בעולם החסידי, אין דבר חמור משנאת ישראל. כל-כולה של החסידות היא אהבת-ישראל לכל יהודי, וקל-וחומר הימנעות משנאה ליהודי כלשהו. במיוחד היו מקפידים על כל דבר שיכול להתפרש כהפך האהבה בין חסידים.

כ"ק אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש אמר בשנת תרנ"ט מאמר חסידות מיוחד שנפתח בפסוק "החלצו מאתכם", ובו הוא מסביר בהרחבה את מהותם וסיבותיהם של פירוד הלבבות ושנאת-החינם והדרך לתקנם. הדבר שגרם לו לומר ולכתוב מאמר זה היה אירוע שקרה בהתוועדות חסידית. ישבו חסידים עם הרבי, ואחד החסידים ביקש למזוג לחברו 'משקה' לתוך כוס שקודם-לכן שתה ממנה מישהו אחר. הלה לקח את הכוס, שטפה ורק לאחר מכן שתה ממנה. הרבי הקפיד על כך, ובעקבות זאת אמר את המאמר 'החלצו'.

מחלוקות 'לשם שמים'

באותו מאמר אומר הרבי, כי שנאת-חינם פירושה, שהאחד שונא את חברו סתם כך, בלא סיבה אמיתית. לפעמים הוא ממציא טענה כלשהי שבגללה הוא שונאו, אבל אין זה אלא תירוץ שנועד להצדיק את השנאה. הסיבה האמיתית היא - הרגשת ישותו, שאינה נותנת מקום לזולת. הוא חשוב בעיני עצמו, והזולת ממעט את מציאותו, ומכאן נובעת השנאה לזולת.

עוד הוא אומר שם, ששנאת-חינם נפוצה ביותר דווקא בקרב עובדי ה'. כל אחד ואחד בונה במה לעצמו, בתורה ובעבודה, על-פי דעתו ושכלו דווקא, והאחד אינו מוכן להתאחד ולהתחבר עם רעהו. איש-איש מבטל את הטוב שבעבודת חברו. אם הוא מוצא בחברו חיסרון, הוא משתדל להגדילו ולהרחיבו עשרת מונים (אף אם החיסרון אינו אלא חיצוני, שאינו נוגע לעצם עבודתו של הזולת). התנהגות זו מעידה, שהוא שונא את חברו בליבו ואינו חפץ כלל בטובתו. ומה הסיבה לשנאה זו? ישותו והרגשת עצמותו.

באחת מאיגרותיו של רבנו הזקן בעל התניא נאמר: "אין שלום יוצא מתוך מריבה, ובפרט ממחלוקת לשם שמים. רוב הצרות והתלאות נולדות ממחלוקת לשם שמים, הרחמן יצילנו ממנה". ובנו, רבי דובער, 'האדמו"ר האמצעי', כותב: "כמה קשה המחלוקת! עד אבדן תאכל ממש, ברוחניות ובגשמיות".

מיעוט השפע וריבוי השפע

תורת החסידות מסבירה, שהסיבה העיקרית למחלוקת ולפירוד הלבבות היא - "רוח עוועים, רוח רעה של מחלוקת שנכנסת בלב האדם. נדמה לו שלב חברו אינו עמו, וכמה שיצעק החבר שלא-כן הדבר, לא יאמין לו, ולא יועיל כל הסבר של חברו, ויחשוב עליו רעה תמיד, עד שגם חברו ידמה שהוא שונאו. וכל זה אינו אלא דמיונות בעלמא, שמעולם לא עלה בלב חברו שום רע עליו. וראיה לדבר, שכעבור זמן רב תכלה השנאה, ואז יכירו ויראו שכל הדבר היה שקר מעיקרו. לפעמים הסיבה לרוח רעה זו היא מיעוט השפע, מצור ומצוק. מפני קטנות-הדעת, יבלבלו זה את זה ואיש בשר זרועו יאכלו. ולפעמים הסיבה היא - ריבוי השפע. האדם נהיה שמן מרוב טוב והוא בועט מפני גסות-רוחו".

אחדות ישראל נובעת מתכונה שהחסידות מרבה להדגיש את חשיבותה - 'מוחין דגדלות'. כלומר, הרחבת הדעת. אדם שיש לו מוח רחב, מסוגל לסבול גם דבר הפוך, המנוגד לטבעו, וכן יכול לסבול כשמקניטים אותו וכדומה. בגלל רוחב שכלו ודעתו אין הדבר ההפוך או ההקנטה תופסים מקום אצלו, שכן במקום רחב דיו - יש מקום גם לשני הפכים. אך מי שהוא בעל 'קטנות-הדעת', אינו יכול לסבול דבר שמתנגד לו, וכל-שכן כשיקניטוהו וכדומה. מבחינה זו הוא כמו תינוק. קטנות הדעת אינה סובלת שני הפכים. מחלוקת באה ממוחין דקטנות. אחדות - ממוחין דגדלות.