נושאים נוספים
	התקשרות 984 - כל המדורים ברצף
	המרגלים של משה ויהושע – שני אופנים בבירור העולם
	תיכף ומיד נכנסים לארץ
	משנתו של המאירי בתורת הרבי
	פרשת שלח
	כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו
	הלכות ומנהגי חב"ד

למרות שהספר אינו מספרי הלימוד הבסיסיים וברוסיה לא היה בנמצא – הִרבָּה הרבי לצטטו ולהשוות מדבריו לראשונים אחרים * עודד את הוצאתם לאור של ספריו והוסיף הארות למהדירים * "אילו היו לומדים ספרו על התשובה, היו נחסכים כמה דברים להתווכח עליהם..." אמר הרבי * האם יכול נוכרי ללמוד לא רק למטרת קיום 'שבע מצוות', ובאין מגילה ביום פורים האם יש לברך שהחיינו? * רשימה ראשונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מהיכן ידע אבי הרבי?

רבי מנחם בר שלמה המאירי, מחכמי פרובנס, היה מגדולי מפרשי הש"ס. נולד בשנת ה'ט (1249) ונפטר בשנת ה'ע"ו (1316).

רבו המובהק היה ר' ראובן בר חיים, וכנראה למד תורה גם אצל רבינו יונה (בעל 'שערי תשובה'). חיבורו המרכזי הוא 'בית הבחירה' – פירוש מקיף על הש"ס. דרכו בקודש היא לפרש תחילה את המשנה לפרטיה, ורק אחר-כך לפרש את הפרטים שנוספו בגמרא וכן את ההלכה.

כדי להבהיר קטעים מוקשים בתלמוד בבלי הוא משתמש פעמים רבות בתלמוד הירושלמי. פירושו מקיף את כל המסכתות של סדרי מועד, נשים ונזיקין, ומסכתות ברכות, חלה, חולין, נידה תמיד ומקוואות. כמו-כן פירוש מיוחד לו על מסכת אבות, אליה הקדים הקדמה הסוקרת את השתלשלות התורה שבעל-פה. בנוסף, כתב את 'חיבור התשובה' – פירוש למשלי ותהילים, 'קרית ספר' – הלכות כתיבת ספר תורה (ספר יסודי בתחום זה), ו'מגן אבות' – מנהגי פרובנס.

הרבי סיפר (ראה לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 91) על שאלת הגאון רבי חיים הלוי מבריסק את אביו של הרבי, הגאון המקובל רבי לוי יצחק, בעת שהעניק לו 'סמיכה' לרבנות. השאלה הייתה מה יעשו אנשי חצר המשתמשים בסוכה אחת (ביום טוב שחל בשבת או בשבת חול-המועד, ובכל אופן לאחר כניסת שבת) ושכחו לעשות עירוב – עירובי חצרות. רבי לוי יצחק השיב על אתר – שהסוכה עצמה מערבת. ר' חיים נהנה מהתשובה ואישר שהפסק נכון.

הרה"ג ר' גבריאל ציננער, מחבר סדרת הספרים 'נטעי גבריאל', מצא שכן מפורש במאירי עירובין עג,א: "וכן יראה בהַלָלוּ שאוכלין בסוכה אחת בחג הסוכות, שהשבת שבתוכה אין צריכים עירוב בחצר". בתגובה להערתו כתב לו הרבי:

בודאי יודע שברוסיא לא הי[ו] בנמצא ספרים הנז' [הנזכרים] ל' [לעיל] (ומהם – שעדיין לא נדפסו בזמן ההוא בכלל)...

תגובת הרבי הייתה אפוא שאביו לא ראה מעולם ספר זה מכיוון שלא היה מצוי שם, וכנראה שאף לא היה קיים כלל בדפוס, שכן עדיין לא ראה אור.

עוד כתב הרבי:

נוסף על שבכ"מ [בכמה מקומות] (וגם עתה) עיקר הלימוד הוא בגפ"ת [=בגמרא עם פירוש רש"י ותוספות] וספרים ספורים שלאח"ז ואכ"מ [שנדפסו לאחרי זה, ואין כאן מקומו].

כלומר: אין ספרי המאירי (כמו עוד ראשונים) מספרי לימוד הנלמדים בסדר הלימוד הרגיל אצל רוב לומדי תורה.

ובכל-זאת, ספרי המאירי תופסים מקום של כבוד בתורתו של הרבי.

