נושאים נוספים
	התקשרות 976 - כל המדורים ברצף
	בחודש אייר צריכה להיות עבודה 'פשוטה' דווקא
	להתעקש ולפעול את ביאת המשיח
	יסודתו בהררי קודש (ה)
	פרשת שמיני
	"ואם לא עכשיו, אימתי"
	הלכות ומנהגי חב"ד

איזה רושם נוצר כאשר שליח אחד חוזר ומתקן אחרי קודמו * הדיינים קובעים מה שנגזר למעלה * האם את הפרה העשירית יעשה המלך המשיח בעצמו? * מדוע לא קבעו מגבית לצדקה לפני חגי תשרי? * על מכונית 'הצלה' בכל עיר, העצה לקחת עצה משונא, ומדוע גילו גדולי ישראל קיצין? * אסמכתאות לדברי הרבי, רשימה חמישית בסדרה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

חזקה שליח עושה שליחותו

בהתוועדויות תשד"מ (כרך ב, עמ' 1099) אומר הרבי:

תארו לעצמכם ששולחים "שלוחים" למקום מסויים כדי לערוך התוועדות ולעורר אודות הפצת היהדות והמעיינות, ונותנים להם משקה מההתוועדות כדי לחלק במקום בואם, עם כל השטורעם וכו', ו"שלוחים" אלו מילאו את שליחותם בכל הפרטים כדבעי. ותיכף ומיד למחרת... מגיע יהודי נוסף שגם הוא קיבל משקה... ומודיע שגם אותו שלחו לערוך התוועדות ולחלק מהמשקה – הרי דבר זה יתפרש כאילו לא היתה פעולתם של ה"שלוחים" בשלימות, שלכן היה צורך לשלוח תיכף ומיד מישהו אחר, שהוא ה"מובחר מעם", יהיה זה שישלים את כל הענין, ורק עכשיו ייעשה הדבר בשלימותו!... ואין צורך לבאר את ה"תיסכול" שמביא הדבר אצל המשתתפים בפעולה שנעשתה על-ידי ה"שלוחים"...

דברי הרבי יש בהם דמיון לפסק-הדין בשולחן ערוך קלה, ו: "אבל לא [יקרא] כהן אחר כדי שלא יאמרו שהראשון פגום". ושם קלה, ט: "וכן לא יעלו שני לוויים זה אחר זה כדי שלא יאמרו שאחד מהם פגום". אמנם ניתן אולי לומר שבכל מקרה לא התכוון הרבי להזכיר פסק-דין זה, שכן לא רצה להתבטא על יהודי "פגום" וכו', אף שנזכר בשולחן ערוך כדי לשלול זאת. וקל להבין.

מן השמים

בביקור כ"ק האדמו"ר מסדיגורא זצ"ל אצל הרבי בשנת תש"מ ('בצל החכמה' עמ' 102) הזכיר הרבי את הביאור במאמר רז"ל (מכות ה,ב. מובא ברש"י על התורה על הפסוק שופטים יט,יט) בעדים זוממין "כאשר זמם ולא כאשר עשה, מכאן אמרו הרגו אין נהרגין" – אדם שנהרג בידוע שהיה חייב מיתה, שלולי כן לא היה הקב"ה מאפשר את מיתתו. הרבי הזכיר את "הביאור" בלי ציון מקורות.

וציינו המהדירים לדברי הרמב"ן (עה"פ שם) "שלא יתן ה' השופטים הצדיקים כו' לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלוקים הוא כו'", וכן לכסף משנה (לרמב"ם הל' עדות פרק כ, הלכה ב') "שמאחר שאלוקים נצב בעדת א-ל אילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב"ה להסכים שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהניח הקב"ה לבית-דין שיסכימו להרוג את זה ונהרג – חייב מיתה היה" (והוא פירושו השני של הכסף משנה שם [בלקוטי שיחות כרך כט עמ' 118 הובא פירושו הראשון של הכס"מ שם (השונה לגמרי)].

בשיחות נוספות הובאו דברי הרמב"ן בלבד (לקוטי שיחות כרך כב עמ' 234 הע' 41; 'יין מלכות' כרך ב' עמ' 556 (משיחת פורים קטן תשמ"ו), ובמקומות אחרים (כמו בשיחה אודות מהדורות ספר הי"ד לרמב"ם – 'יין מלכות' שם עמ' 649 הע' 10) צוינו גם דברי הכסף משנה; אמנם יש להוסיף מקור גם מספר החינוך מצווה תקכד (דיבור המתחיל ואם הוציאו) שפירש כן:

"כי אלוקים נצב בעדת הדיינין, ולולי שנתחייב במעשיו הרעים לא [=היה] נגזר עליו מעשה המשפט, אבל ודאי ראוי לכך וגלגלו עליו דינו מן השמים כו'".

