל הקדושה. אך אם הדבר נעשה על-כורחו, חסר מרכיב עיקרי בתשובתו. הקב"ה רוצה ששיבתו של כל יהודי תהיה אמיתית, בכל פנימיות נפשו, מעצמו ומרצונו העצמי.

רומזת כאן התורה, שלאחר השלב הראשון של "והובא אל הכוהן" יבוא השלב השני - "ויצא הכוהן אל מחוץ למחנה". ההתחלה של 'טהרת המצורע' (שרומזת לשיבתו של כל יהודי) אכן תהיה על-ידי שהקב"ה 'ימשוך' אותו אליו, מבלי שתהיה לו יכולת להתנגד; אך לאחר מכן יהיה עליו לשוב אל הקב"ה מעצמו ומרצונו, לא בכפייה.

תשובה פנימית

ה'כפייה' מתבטאת בגילוי גדול של אור אלוקי מלמעלה, אור שהאדם עצמו עדיין אינו בשל לקבלו. לכן נחשב הדבר כאילו שיבתו אל הקדושה היא כפויה, שכן עדיין אין לו היכולת לקבל התגלות זו בשכלו וברגשותיו; הוא נסחף אחריה כאילו מבלי דעת.

אך לאחר שלייתו מה'ביצה' הרוחנית באמצעות ההארה הנשגבה הזאת, מתחיל מצב הפוך, שבו האור האלוקי כאילו יורד ומתקרב אל האדם. הקב"ה מצמצם ומתאים את אורו הגדול כדי שהיהודי יוכל לקבל זאת בשכלו וברגשותיו, ואז הוא מתהפך בכל מהותו, באמיתיות ובפנימיות. הוא שב אז אל ה' בתשובה עמוקה יותר, הפעם תשובה שנובעת מתוכו, מתוך חושיו וכליו. וגדול כוחה של תשובה כזאת שמביאה לא רק למחיקת המעשים הרעים, אלא שהזדונות עצמם נהפכים לזכויות.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 100)

----------

1) ויקרא יג,מו.

2) ערכין טז ריש עמוד ב.

3) ראה גם תניא פרק לב. לקוטי תורה במדבר פה,ד. דיבור המתחיל החלצו תרנ"ט פרק ג ואילך; פרק יז. דיבור המתחיל איתא בזוהר חלק ג - נדפס בהוספה לדיבור המתחיל החלצו הנ"ל.

4) ראה זוהר חלק ב סח,א. ובלקוטי-תורה ובספר הלקוטים ריש פרשת יתרו (הובא במקדש מלך לזוהר שם).

5) ויקרא יד,ב.

6) ויקרא יד,ג.