חז"ל אומרים שטעמי המצוות יתגלו רק לעתיד לבוא. כיום אנו יכולים להבין את טעמיהן של מקצת המצוות, ויש מצוות שאיננו מבינים כלל את טעמיהן, כמו מצוות פרה אדומה. האם אי ידיעת הטעם פוגמת ביכולתנו לקיים כראוי את המצוות, או אולי העיקר הוא לקיים את המצוות מתוך קבלת עול מוחלטת, וממילא אין משמעות לידיעת הטעם?
בסוגיה זו דן הרמב"ם ב'שמונה פרקים' שלו (פרק ו). הוא מביא בתחילה את הפסוק: "נפש רשע איוותה רע" (משלי כא,י), ומסביר שכאשר יש בליבו של אדם תשוקה ותאווה לדבר עבֵרה, אף-על-פי שלא עולה על דעתו לעשותה בפועל – הוא רשע. בהמשך מביא הרמב"ם מאמר חז"ל הסותר לכאורה את הפסוק הנ"ל. רבי שמעון בן-גמליאל אומר: "לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערווה; אלא אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עליי". כלומר, לדעת רשב"ג, השלמות של עבודת ה' היא דווקא כאשר האדם מתאווה לדבר עבֵרה, וכופה את רצון ה' על רצונו האישי.
מצווה להבין ולהפנים
מסביר הרמב"ם, שלאמיתו של דבר אין סתירה בין הדברים. הפסוק במשלי מתכוון למצוות השכליות, כמו איסורי גנֵבה, גזל, רצח וכדומה. אם האדם יאמר 'אפשי' על דברים כאלה – הרי הוא אדם מושחת. אולם כשמדובר במצוות העל-שכליות, שאין להסבירן הסבר הגיוני – מצוות אלה צריך האדם לקיים אך ורק מפני שכך ציווה הקב"ה, ולא בגלל שכלו והבנתו. עליו לומר: "אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עליי".
למקרא הדברים במבט שטחי נראה שאת המצוות השכליות (כיבוד אב ואם, הימנעות מגזל, גנֵבה ורציחה וכדומה) צריך האדם לקיים מפני שההיגיון האנושי מחייב את קיומן. ולכאורה, הרי ידוע שהיסוד לקיום כל המצוות, גם השכליות, צריך להיות הציווי האלוקי ולא ההבנה האנושית. למה אפוא לא יוכל אדם לומר 'אפשי' גם במצוות השכליות?!
מסבירה תורת החסידות, שמשמעות דברי הרמב"ם עמוקה יותר. ודאי שכל מצווה, גם מצווה שכלית, צריך לקיים אך ורק בגלל ציווי ה'. הרמב"ם אינו מדבר על המניע לקיום המצוות הללו, אלא על מהות הציווי. במצווה שכלית חלק מהמצווה הוא שהאדם יזדהה עמה בתוך נפשו, עד שלא תהיה לו כל תאווה ומשיכה לחטא.
גישות שלובות
במילים אחרות: בכל מצווה יש הצד המעשי שלה וגם הצד הנפשי – התחושה שצריכה להיות בנפש האדם. במצווה על-שכלית רצון ה' הוא שהתחושה בשעת קיומה תהיה התבטלות וקבלת עול מוחלטת. אולם במצוות השכליות לא דיי בעצם הקיום המעשי, אלא יש צורך שהאדם יזדהה עמה בתוך נפשו, עד שהוא עצמו, מבחינת אישיותו הפנימית, ירגיש שכיבוד אב ואם הוא הכרחי וטבעי, וגנֵבה וגזל הם דבר שלילי ומושחת.
בעבודת ה' שני צירים מרכזיים: מצד אחד יש בה התבטלות מוחלטת לקב"ה, מתוך כפיית מרותו של הקב"ה על האישיות הפרטית; ומצד שני צריכה עבודת ה' לזכך ולעדן את אישיותו של האדם ולשנות את כוחות נפשו. לכן נתן לנו הקב"ה שני סוגים של מצוות: מצוות שכליות ומצוות על-שכליות. המצוות השכליות נועדו לזכך ולעדן את כוחות נפשו של האדם, כל מצווה על-פי אופייה ותוכנה; ואילו המצוות העל-שכליות נועדו לטעת בנפש האדם את ההתבטלות המוחלטת לרצון ה'.
שתי הגישות הללו שלובות זו בזו, ושתיהן צריכות לבוא לידי ביטוי בקיום התורה ומצוותיה. פרשת פרה מדגישה את היסוד העל-שכלי ואת חשיבותה של קבלת העול בעבודת ה', אך בה-בעת יש צורך שהתורה והמצוות יחדרו גם לתוך אישיותו והכרתו של האדם. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
