חודש ניסן בכלל הוא חודש של גאולה, וכאשר מתקרבים לסיומו של החודש, גוברת ומתעצמת הציפייה לגאולה. זכורים היטב הדברים הכואבים שהשמיע הרבי מליובאוויטש (אור לכ"ח בניסן תנש"א): "מתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע לגאולה, ואף-על-פי-כן אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא-ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח-צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח-צדקנו, רחמנא-ליצלן! גם כשצועקים 'עד מתי' – הרי זה מפני הציווי כו'. ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!".
בהוויה החסידית ידועים כמה וכמה מגדולי החסידות כדמויות-מופת של ציפייה לוהטת לגאולה. על בעל 'ישמח משה' מסופר, שלא היה מסיח דעת אפילו לרגע מלקווֹת לביאת הגואל, ועד עת זקנה ושיבה היה ברור אצלו שיחיה ויגיע לזמן ביאת המשיח. צדיקי הדור אמרו עליו שהוא ניצוץ ירמיה הנביא, ויש אומרים שהוא עצמו אמר: "אל ייפלא בעיניכם גודל אבלי ותוגתי על חורבן בית-המקדש, כי אני הגבר ראיתי עוני עמי, על-כן לא אוכל לשכוח אף לרגע ואקווה לה' יום-יום". קודם פטירתו אמר: "לוּ הייתי יודע בימי נעוריי כי אזדקן ואלך ומשיח לא יבוא – לא הייתי יכול לחיות מרוב צער, ונפשי הייתה יוצאת, אך גודל ביטחוני ותקוותי החיוני עד היום".
תקע בשופר!
רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב אמר בראש-השנה לפני התקיעות: "ריבונו-של-עולם! אתה אמרת לנו, 'יום תרועה יהיה לכם', ועל-כן תוקעים בניך מאה קולות בשני ימי הדין, זה כמה אלפי שנים. ואנו, ריבונו-של-עולם, רבבות אלפי בני-ישראל, זועקים ומבקשים כבר אלפי שנים – תקע בשופר גדול לחירותנו, תקיעה אחת בלבד... עד מתי נצפה לתקיעה זו?!" ('קדושת לוי' בהוספות).
על בעל 'דברי חיים' מצאנז מסופר, שפעם אחת, בסוף ימיו, אמר לאדם חשוב אחד בזה הלשון: "לוּ היה באפשרותי למצוא ולצרף אליי תשעה אוהבים, ידידים נאמנים, אשר לבבם כלבבי, היינו לוקחים עמנו לחם-משנה באמתחותינו והיינו הולכים לשוח בשדה ולהפציר בתפילות ובתחנונים ולא נשוב אל בתינו עד אשר ישראל נושע בה' תשועת עולמים בגאולת עולם בביאת משיח בן-דוד. אבל מה אעשה ולא אוכל למצוא אתי אנשים כאלה. אחד יש לי, המחותן (בעל 'שם שלמה') מסטריזוב, אבל איה אפוא השמונה האחרים?".
זעקה בחצות ליל
ה'חפץ-חיים' חי מתוך ציפייה וזעקה אדירה לגאולה. מסופר עליו כי בחצות הלילה, כשישנו כל בני-הבית את שנתם ובחוץ שררה דומייה, היה נכנס לחדרו, נועל את הדלת במנעול ובריח, ואינו מרשה לשום אדם להיכנס. אף לא היה מעלה אור בחדר. והיה שופך את שיחו ורחשי לבבו לפני הקב"ה: "כמה זמן עוד נחכה?! עד מתי?! הרי אנו כבר כולנו שבורים כחרס הנשבר! הבט והתבונן, אם עוד תמצא לב יהודי אחד שלם". ופתאום החל להזעיק לעזרה את צדיקי הדור שהלכו למנוחת עולמים: "אייכם?!", היה צועק. "למה אתם מחשים?! הרי אתם צריכים להיות התובעים בעבורנו! נשמות קדושות, וכי כבר שכחתן הכול?!".
אך אם בכל הדורות זו הייתה זעקה בלבד, בישר הרבי מליובאוויטש לעם-ישראל כי עכשיו הגאולה היא כבר מציאות ודאית העומדת על סף הדלת ממש: "בוודאי ובוודאי ללא כל ספק וספק-ספֵקא שכבר הגיע זמן הגאולה... עומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה" (שבת פרשת בלק תנש"א). דווקא משום כך נדרשת הזעקה הגדולה ביותר – למה הגאולה עדיין מתמהמהת! |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