והנה ידוע מה שכתוב בתשובת הצמח-צדק (שו"ת סימן סג) "שדבריו [=של ספר החינוך] לקוחים על-פי הרוב מדברי הרמב"ם כנודע". ובחינוך עצמו (אגרת המחבר) מזכיר שרוב דבריו מקורם ברי"ף, ברמב"ם, וברמב"ן. ובנידון זה הרי הם מפורשים בפירוש הכסף-משנה את הרמב"ם, וברמב"ן. וק"ל.

"יעשה משיח" – על-פי ציוויו

בלקוטי שיחות (כרך כח עמ' 131) מפרש הרבי פירוש חדשני לכאורה, לדברי הרמב"ם (הלכות פרה אדומה סוף פרק ג') "והעשירית [=פרה אדומה עשירית] יעשה מלך המשיח". היינו, שזהו כמו ("על דרך") הפרה הראשונה ש"עשה משה רבינו" (ובפועל – על-ידי אלעזר הכהן) כי הוא "רבנו" והורה וציווה כו', כך גם ("ועל-דרך-זה") הפרה העשירית תיעשה בפועל על-ידי כהן, אבל ההוראה והציווי יהיו על-ידי [יוצאי-חלציו ד]דוד – כי הוא המלך המשיח.

ואולי אפשר לציין כמקור לזה לגמ' שבת קכז, א: דאמר רבה א"ר חייא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי כל השדה כולה... [בהמשך שואלת הגמרא:] רבי בדנפשיה עימר (בתמיהה, וכי אורחיה דנשיא בהכי – רש"י)? אלא ציווה ועימר.

נמצא ש"ועימר רבי" היינו שהדבר נעשה על-ידי ציוויו [וזהו לפי פירוש רש"י, אבל ראה תוספות שם. ב"ח או"ח סימן שלג ע"ב. ביאור הגר"א שם ג].

ומכבר ציינתי ('הערות וביאורים' גיליון תתסד ש"פ דברים-חזון תשס"ג עמ' 16) לדברי ה'כסף משנה' הל' תפילה פי"ב ה"א בעניין "משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת בשני ובחמישי", למרות שהגמרא (בבא קמא פב, א) מזכירה "עמדו נביאים שביניהם ותקנו" – "שהוא היה הנביא הגדול, וכל הנביאים שבדור בית דינו. ועוד שלא עשו דבר אלא בהסכמתו, ואם-כן אליו ראוי לייחס הענין".

אל תפתח פה, רק את הכיס

בשיחת כ"ק אדמו"ר (לקוטי שיחות כרך יד עמ' 370 ואילך) דן במה שלא תיקנו לערוך מגבית לצרכי עניים לפני ראש-השנה על-דרך מגבית "קימחא דפסחא" שלפני חג-הפסח. ומבאר שהטעם הוא כדי שלא לפתוח פה כו', בשעה שנדרשים מעשים כדי לפעול "סימנא טבא" וכו'.

לאור ביאור זה יש לבאר מה שכתב המהרי"ל הלכות ראש השנה: "ודרש כל מה שיתן צדקה לעניים בערב-ראש-השנה יתן בעין יפה וכן כל צדקה... ויתן להם הצדקה בשחר כדי שיוכל לקנות צורכו ליום-טוב". [יתר על כן שגם – "ואם העני מורגל להרבות סעודה, אל יאמר אדם מה לי לסייע לפזרן הזה, דכל-שכן שמצוּוֶה אתה להרבות אליו לסייעו, דכתיב די מחסורו (ראה טו, ח) ועובדא דרבא גבי פטומי ויין ישן"]. 

כלומר, עם היות שאכן "אין מנהג קבוע ומגבית ובפרסום בנוגע לחג הסוכות וגם לראש השנה, ומשך זמן לפניהם" (כלשון הערה 22 בלקו"ש שם עמ' 371) הרי מן הצורך לדאוג לצורכיהם של הנזקקים ובאופן של "די מחסורו אשר יחסר לו". וכנאמר בשיחה (שם עמ' 372) שמן הראוי להבטיח לאותם הנזקקים על שאלת "ואם תאמר מה נאכל", ופשיטא שקבלת הצדקה בחודש תשרי (ועוד קודם לראש השנה) תביא רק לטוב. וכל זה מודגש בדברי המהרי"ל, שמעורר מחד את הנתינה לנזקקים, ומאידך אינו מרחיב לקבוע זאת כמנהג 'קמחא דפסחא' המפורסם וק"ל.