המאיר לארץ

"בכבוד ובברכה להפיץ אור תורת ראשונים כמלאכים מאירים לארץ ולדרים עליה לדור ודור" (אגרות-קודש כרך ח"י עמ' רסג) – כתב הרבי למהדיר מספריו של המאירי. במשפט: "מאירים... לדור ודור", רמז הרבי למאירי.

לימים (בשנת תש"מ) התבטא הרבי בצורה מפורשת: "ישנו מאירי מפורש – אשר כשמו כן הוא – שהוא מאיר בכמה עניינים...", כשדובר אודות דבריו בסיום מסכת כתובות (ראה לקוטי שיחות כרך ח"י עמ' 404 בשולי-הגיליון), והוסיף: "ובפרט בעניין התשובה, אשר בנושא זה יש לו – להמאירי – חיבור גדול משלו, והלוואי היו לומדים בו, היו מתווספים כמה וכמה עניינים שלא היה צורך להתווכח אודותם!...".

כוונת הרבי הייתה ל'חיבור התשובה', שנזכר כמה פעמים בשיחות – ראה לדוגמה: לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 14, שם עמ' 20; כרך כד עמ' 240; 241; ועוד.

"ובתוקפה עומדת אמירתי"

חותנו של הגה"ח רבי שלום ריבקין (לימים אב"ד ס'-לואיס) היה הרה"ג ר' דובעריש צוקרמן, מחבר הספר 'בית אהרון' ואב"ד בופולו, שהוציא לאור ספר ובו הערות על הרמב"ם והמאירי. מסתבר שהרבי עודד ודרבן את פרסום הספר, וכך כתב בין השאר לרב ריבקין בד' בשבט תשל"ה (אגרות קודש כרך ל, עמ' צה):

...בהמשך להנדבר ע"ד ההו"ל [על דבר ההוצאה לאור] דהערות לרמב"ם ע"פ [על פי] המאירי: כיוון שבכ"מ [בכמה מקומות] צויין במיוחד יום הולדתו דהרמב"ם – (וראה זה פלא שב[ספרי] היוחסין מ"ה (וכצה"ל בסה"ד [וכן צריך להיות בסדר הדורות]) כ[תוב] שמצא "בס' [בספרים] קדומים שנולד בע"פ [בערב פסח] יום שבת שעה ושליש אחר חצות היום" דיוק שלע"ע [שלעת עתה] לא מצאתי כמוהו היום הולדת וכיו"ב [וכיוצא בזה]) – כדאי להשתדל שיוכלו רבים ללמוד הנ"ל לעת ההיא.

ובתוקפה עומדת אמירתי – שבאם צורך בזה יותן גמ"ח מקרן מיוחדת לההוצאות דההו"ל [דההוצאה לאור].

"לחביבותא דמילתא"

למעשה, נראה כי עניינו של הרבי בהוצאה לאור של ספרי המאירי החל כבר שנים רבות קודם לכן. בא' באדר תשי"ג (אגרות קודש כרך ז, עמ' קסט ואילך) שיגר הרבי מכתב להרב צוקרמן (הרבי מכנהו בשורת תארים: "הרב הגאון הרב החסיד איש ירא אלוקים נכבד ונעלה צנא-מלא-ספרא חכם ובקי וכו' מוה"ר דובעריש שי'") הפותח בשורות הבאות:

שלום וברכה!

קבלתי הגאליס [=עלי ההגהה] הערות על המאירי (כנראה למס[כת] מקוואות) ואף שאין הזמן גרמא לעיין בזה כדבעי ובפרט שאין אצלי ספר המאירי על מקוואות ונידה, הנה לחביבותא דמילתא ומפני כבודו עברתי בהם על-כל-פנים כפי רישיון הזמן ואסתפק בשתי הערות...

הרבי שיגר בחזרה את עלי ההגהה, שהודפסו לבסוף בספרו של המחבר 'בית אהרן' בשנת ...תשד"מ!

שלוש הערות מעמיקות

חיבור נוסף של המאירי, שזכה להתייחסות של הרבי בכתב, הוא הספר 'קריית ספר' על הלכות סת"ם, אשר נדפס בעבר בשנים תרכ"ג ותרמ"א, ובמהדורה מתוקנת בשנת תשט"ז על-ידי הרה"ג ר' משה הרשלר.

בכ"ה במרחשוון תשי"ז (אגרות קודש, כרך יד, עמ' קיד ואילך) מברך הרבי את המהדיר וכותב לו:

ויישר חילו בהפצתן של תורתם של ראשונים, אשר הם כמלאכים וכבני אדם... וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה...

