במדרש (תנחומא תחילת פרשת חוקת) נאמר: "דברים המכוסים מכם בעולם הזה, עתידין להיות צפויים לכם לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי" [כסומא זה שמתחיל לראות]. כלומר, טעמי המצוות, שמכוסים מאיתנו בזמן הזה, יתגלו לעינינו בימות המשיח.

את משמעות הדבר אפשר להבין מהעובדה, ששלמה המלך, החכם מכל אדם, לא הצליח לגלות את טעמה של מצוות פרה אדומה. וכפי שאמר (במדבר-רבה פרשה יט,ו): "על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני".

מצווה אחת - על-שכלית

לעומת זאת, המדרש (שם) מספר, שמשה רבנו זכה להשיג את טעמה של מצוות פרה אדומה: "אמר לו הקב"ה למשה, לך אני מגלה טעם פרה". אם-כן, למה לא השיג זאת שלמה המלך, שעליו נאמר: "ויחכם מכל האדם", אף ממשה?! אפשר לשאול עוד, למה שמר משה רבנו את טעם המצווה לעצמו ולא גילהו לכל ישראל, כשם שנהג בדברים אחרים שנתנם לו הקב"ה במתנה, ואף-על-פי-כן "נהג בה טובת-עין" ונתנם לכל ישראל?!

הכרח לומר, שהעובדה שמשה לא גילה לעם-ישראל את טעמה של מצוות הפרה האדומה לא באה משום שלא רצה לגלותו, אלא מפני שעניינה נעלה מיכולת הבנתו של נברא. משה לא יכול לגלות את הטעם, שכן עם-ישראל לא היה מסוגל להבינו, וכדברי ה' למשה: "חוקה היא וגזרה גזרתי, ואין כל ברייה יכולה לעמוד על גזרתי". אף משה רבנו לא היה יכול להגיע בכוחות עצמו להשגת המצווה, אלא שהקב"ה, בכוחו הבלתי-מוגבל, העניק זאת במתנה למשה: "לך אני מגלה טעם פרה".

בכוחו זה השתמש הקב"ה רק לגבי משה רבנו, אבל לא לגבי כל העם. שכן רצון ה' הוא, שתישאר לפחות מצווה אחת בבחינת 'חוקה' - כדבר על-שכלי לגמרי. התורה מדייקת לומר: "זאת חוקת התורה" (ולא "חוקת הפרה"), משום שמצווה זו מלמדת על כל התורה כולה. אל לנו לחשוב שהתורה כולה היא דבר שכלי והגיוני, ורק מצווה זו היא על-שכלית - אלא היסוד העל-שכלי הוא "חוקת התורה", הוא הבסיס לכל התורה. יהודי צריך לדעת, שהתורה והמצוות, במהותן השורשית, הן למעלה מכל גדרי השכל וההשגה; הן רצונו וחכמתו של הקב"ה. וכשם שאין ביכולת שום נברא להשיג את הבורא, כך אין שום אפשרות להשיג את חכמתו ורצונו.

אמנם הקב"ה הלביש את רצונו וחכמתו בלבושים הקרובים אל השגתנו, כדי שנוכל ללמדה ולקיים את מצוותיה מתוך תענוג ושמחה, דבר שבא בעקבות הבנה והשגה - אבל במקורן, התורה והמצוות הן למעלה מכל גדרי השכל וההבנה. יהודי צריך לזכור, שהבנתו אינה ממצה את כל מהותן ומשמעותן של התורה ומצוותיה, ושיש בהן רובד עליון שלמעלה מכל תפיסה אנושית.

מסירות-נפש

לכן השאיר הקב"ה מצווה אחת, כחוקה על-שכלית לגמרי, כדי שתהיה לאדם דוגמה מוחשית איך עליו לקיים את המצוות. לו היה מגלה את טעמיהן של כל המצוות, היה האדם מתרגל להתייחס אל התורה ומצוותיה במושגים של שכל והיגיון. הוא לא היה מסוגל להפיק מעצמו את כוח מסירות-הנפש, שכן מסירות-נפש אינה דבר הגיוני, ואילו הוא התרגל לקיים מצוות בדרך ההיגיון.

לכן לא גילה הקב"ה לעם-ישראל את טעם הפרה האדומה, כדי שהיסוד העל-שכלי שבתורה יהיה חלק מקיום המצוות, והתורה לא תיתפס בעיני היהודי במושגי שכל והיגיון בלבד. רק למשה רבנו גילה את טעם הפרה האדומה, משום שכל מהותו אינה אלא מסירות-נפש והתבטלות מוחלטת לקב"ה, ולכן הוא יכול להשיג את טעם הפרה.