משמוש קשה לאתרוג

באגרות קודש (כרך טז עמ' לח-לט) נדפס מכתבו של הרבי להנהלת צעירי אגודת חב"ד בארץ-הקודש:

ולפלא מה שכותבים שדנו איפה להשיג הד' מינים הנצרכים למבצע זה, שהרי בטח כל אלו שהתעסקו בזה, יש להם הד' מינים או לאביהם וקרוביהם, וכבר ידועה הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר שנתן לכמה וכמה לברך בהאתרוג שלו, ומסופר על אחד הרבנים הצדיקים (כמדומה מפולין) שהתנהג כן בקביעות, וכששאלוהו, והרי על-ידי משמוש נוגעים בהענין דהדר, ענה שאין לך 'הדר' מזה שכמה וכמה מבני-ישראל יקיימו בו מצות נעלית זו. וכבר ידוע כלל חז"ל ניחא ליה לאינש דליתעבד מצוה בממונו. ואם בכל המצות כן על-אחת-כמה-וכמה בזו המצווה שענינה אחדות כל ישראל.

לגבי לשון הרבי בסיפור ש"על-ידי משמוש נוגעים בענין דהדר", יש להעיר ממה שכתוב במסכת ראש השנה טו, א: דאתרוג קשיא ליה ידא (קשה לעץ האתרוג ידיים ממשמשות בו, רש"י) ולמרות ששם הכוונה במשמוש בעץ האתרוג ולא באתרוג עצמו, הרי המציאות בפשטות מוכיחה שכן הוא גם במשמוש באתרוג עצמו.

רוח-הקודש גם לנביאים

במהלך סעודת החג בליל ב' דחג הסוכות תש"ל ('המלך במסיבו' כרך ב' עמ' מב) נשאל כ"ק אדמו"ר בדברי הירושלמי (סוכה פרק ה' הלכה א') "יונה בן אמיתי... נכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש", ולכאורה, הרי הוא היה נביא, ו"רוח הקודש" היא למטה מנבואה?

תשובת הרבי היתה:

גם אצל נביא נמשך קודם רוח הקודש.

[לימים התייחס הרבי עוד לנושא זה – ראה התוועדויות תשמ"ג (כרך א' עמ' 226); וראה גם דברי הרבי מהורש"ב במאמר ושאבתם תרס"ט – צוטטו בשולי-הגליון ב'המלך במסיבו' שם].

ויש לציין לדברי הרמב"ן על הפסוק (בהעלותך יב, ו) "אם יהיה נביאכם במראה אליו אתודע וגו'":

"וטעם הכתוב שאפילו אם יהיה נביאכם נביא ה' אינו מתנבא בשמי הגדול רק במראה או בחידות, והזכיר כן כי רבים מן הנביאים לא ישיגו לזה, אבל יהיו נביאים ברוח הקודש כענין שנאמר "רוח ה' דבר בי"...".

(וראה גם תוספות יום טוב אהלות פרק יז משנה א', כי גם רוח הקודש בכלל מדריגות הנבואה הוא).

'הצלה' כדי להרגיע

בשיחת ש"פ פקודי תשד"מ (לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 392) דיבר כ"ק אדמו"ר על הצורך באמבולנס של 'הצלה', שעצם הימצאותו נוסך בבני אדם הזקוקים לכך שלוה ומנוחת הנפש, עיין שם.

ולבאר החידוש בדברים: הנה רבינו יונה ב'שערי תשובה' (שער שלישי אות ע"א) כותב: "וטוב ונכון מאד להיות בכל עיר ועיר מתנדבים בעם מן המשכילים להיות נכונים ומזומנים לכל דבר הצלה בהיות איש או אשה מישראל שרויים בצער".

חידושו של כ"ק אדמו"ר אפוא שאין צורך להגיע למצב של "שרויים בצער" בפועל (ואף לא בכוח), כי אם זהו בבחינת 'רפואה מונעת' כמו 'פת בסלו', ועל-דרך הקדמת רפואה וכו' וגם כנגד המקטרג כו' (וראה לקוטי שיחות כרך כד עמ' 222 ואילך).

עצה טובה ממי?!