ולחביבות ולעידוד הוסיף הרבי והעיר שלוש הערות מעמיקות ומרתקות.

אמנם השימוש העיקרי בספרי המאירי הנו – על הש"ס.

בחודש אייר תשי"ח ביקר אצל הרבי, כנראה לראשונה, מהדיר ספרי המאירי (ועוד ראשונים), הרה"ג ר' אברהם סופר (שרייבער). הוא העניק לרבי כמה מספרי המאירי שההדיר, ועל הספר בית הבחירה למסכת בבא בתרא רשם:

"דורון להאדמו"ר הגאון הצדיק מנהיג ישראל עומד לנס עמו וכו' כקש"ת מהו"ר [כבוד קדושת שם תפארתו מורינו הרב ורבינו] מנחם מנדל שניאורסון

ניו יורק אייר תשי"ח, בהערצה רבה מנאי, אברהם".

חשיבות הנספחים ביחס לספר

עקב הטרדות הרבות חלף זמן, ובי"ב אדר-שני תשי"ט שיגר לו הרבי איגרת (אגרות קודש כרך ח"י, עמ' רסא ואילך) ובה נאמר:

הרב וותיק וחסיד איש ירא אלוקים נכבד ונעלה צנא מלא ספרא כו' הרב אברהם שי'

שלום וברכה!

בהמשך לשיחתנו לקחתי לי זמן בסמיכות לה, לעבור על-כל-פנים מקופיא על הספר – תשורתו, בית הבחירה על מס' בבא-בתרא.

הרבי ממשיך ומציין שניצל את ההזדמנות ("ובלשונו של המאירי עצמו על-ידי גלגול") ועבר גם על הספר השני שהוציא לאור הרב סופר והיה מצוי בספרייתו של הרבי מכבר – בית הבחירה על מסכת מקוואות. וכדרכו במקרים כאלו, "לחביבותא דמילתא", רשם מספר הערות.

קודם לכן הקדים הרבי (שם עמ' רסב):

וברצוני לבוא בהערה כללית עוד קודם החתימה, אשר – הורגל דורנו זה שעושים אזנים לקופה וכו', ולא רק בהנוגע לתוכן ספרים, אלא גם בהנוגע למחברי הספרים ועניניהם, שלכן, לאחרי בקשת סליחתו, תמיהני על אשר בשני ספרים האמורים, לא נמצא תאור הכתב יד ממנו נדפס הספר, ועוד, ועיקר גדול, באם הושווה כתב-ידו זה עם כתבי-יד אחרים (וכמו שמזכיר בהקדמתו לספר בית הבחירה על בבא-בתרא, שישנו כתב-יד בותיקן), והרי זהו נוגע להיחס לספר זה, באם אפשרי לדייק בכל מלה ומלה וכו', וכן רגילים לתת תצלום על-כל-פנים מעמוד אחד מהכתבי-יד, ונוסף על זה ראשי-פרקים מתולדות המחבר ושיטת לימודו, ומי הם רבותיו, אשר שני פרטים האחרונים, הרי הם גם עיקרים ביחס אל הספר.

אפשר וקרוב לודאי, שבכל האמור כבר נדפס אם על-ידי כבודו או על ידי אחרים, אבל הרי מפורסם שלא כדורות הקודמים דורותינו אלה, ומועטים ביותר אלו שיחקרו לספרים אחרים שנדפסו בשטח ספר זה, ובפרט כשאינם מפורסמים, וביותר – שאין מרומז בהקדמה איפוא יש למצוא, באיזה ספר, פרטים בכל האמור לעיל [אף שלדעתי גם באם היה מראה מקום לספרים אחרים, לא זו הדרך בדורנו, אשר חסרה הזריזות הדרושה בחיפוש ובעיון ספרים כהאמור, והרי בנוגע לקבוע יחס אל הספר, די בהוספה של ב-ג עמודים, רק המסקנות בפרטים האמורים, ובמראה מקום בשביל הרוצה לדעת השקלא-וטריא בזה – לספר פלוני ולחוברת פלונית].

חשיבות ידיעות האמורות – בודאי לדכוותיה אין צריכה ביאור, וגדולה פי כמה בספרי בית הבחירה, שכנראה הכוונה בהם פסקי דינים ודלא כבספרו פירושים וחידושים, ואף שבטח בזמננו לא יפסוק אדם הלכה מבית הבחירה, אבל לחקר מהלך ההלכה ויסודה בפסקי דינים אלו שבאו לאחרי המאירי חשובה ידיעת האמור.

