נושאים נוספים
	התקשרות 965 - כל המדורים ברצף
	להצטרף ולהתלוות אל הרבי בעליותיו
	אף יהודי לא יישאר בגלות!
	יסודתו בהררי קודש
	פרשת בא
	הלכות ומנהגי חב"ד

מדוע דאג הרבי להזכיר את האדמו"רים בכל ראש השנה * פשר הסתרת המצח בתפילתו עם הציבור * על הימנעותו מהישענות על מסעד הכיסא; נתינה לצדקה טרם הנסיעה ל'אוהל'; אכילת מאכלי חלב (גם) ביום השני של חג השבועות, וסיום מסכת חגיגה ביום היארצייט של אביו, ועוד * מקורות, רמזים ואסמכתאות לאורחות הרבי והתבטאויותיו * רשימה ראשונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

ברשימה שלפנינו נתייחס לכמה וכמה מהנהגותיו בקודש של רבנו, וגם להתבטאויותיו, וננסה להתחקות אחר מקורות, ציונים והשוואות אפשריים, מדברי חז"ל, הפוסקים, הראשונים והאחרונים. חשוב להדגיש כי אין אלה אלא ניסיונות בדרך אפשר, ואם שגינו – איתנו תלין משוגתנו.

יודגש גם מה שאמר הרבי באחת ההזדמנויות: "לא בכל דבר צריך להשוות עצמו לרבותינו נשיאינו... איננו מבין דברים בהנהגת הרבי... אין הוא יודע במה עסק הרבי רגע לפני כן או אחרי-כן, כמו עוד כמה וכמה פרטים" (מוצאי זאת חנוכה תשל"ט – שיחות קודש תשל"ט כרך א, עמ' 601).

הזכרת הנשיאים

בשיחות הרבי (התוועדויות תנש"א כרך א, עמ' 20; התוועדויות תשד"מ כרך א, עמ' 25; ועוד) נתבאר הטעם לאזכור רבותינו נשיאינו בראש-השנה, על-פי מאמר חז"ל (יומא ריש פרק ג, כח,א) לגבי הקרבת תמיד של שחר בתחילת היום, שכאשר היו רואים את אור הבוקר, שאז "הגיע זמן השחיטה", היה הרואה מכריז "האיר פני כל מזרח עד שבחברון", "כדי להזכיר זכות אבות" (ירושלמי יומא פרק ג, הלכה א). כך גם כאשר עומדים בראש-השנה, בראש ובתחילת כל העבודה של השנה החדשה – מזכירים זכות אבות – שמות רבותינו נשיאינו, כדי להמשיך את הזכות בנתינת כוח על העבודה במשך כל השנה [וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' ראש השנה עמ' קמט; וש"נ].

ויש לומר שזה בנוסף למה שמצינו מפורש במדרש (ויקרא רבה כט,ז): "אמר הקב"ה לישראל: בני, אם אתם מבקשין לזכות לפני בדין ביום הזה, תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין כו'".

הסתרת המצח

בעת תפילתו בבית המדרש הקטן (ה'זאל' למעלה), כאשר פניו היו כלפי הציבור, נוהג היה הרבי להניח את ידו הימנית על מצחו בזמן חזרת הש"ץ של תפילת מנחה, ובפשטות זה היה מפני הניצבים והמתבוננים בו [העירני חכם אחד כי בזמן הקיץ (של תשל"ט), כשהיו מעטים עומדים מולו, היה מסיר ידו].

מקור לעצם הסתרת המצח נמצא ב'מעבר יבוק' (שפתי רננות פ"ט הובא גם ב'טעמי הנהגים' עניני שמחות תתרטז): "ואפילו האדם החי, טוב לכסות מצחו לעולם שלא יתראה בפני החיצונים".

הימענות מהישענות על כסא

ב'התקשרות' גיליון תתקב (ז' במרחשוון תשע"ב, עמ' 14) כתב הרה"ג הרה"ח ר' יהודה-לייב שפירא שליט"א, ראש הישיבה-גדולה מיאמי: "בדרך כלל לא היה [רבנו] נשען על כיסאו". ופירושו של דבר: שלא נהג להתרווח על מסעד הכיסא, לא נשען על ידיות הכיסא, אלא ישב בתנוחה לא נוחה על קצה הכיסא, כמבקש שלא לתפוס מקום.

מקור להנהגה זו מצוי בדברי רבינו יונה בספר היראה: "ובתפילתו מיושב, אל יסמוך לאחוריו... ולא יהא נוטה לצדדין דרך גאווה... למען יהיה ברעדה וביראה...".