כמה וכמה פעמים הזכיר הרבי [ראה גם תורת מנחם כרך א, עמ' 201; כרך י"ג עמ' 82; כרך ט"ז עמ' 22] שכאשר מישהו היה זקוק לעצה ובאותה שעה לא התאפשר לו להיוועץ בידיד אמיתי שלו, כמו רבו וכיוצא-בזה, מה עשה? החליט לשאול 'שונא', בעל השקפות הפוכות לגמרי משלו (כגוי וכדומה), ונהג להפך מעצתו, וכך הצליח להציל את חייו. ויש להביא מעין מקור לעניין זה שיש לנהוג ההפך מעצת מי שאינו אוהבו – ממה שכתב רבי יהודה החסיד ב'ספר חסידים' סימן קל"ד:

"אמר החכם יתן עצה טובה ונכונה לכל אדם אשר יבוא אצלך להתייעץ אפילו לשונאך [משני טעמים אחד אשר תבוא מדין שמים ולא יהיה בך חטא. ועוד] כי בזה תתנקם משונאך כי שונאך יחשוב בלבבו ודאי זה שונא אותי ולא יעצני טובה ויניח דעתך ויעשה דבר אחר אשר יהיה לו למכשול" – אם כי כאן מדובר להיפך כשהחסיד (הנוהג לפי עצת ר"י החסיד) מייעץ למנגדו, וכו'.

[אמנם בסעיף קודם כתב ר"י החסיד: ואל תבוא לקחת עצה ממי שאתה חושדו: שמא יעצך לפי דעתו לטוב לו ולא תצלח בדבר ועל-ידי כך תחשוד אותו ותאמר לו לדעתו יעצני רע ושמא נקי הוא בזה הדבר ואז יחשב לך העון כי חשדת בכשרים... ובוודאי יש לחלק בין כל המקרים, וצ"ע].

[והעיר חתני הרלוי"צ שי' שפרינגר: ההשוואה לספר חסידים הוא בהנהגה להפך מהתשובה שאומר השונא, אבל בנוגע לדעתו וכו' הוא להפך; בספר חסידים כתב שנוהג להפך כי חושב ששונאו יועצו רע, והטוב – לדעת השונא – הוא לא מה שאמר, ולכן נוהג כפי שמבין שהוא טוב לדעת השונא, מה שאין כן בשיחה כתב ששואל מישהו בעל השקפות שונות, היינו שעושה דווקא לא מה שטוב לדעת המנגד].

לעסוק בתורה!

בלקוטי שיחות (כרך לא עמ' 180): שתיית היין קשורה עם... תורה.

ויש לציין לדברי הגמרא סנהדרין קא,א: אמר לה (הקב"ה לתורה) בתי בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו, אמרה לפניו רבונו-של-עולם: אם בעלי מקרא הן, יעסקו בתנ"ך, אם בעלי משנה הן, יעסקו במשנה וכו'.

"שמח בחלקו" – לא ברוחניות

ב'היום יום' ל' בסיוון:

"שמח בחלקו" בגשמיות הינה מעלה גדולה, מה-שאין-כן ברוחניות.

אולי ניתן להצביע על מעין מקור לזה במסכת ברכות ז,א, שם איתא:

ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד-חכם הוא אם לאו. כיצד? רבי אומר 'ובטובו' הרי זה בור (שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים. רש"י). אמר ליה אביי לרב דימי והכתיב 'ומברכתך יברך (את) בית עבדך לעולם'? [ומשיבה הגמרא:] בשאלה שאני (שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה, רש"י). [שוב שואלת הגמרא:] בשאלה נמי הכתיב 'הרחב פיך ואמלאהו'? [ומשיבה הגמרא:] ההוא בדברי-תורה כתיב. וברש"י שם דיבור המתחיל הרחב פיך: לשאול כל תאוותך.

כלומד בדברי תורה אדם מתבקש "לשאול כל תאוותך" מה-שאין-כן בעניינים גשמיים "כעני על פתח – שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה".

תועלת הקצים

בלקוטי שיחות (כרך כט שיחה לשבת חזון עמ' 17-16) מבאר הרבי מה שמצינו ריבוי קיצים – נוסף על חז"ל בגמרא, גם מגדולי ישראל שלאחר זמן הש"ס בכל הדורות כמו של הרמב"ם הרס"ג, אדמו"ר הזקן [למרות שבגמרא סנהדרין צז,ב וברמב"ם הל' מלכים פי"ב סוף הלכה ב' – נשלל עניין חישוב הקצין] – שמאחר שהצדיקים רואים בכל זמן משך הגלות איך שעבודת ה' (בכל יום ובכל רגע) מביאה ומוסיפה בענייני הגאולה, לכן גילו את זמן השלימות – שנת הקץ, שעל-ידי עבודת בני-ישראל בזמן שבין גילוי הקץ ויום הקץ יכולים הם להשיג שלימות נעלית זו שעל-ידי ההוספה בתורה ומצות [הודות לזירוז המיוחד על-ידי גילוי הקץ] וכך יזכו לגילוי נעלה יותר בגאולה.