ועוד הערה כללית, אשר כיון שכמה מספרי בית הבחירה כבר ראו אור הדפוס, ודאי שכשהיו משווים את הכינוים הסתמיים המובאים בהם, מתבררים היו מאליהם כמה ספיקות למי מכוון המחבר בתואר פלוני או פלוני, ולדוגמא – תואר ראשוני הגאונים או גאוני הראשונים (וגאוני ספרד), שלכ' [שלכבודו] פשוט שהכוונה לרב האי גאון (ור"י מיגש), והרב קלמן שלזינגר [=אחד ממהדירי המאירי שההדיר לדוגמא את המאירי לגיטין שנדפס בשבע מהדורות (תש"ג, תשט"ו, תשי"ט, תשכ"ד, תשכ"ח תשל"ה)] כנראה נוטה שהכוונה לרבנו חננאל אף שלא החליט בזה, וכמו שמוכח בבית הבחירה ל[מסכת] בבא קמא שבהוצאתו.

תקותי שלא יקפיד על הערותי הבאות בהנ"ל ויהי רצון שיקבלם כמו שנכתבו – בסבר פנים יפות.

הרבי חתם את מכתבו (שם עמ' רסג):

בכבוד ובברכה להפיץ אור תורת ראשונים כמלאכים מאירים לארץ ולדרים עליה לדור ודור.

ובברכת פורים שמח.

מצורף למכתבי – הס' [הספרים] בתורת החסידות אודותם נדבר בשיחתנו: ס'[ספר] התניא, ס' [ספר] המצות להצ"צ להצמח צדק].

כאן בשולי המכתב צירף הרבי את הערותיו קצרות המילים ורבות התוכן (בשני עמודים מלאים).

הרב סופר התפעל מהערותיו של הרבי ומיהר לפרסמן ב'האוהל' – קובץ תורני של ישיבת ערלוי בירושלים ת"ו, גיליון כסלו-אדר תש"ך – במדור 'שער ההלכה' (עמ' יד-טו) תחת הכותרת "מכ"ק הרה"ג מו"ה מנחם מענדל שניאורסון שליט"א האדמו"ר מליובאוויטש" הערות על ספרי המאירי, ובהערה נאמר שם:

"לפני אי איזה חודשים זכיתי לקבל פני הגאון הצדיק מזכה הרבים ומרים עולה של תורה ויראה בין המוני אחב"י הי"ו [אחינו בני ישראל השם ישמרם ויחזקם] האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א, והבאתי לו תשורה כמה מספרי המאירי שזכיתי להוציא לאור. הגאון שליט"א בענוותנותו הרבה הראה לי חיבה יתירה וכבוד רב בכתבו לי מכתב ארוך בעניינים כלליים הנוגעים להדפסת המאירי וגם שאר ספרי רבותינו הראשונים זצ"ל. בצרוף למכתבו זה כתב לי הגאון הנ"ל שליט"א כמה הערות למאירי על מסכתות בבא-בתרא ומסכת מקוואות, הערות לראש הספר ולסופו כדרכו בקודש.

"וברשותו של הגאון הצדיק האדמו"ר שליט"א הנני מפרסם כאן את הערותיו הקצרות מאוד, ועל הקורא לעיין בספר המאירי ואז יובנו הערות האלו, שהם קילורין לעיניים.

"ירושלים עיר הקודש תובב"א, אלול תשי"ט אברהם סופר".

מאז נעשה הרב סופר מעריץ נלהב וחסיד של הרבי. הוא זכה להערות גם על חיבורים נוספים שההדיר, וכן לפעול בשליחות הרבי בנושא הקמת מקוואות טהרה ובעוד ענייני הפצת תורה ויהדות.

מה בין קרבן פסח לסעודת שבת?