צדקה טרם הנסיעה ל'אוהל'

טרם נסיעתו ל'אוהל' היה הרבי משגר תרומה לצדקה (לכולל חב"ד) – וזאת על-פי עדות המשמשים-בקודש.

מקור הנהגה זו בשל"ה הקדוש, מסכת ראש השנה עמוד הדין: "נוהגין לילך על בית הקברות... ומרבים שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים".

וכן כתב הרמ"א (בסימן תקפ"א סעיף ד) "ונותנין שם צדקה". וב'מחצית השקל' נאמר: כדאמרינן רבי אליעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי" דכתיב "אני בצדק אחזה פניך". ומקור הדברים הוא בהמשך דברי השל"ה: "והגאון מהרש"ל ז"ל נהג שהיה נותן צדקה טרם שהתחיל להקיף, ואמר שכן הוא נכון שהרי מרבים שם בתחינות, לכן יש ליתן קודם לכן הצדקה על-דרך רבי אליעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי" (של"ה שם).

ובשו"ת תירוש ויצהר סימן קמו אות ד (אודות בעל ה'ישמח משה'):

"ושלח שני אנשים כשרים לליזענסק על הציון של הרה"ק הנועם אלימלך להתפלל עבור החולה שהיה בסכנה. ואמר לשלוחים כאשר תבואו לחצר בית-החיים תאמרו אשר אנחנו מנדרים פרוטה לצדקה בעד הנשמה, אשר תלך ותגיד לנשמת הרב ר' אלימלך כי באנו על הציון שלו להתפלל לה'. ואז ירוצו כל הנשמות הנמצאים שם בעת ההיא להגיד ולהודיע להרב הקדוש. כי לא בכל עת שורה נפשו של אדם על קברו כידוע. ושם בעולם האמת דבר יקר הוא אצל נשמת המתים אשר יכולים להשתכר פרוטה שנותנים לתועלת נשמתם... על-ידי נדבות לצדקה... כמו שנודרים בעת הזכרת נשמות ביום טוב".

[אבל להעיר מספר 'טעמי המנהגים' (ירושלים ת"ו תשי"ז עמ' תפב): "אבל אצל הצדיק אין צריכין לחשוש שמא אינו שם, כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר וסוגר הדלת אחריו, שבודאי אם אחד יבא אצל הדלת ויצעוק ויתחנן אבי אבי, או רבי, רבי ומורי וכו', בוודאי שמוע ישמע דבריו וצעקתו, ויעזור ויושיע לו בכל מה דאפשר"].

תפילין לרפואה

בשיחת ש"פ בשלח תשי"ד (תורת מנחם כרך יא עמ' 60-61) סיפר הרבי:

יהודי מארץ-ישראל שחלה במחלה קשה ביותר... וכתבתי לו שיתחיל להניח תפילין בכל יום... קיבל על עצמו להניח תפילין ותיכף ומיד הבריא... שאר החולים שהיו שם... רבים מהם התחילו להניח תפילין בכל יום...

וסיים את ההוראה:

כל סיבת מחלתו... לא היתה אלא כדי שהוא בעצמו יתחיל להניח תפילין, וישפיע על עוד יהודים שגם הם יתחילו להניח תפילין.

ויש להצביע על השוואה מעניינת עם הנאמר בספר 'פלא יועץ' ערך חולה:

"וידוע מעשה רב שאירע באדם גדול אחד שהיה נוטה למות ופתע פתאום נתעורר ויתחזק וישב על המיטה ושאל תפילין להניח, ומאז והלאה שב ורפא לו עד שחזר לבריאותו. וגילה סודו שבהיותו מתעלף בחוליו ראה שהיו שוקלים כנגדו זכויותיו וחטאיו... אי לזאת עת לעשות מצוות בעת חוליו בכל מאמצי כוחו".

הימנעות מנתינת כסף במוצאי-שבת

בתורת מנחם כרך כא עמ' 272 נאמר:

כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, לא היה נותן מעות במוצאי שבת להוצאות הבית... שיש מקור לדבר בהנהגות רבי יהודה החסיד (ראה ספר חסידים סימן קכא).

ראה גם רשימת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ב'התמים' חוברת שביעית עמ' קה [שעא] אות ח: "יש האומרים אשר במוצאי ש"ק ומוצאי יו"ט אין ראוי לתת כסף גם על הוצאות הבית ומה גם לאיש שאינו מבני הבית".