ולכן גם עבודתם בזמן זה צריכה להיות בהתאם לשלימות הגילוי הזה שיבוא על-ידי עבודתם בפועל. כלומר, גילוי הקץ וחשבון הקץ על-ידי הרמב"ם כו', עד לאדמו"ר הזקן, מטרתו היא התעוררות להוספה עוד יותר בעבודת התורה והמצוות שהם יהיו בהתאם לזה, והוא גם נתינת כוח על זה. עד-כאן תוכן הדברים.

ויש להוכיח כן גם מדברי מהרי"ל – אבי מנהגי אשכנז – בסיום הלכות עשרת ימי תשובה אות כא:

בסוף הדרשה חזר הרב הנזכר [מהר"י סג"ל] ז"ל לכוונת הפרשה [אשר פתח בה] ודרש "ובא לציון גואל וגו'", שנתפלל אל ה' למהר הגאולה. ועל זה אמר קרא "הנסתרות לה' אלוקינו" (דברים כט, כח), רצה לומר הקיצים הם "נסתרות" עם השם יתברך שאין אדם יודע מתי קץ הגאולה (פסחים נד,ב – מ.מ.ל.) "והנגלות לנו" פירוש מכל מקום הקיצים גלויים [הם אצלנו לצפות אליהן בלי ספק] לנו. רצה לומר שנהיה מתפללים בעדם ונעסוק בתורה ובמעשים טובים למען ימהרם ברחמיו כמו שמסיים הקרא "לעשות את כל דברי התורה הזאת".

מקור הרקיקה

ב"היום יום" ט' טבת: "נוהגין בנוסח 'עלינו [=לשבח]' לומר: "שהם משתחוים להבל ולריק"... הרקיקה היא אחר האמירה. טעם הרקיקה, כי מדיבור מתהוה רוק, ואין רוצים ליהנות מרוק זה" (ונעתק גם ב'ספר המנהגים – חב"ד' עמ' 17 שם צויין גם: וראה ט"ז יורה דעה סימן קעט [ס"ק ה]).

וחשוב לציין כי המקור הראשון לרקיקה באמירת עלינו לשבח נמצא במהרי"ל [אבי מנהגי אשכנז כנ"ל] הלכות תפילה סעיף ג (במהדורת ירות"ו תשמ"ט עמ' תלח): "כשהיה אומר ב'עלינו לשבח' להבל וריק היה מקיא [=רוקק] פעם אחת כמו שנוהגין העולם".

[וכן היה מנהגו גם בתפילת ראש-השנה – כמובא שם ב"סדר מוסף של ר"ה" (עמ' רצז) "והפסיק מעט כשאמר להבל וריק, והיה מקיא – פעם אחת"].

לשקר בקול גדול

בכמה הזדמנויות הזכיר כ"ק אדמו"ר את הפתגם שמי שרוצה לשקר – חוזר על שקרו הגדול כמה פעמים ובתוקף הכי גדול ואז מתקבל השקר. ראה אגרות-קודש (כרך כז עמ' רסה): "אשר שקר קטן סופו להתבטל ודוקא שקר גדול ומוחלט אפשר שיהיה לו קיום לשנים ולדורות". וכן בתורת מנחם (כרך כח עמ' 63):

שכאשר רוצים לומר דבר שקר, יש להכריז זאת בקול גדול ומתוך ודאות, שאז לא יעלה בדעתו של איש ששקר הדבר, וככל שהשקר גדול יותר, יש לצעוק זאת בקול גדול וחזק יותר.

וראה גם שיחת ש"פ חיי שרה תשל"ט (שיחות קודש תשל"ט כרך א, עמ' 287).

ויש להצביע על מקור מפורש ברבינו יונה משלי כא,כט על הפסוק "העז איש רשע בפניו": כי איש רשע, כאשר יעיד דברי כזב, יחזק פניו למען יאמינו דבריו, כי יפחד פן יבינו דרכיו ויכירו בפניו כי שקר ידבר, כי דרך האדם להכלם מדבר שקר על כן יעיז פניו ביותר.