ארבע פעמים, במרוצת דברי ימי ישראל, מתקיים עימות בין עם-ישראל לעמלק: הראשונה – מיד עם היציאה ממצרים; השנייה – לפני הכניסה לארץ, כאשר עמלק התחזה לכנעני; השלישית – בשנים הראשונות לאחר הכניסה לארץ, כאשר שאול יצא להילחם בעמלק; והפעם הרביעית היא בתקופת עקבתא דמשיחא. עמלק פותח וסוגר אפוא את תקופת המדבר, והוא גם פותח וסוגר את תקופת ההתיישבות של עם-ישראל בארץ-ישראל, שתושלם בביאת המשיח.
צורת הופעתו של עמלק בתקופת המדבר יכולה ללמדנו על דרך התגלותו בימינו אלה. בראשית תקופת המדבר הופיע עמלק בגלוי ובלי להסוות את עצמו, ואילו בסוף התקופה ההיא התחזה לכנעני. וכך גם בראשית תקופת ההתיישבות בארץ-ישראל הייתה המלחמה בעמלק הגלוי, ומכאן יש להסיק שעמלק המופיע בעקבתא דמשיחא הוא עמלק המוסווה.
יודע את ריבונו
לצורך זה עלינו להבין את עניינו של עמלק. המצווה "זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח" מעידה כי המלחמה בעמלק היא מלחמה מתמדת. זו מלחמה שמתנהלת בכל יום ובכל שעה, אם-כי היא פושטת צורה ולובשת צורה. פעם היא ניטשת בשדה-הקרב ופעם היא מתחוללת בתוך נפשו של האדם.
תורת החסידות מסבירה (ראה ספר המאמרים תרס"ה עמ' 210 ואילך) שעמלק מייצג גישה שלילית והרסנית, שעמה אין מקום לשום פשרה ולשום הידברות. על הפרעות שבאות מ'קליפת עמלק' יש להגיב בדרך אחת ויחידה: "תמחה את זכר עמלק" – השמדה מוחלטת, ביטול מוחלט של כל טענותיו ורעיונותיו. וכל זאת משום שעמלק "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו", ומי שמכיר את האמת ואף-על-פי-כן נלחם בה – אין לו שום תקנה.
עמלק מוגדר 'חצוף בעצם'. זו חוצפה שאינה נובעת מגדולה ממשית. עשיר, ש"יענה עזות", התנשאותו נובעת מעושרו, ויש לה תקנה: כשיעמוד מול אדם עשיר ממנו, יתבטל לפניו. מי שמתייהר בזכות חכמתו, ירכין את ראשו כשיפגוש אדם שחכמתו עולה בעליל על זו שלו. כל עוד החוצפה וההתנשאות נובעות מסיבה ממשית כלשהי – יש להן תקנה. אולם עמלק הוא 'חצוף בעצם'; חוצפה שאינה נובעת משום יתְרון אמיתי. לזה אין שום תקנה. הוא לא ייכנע אף לא נוכח החכם הגדול ביותר. להפך, ככל שיעמוד מול גדוּלה כבירה יותר, תתעצם חוצפתו.
עמלק נלחם גם באמת הגלויה ביותר. הוא יצא להילחם בישראל דווקא בשעה שכל העולם ראה את ניסי ה' ועמד משתאה – "נמוגו כל יושבי כנען". הוא לא התרשם כלל, ולהפך, ההתגלות האלוקית הברורה הזאת היא שעוררה אותו לצאת ולהילחם, משום החוצפה הטבועה בו.
קרירות מסוכנת
על-כן אי-אפשר לתקן את עמלק ולהסיר את הרע שבו. הוא יודע הכול, וככל שהוא יודע יותר, כן הוא מתמרד ומפריע בעוצמה רבה יותר. זה הרע המוחלט שאין לו תקנה אלא מחייה מוחלטת.
עמלק המוסווה עשוי שלא להילחם ישירות בתורה ובמצוותיה. להפך, עמלק יטען שהתורה והמצוות הן דבר גדול ורב-משמעות. הוא רק ישתדל לקרר את האדם, לבל יושפע מהתורה שהוא לומד ומהמצוות שהוא מקיים, כפי שנאמר על עמלק: "אשר קרך בדרך" – מלשון קרירות. אמנם אין בכך היגיון, שהרי אדם הלומד תורה ומקיים מצוות צריך לחוש את קדושתן ולהיות מושפע מהן, אבל אצל עמלק אין מקום לחפש היגיון. בעקשנותו ובחוצפתו הוא יכול לגרום שיהודי יעסוק אף בחסידות בלי שהדבר יותיר בנפשו שום רושם. לכן צריך לזכור תמיד את עמלק ולמחותו כליל, וזו ההכנה לגאולה השלמה (ראה גם לקוטי שיחות כרך א, עמ' 208). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