הרבי מרבה (ראה לדוגמה תורת מנחם כרך ג, עמ' 10) לצטט את דברי המאירי (נזיר כג, א), כי הסיבה שהפסח "נאכל על השובע" דווקא (דלא כבסעודת שבת שיש להשתדל להיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול ויאכל סעודת שבת לתיאבון (רמב"ם הל' שבת פרק ל' הלכה ד'. אורח-חיים סימן רמט ס"ב. שו"ע אדה"ז שם סעיף ב') – כדי להראות שאכילת הפסח היא לשם מצווה, ולא לצורך הנאת הגוף. ועד כדי כך, שלא מתחשבים כלל בגוף, שאף שהגוף שבע ואינו חפץ לאכול עוד, מכל מקום, אוכלים את הפסח באותה התלהבות (וחיוּת) שאוכלים בשעה שתאבים לאכול. ועוד יתרה מזו: אכילת הפסח היא מתוך חיות ושמחה גדולה ביותר, כלשון הגמרא (פסחים פה, סוף עמוד ב): "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא".

הבדלה כקידוש

הרבי חוקר באחת משיחותיו (לקוטי שיחות כרך לא עמ' 100 ואילך) מהו גדר "הבדלה" ביחס ל"קידוש"?

א) אין בהבדלה מעין הקידוש אלא הוא שם וחפצא אחרים לגמרי.

ב) קידוש והבדלה הם שני חלקים של מצוה אחת – אך שונים במהותם.

ג) זכירתו בקידוש ובהבדלה הם שם וגדר אחד – "זכירת שבת וקידושו".

לגבי אופן הג' מציין הרבי (שם הערה 20):

להעיר ממאירי ברכות כז, א ד"ה מאחר, לענין שיכול להתפלל של מוצאי שבת בשבת "שאף ההבדלה קדוש הוא לשבת".

נזירות – חובה שעל האדם

בהידרשו לעניין הנזירות בעכו"ם (לקוטי שיחות כרך לג, עמ' 28) מתייחס הרבי לדיון אם עניין הנזירות הוא רק בגדר חובה שעל האדם ("גברא"), או איסור שעל החפץ ("חפצא"). ומציין לדעה שהוא בגדר חובת הגברא:

וכן משמע במאירי ריש נזיר (וראה בהערות המוציא לאור שם ולדף ד עמוד א'). וראה צפנת פענח הלכות מאכלות אסורות (פה, ב) אם הוא רק איסור גברא. וראה שם הלכות נדרים (יז, ב). ריש הלכות נזירות.

לעניין דרשת חז"ל על שבע שבתות תמימות "אימת הן תמימות כו'" – מציין הרבי בין השאר (לקוטי שיחות כרך לח עמ' 8 הערה 13): "וראה מאירי סוף פרק ערבי פסחים ואין כאן מקומו".

הצמח צדק הכריע לא כהמאירי

באיגרתו מי"ט תמוז תשי"ח (אגרות קודש כרך יז עמ' רס) – אל הגאון ר' דובער צוקרמן מבופולו, מי שלימים הוציא בעידודו של הרבי את ספר 'בית אהרן' שבו נכללו הערות על המאירי – כותב הרבי:

תשואות חן על הערתו בשאלות ותשובות צמח צדק חלק יורה דעה סימן רא דמילת משוך הוא רק מדרבנן – שהוא גם כשהעור דבוק שהוא שלא כמו שכתב בהמאירי ליבמות ע.

ולהעיר עוד בהנ"ל – שבמשנה ראשונה גם הצמח צדק מספקא ליה בזה כנראה משאלות ותשובות שלו (שער המילואים סימן לז ובשער המילואים לשו"ת שארית יודא סימן יג – הוצאת קה"ת) וראה גם כן שו"ת שארית יודא שם ובחידושי הצמח צדק לשבת פרק יט משנה ב, וב'אות חיים ושלום' לבעהמח"ס מנח"א חיו"ד סו"ס רס"ד.

דין מלך בזמן הבריחה

האם היה לדוד דין מלך באותן ששת החדשים כשברח מפני אבשלום בנו?

יש אומרים שכן – "ראה שו"ת אבני נזר יורה דעה סימן שיב בהגהה לאות כז. ועוד", ומאידך מציין הרבי (לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 98 הערה 23):

אבל ראה מאירי הוריות יא, סוף עמוד א. פרשת דרכים דרוש יא בסופו. ועוד.

לעניין חינוך הקטנים וגדר המצווה שבזה – מצטט הרבי (לקוטי שיחות כרך לה עמ' 61 הערה 7) את דברי המאירי במסכת קידושין ל,א (ומשווה זאת לדברי עוד ראשונים ומדרשי חז"ל):

"האב חייב בלימוד תורת הבן... עד שיידע ענין המצוות ויקיים אותם כראוי".