ביצים במוצאי שבת

בשעתו (גיליון קה עמ' 12) הבאתי, שהרבי העיר פעם אחת בעניין תפריט במחנה קיץ, שבו נרשם כי במוצאי שבת-קודש, בסעודת מלווה-מלכה, שהתקיימה מיד עם צאת השבת, יוגשו בה ביצים מעוכות עם בצל. הרבי הגיב: "שאלה לרב".

ה'שאלה' שבדבר הובנה לנוכח העובדה שהביצים המעוכות הוכנו לפני שבת, ומכיוון שהיו מקלפים אותן – הרי-זה בניגוד לפסק דין אדמו"ר הזקן – הלכות שמירת גוף ונפש סעיף ז: "ולא יאכל... ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה אפילו הם צרורים כו'"...

ויש להוסיף את מה שכתב הרה"ג רבי חיים פלאג'י, כף החיים לו, נד:

"בליל מוצאי-שבת-קודש אינו טוב לאכול ביצה, כי לא מסמנא מילתא... כי הזמן למבעי סימנא דחיי שמחה וששון ליהודים [עד כדי כך ש"ואפילו התינוק שואל לו, ייתן לו דבר אחר תמורתו ולא ביצה]".

והחידוש הוא שרבנו יהודה החסיד ב'ספר חסידים' (סימן נט) הזהיר על-זה וכתב:

"ציוונו צורנו 'לא תנחשו', ובעוונותינו שרבו כיום הזה מנחשים בישראל בודקים בעוונות אומרים להזכיר במוצאי שבת שלא לאכול ביצים...".

ואולי כוונת רבי יהודה החסיד רק "שאין לדבר על דבר זה בפירוש" (על-דרך הנאמר בתורת מנחם כרך כא עמ' 272 והערה 70). ולהעיר גם ממנהג ישראל לאכול ביצה בליל הסדר (אף שיש אוכלים אותה רק למחרת – אלא שזה מטעם אחר). עכ"פ מקור ברור לחשש הוא דברי אדה"ז האמורים.

"י"ט כסלו – חנוכה"

את מטבע הלשון בחיבור "י"ט כסלו – חנוכה" מצינו לראשונה בספרי הרבי (לקוטי שיחות כרך יו"ד עמ' 220 ואילך; כרך טו עמ' 525 ואילך; כרך לה עמ' 309 ואילך).

לכאורה רמוז הדבר בפרק נה בתהילים שאותו קרא רבנו בעת שבאו לבשרו ("וכשקריתי בתלים פסוק פדה בשלום נפשי יצאתי בשלום" – אגרות קודש אדמו"ר הזקן עמ' צח-צט), כי הפסוק "פדה בשלום נפשי גו'" הוא פסוק יט ומסתיים בפסוק כד "ואתה אלקים... ואני אבטח בך".

חתונה בדרך המיצוע

במכתב כ"ק אדמו"ר מיו"ד כסלו תשט"ו (נדפס באגרות קודש כרך יו"ד עמ' קלא) איתא:

בענין אופן עריכת החתונה... וכבר ידוע פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות פרק ג' אשר הדרך המיצוע הוא הדרך הישר והנכון, והוא מובן על-פי ביאור תורת החסידות אשר דווקא קו האמצעי הוא בריח התיכון ועולה למעלה מעלה.

וכן גם במקומות נוספים. ולהעיר שבנושא דומה (השתתפות תלמידי חכמים בשמחות) מצינו דברים מפורשים מהמהרש"ל (ים של שלמה ב"ק פ"ז סימן לז):

"ובכל הני סעודות מצווה דשרינן, מכל מקום לא ירבה בהן, שיבטל ח"ו לימודו הקבוע לו לגמרי, אלא לפעמים, אם אפשר להיות זולתו והכל לפי הענין. ואיש ירא אלקים אשר בא לטהר יורו לו מן השמים דרך הישר בקו האמצעי".

ובצוואת יש נוחלין – אבי השל"ה – (פי"ד אות יד) לגבי ההנהגה בכלל: וסדר הוצאה שלכם אל תקמצו בה יותר מדאי, והאמצעי הוא משובח... והכלל שתנהגו בעניין הפיזור שיהיה תפארת לכם ותפארת מן האדם גם כן, והיינו, שתעמדו בזה על המיצוע וכו'.

לשלם ולא בחינם

באגרות קודש (כרך כט עמ' קח) כותב הרבי:

נתקבל ותשואת-חן. ועל-פי הנהוג כאן – בתנאי שיקבל שכר בטלה המצורף בזה – 20$.

זה היה מענה להענקת ציור לרבי, והרבי התנה זאת במתן תשורה כספית.