במסכת עבודה זרה כה,א איתא: ישראל שנזדמן לו נכרי בדרך... שאלו להיכן הולך ירחיב לו את הדרך.

ומבאר הרבי (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 161) שדין זה ניתן להתפרש בשני אופנים:

א) מכיוון שגויים חשודים על שפיכות דמים נוסף כאן דין מסוג הזהירות בה על יהודי לנהוג, כשם שישנו, למשל, איסור יחוד עם נכרי (שם כב, א במשנה).

ב) זה דין חדש, חמור במיוחד; לא חשש בעלמא, אלא "ברי היזקא", מכיוון שהנכרי התעניין בייעוד הליכתו כנראה שמתכוון הוא להזיק לו.

ההבדל בין שני האופנים:

לראשון – על פי דעת המאירי (עבודה זרה כו, א. וראה גם שו"ת חות יאיר סס"ו) שבזמן הזה "אין רגילין בכך (בשפיכות דמים) ואדרבה – מכין ועונשין חיוב מיתה על הרוצח, לא מקרי חשידי אשפיכות דמים בזמן הזה" – ממילא אין דין ירחיב לו הדרך נוהג בזמננו.

אמנם לשני – ירחיב לו הדרך דין חמור ומיוחד, ובתוקפו גם בזמן הזה.

נוכרי ולימוד תורה

כשהרבי מסביר (לקוטי שיחות כרך ז"ך עמ' 247. 'הדרנים על הרמב"ם והש"ס' עמ' 13) את דברי הרמב"ם שלא יהיה "עסק כל העולם" לעתיד לבוא אלא "לדעת את ה' בלבד", הוא נדרש לגדר לימוד התורה של נכרי בשבע מצוות שהוא חייב בהן. שם מוכיח, שאין זה רק כהכשר לקיים מצוות שלו, כי אם ישנה בזה מעלה וחשיבות של תורה.

לעניין זה מצטט את דברי המאירי בסנהדרין: "כל שהוא עוסק בעקרי שבע מצוות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם, אף על פי שרוב גופי תורה נכללין בהם מכבדין אותו אפילו ככהן גדול כו'". ומהמשך דבריו שם מוכח שמותר לנכרי ללמוד "לא לכוונת קיום עקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת" תורת ז' המצוות (עד ש"רוב גופי תורה נכללין בהם"). וממשיך הרבי ומביא את תוכן תשובת הרמב"ם, שטעם האיסור העולה מדבריו הוא משום שיש בזה מכשול לישראל (עיין שם):

והרי זוהי שיטת המאירי שם, שמתיר לנכרי ללמוד.. כי באופן זה "אין כאן חשש לטעות אחריו כו'".

ביום ב' של חג השבועות תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך ג' עמ' 288) התייחס הרבי למושג "גאון", והתבטא (הדברים מובאים שם הערה 52):

להעיר שגם השם "גאון" רומז על כללות התורה – כידוע ש"גאון" בגימטריא שישים, על שם הבקיאות ב"שישים המה מלכות.. ששים מסכתות" (ראה מאירי בפתיחה למסכת אבות. ועוד) כללות התורה כולה.

מדוע מתחיל הש"ס ב"מאימתי קורין את שמע"? כתשובה, הִרבה הרבי לצטט את ר' ישעי' מטראני (האחרון): "ראשית חכמה יראת ה', על-כן היה סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקב"ה ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצוות כו'".

למקור הדברים מצוין:

"פסקי ריא"ז לברכות בתחלתם (הועתק גם בהגהה בהקדמת פירוש המשניות להרמב"ם) וראה גם מאירי בפתיחתו (קרוב לסופה) ובריש מסכת ברכות".

להערת הרב זווין

אגב דיון בשנת תשי"ז בענייני ברכת 'שהחיינו', העיר הרב זווין במכתבו לרבי, כי "המאירי במסכת מגילה ד' א' כתב בשם יש אומרים שברכת שהחיינו ביום הפורים אינה על המגילה אלא על היום, אבל לא מצינו שלדעה זו יש באמת צורך לכוון על משלוח מנות בשעת הברכה, והמאירי עצמו חולק שם על דעה זו, והמגן אברהם ריש סימן תרצב כתב מפורש שאם אין לו מגילה לא יברך".

בתגובה העיר הרבי (אגרות קודש כרך טו עמ' מ): "בסידור יעב"ץ כתב דיכוון בברכת זמן גם על משלוח מנות כו' ומי שאין לו מגילה גם-כן יברך זמן".