ככלל, זו היתה הנהגת קדשו לשלם עבור מתנות שהוענקו לו. פעמים נימק זאת בפסוק "שונא מתנות יחיה", או במה שנאמר בזוהר שבקדושה לא צריך להיות 'חינם'. כמו כן סיפר באחרון-של-פסח תשט"ז (תורת מנחם כרך טז עמ' 232), על כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ששילם לממונה ברכבת 'טיפ' גדול במיוחד, ונימוקו היה שברצונו לשלם לו על טובתו בשלמות.

בספר 'ימי מלך' (כרך א' עמ' 388) מובא מה שסיפר הרבי בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אודות הנהגת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שהתבטא: "אינני רוצה להיות חייב לאיש לא בזה ולא בבא".

ויש להצביע על מקור במדרש איכה (פרשה א פיסקה לא) במעשה דרבי צדוק שצם ארבעים שנה כדי למנוע את חורבן בית-המקדש ומחמת הצומות נצטמקו מעיו. ועל-פי בקשת רבי יוחנן בן זכאי שיגר הקיסר אספיינוס רופאים נכרים לרפאותו. לאחר שריפאוהו אמר לו בנו אלעזר: אבא, תן לרופאים שכרם בעולם הזה כדי שלא יהיה להם חלק עמך בעולם הבא. נתן להם חשבון דאצבע כו' [לימד אותם חכמת התשבורת].

וב'העמק דבר' להנצי"ב שמות ב, ט על הפסוק: כן דרך המלכים לשלם בעין יפה, ולא לגזור לעשות להם חינם.

[יצויין כי בשיחת אחרון-של-פסח שם הובא מקור הדבר בהנהגת יוסף (ב"ר פפ"ח, ה) שיוסף אמר לשר המשקים: את בישרתני בשורה טובה (שעתידין בני-ישראל להיגאל) אף אני אבשרך בשורה טובה – בפתרון חלומו, עיין שם. וייתכן שהעדיפות בראיה זו כי: 1) באיכה רבה שם מדובר (דווקא?) ברפואה. 2) שקאי ביוסף – שמו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ].

ה' מקור הברכה

באגרות קודש (כרך כט עמ' ל) מצינו התבטאות נדירה של הרבי בקשר למקרה מסויים:

הזוג שכחו שהשם הוא מקור הברכה ונותנה וכו' – ובטחו רק בבן-אדם בשר-ודם, בי.

ויש לציין למסכת שבת פט, ב:

"אמר להן הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי... אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה".

סיום במסכת חגיגה

בהתוועדות כ"ף מנחם-אב (יום ההילולא של אביו הרה"ק ר' לוי יצחק) תשל"א ערך הרבי סיום על מסכת חגיגה. הסיום הוגה לאחר מכן ונדפס בלקוטי שיחות (כרך טז שיחה ד לפרשת תרומה). שוב ערך סיום על מסכת זו – משולב בתוך סיום על סדר מועד – בהתוועדות כ"ף מנחם-אב תשמ"ב.

מעניין לציין כאן לדברים שכותב רבי יוסף שאול הלוי נתנזון, בעל 'שואל ומשיב' [ראה אודותיו בלקוטי שיחות כרך כח עמ' 51 הערה 20 – שמצטט את דברי הצמח צדק וכו'], שם בשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא (חלק ב' סימן קפב) נאמר:

והנה בשנת תרט"ו למדתי מסכת חגיגה על היא[רציי]ט של אמי הצדקת וכתב לי אבי מורי הגאון נ"י שמוזכר בספרים שיש ללמוד מסכת חגיגה על היא[ר]-צ[ייט].

מאכלי חלב ביום ב' חג השבועות

הרבי נהג לאכול מאכלי חלב גם ביום השני של חג השבועות – ראה אוצר מנהגי חב"ד שבועות עמ' שט ושם-נסמן (גם ל'דרכי חיים ושלום').

ויש להצביע על מקור (או כעין זכר לדבר) להנהגה זו מדברי המהרי"ל הלכות שבועות:

"מהר"י סגל היה מורה היתר לאכול החלב שנתחלבה ביום ראשון של שבועות, או בשבת שלפניו ה' סיון על-ידי גוי לאוכלה ביום שני של שבועות... " (עיין שם הטעם על-פי הלכה).

לא מתעייפים

בלקוטי שיחות (כרך כח עמ' 8):

רואים אנו בטבע בני אדם שכאשר אדם יש לו געגועים חזקים לדבר, אין תופס אצלו מקום עייפות הגוף...

[וכך התפרסם שכאשר נשאל הרבי כיצד אינו מתעייף מהעמידה הממושכת על רגליו במשך שעות רבות בעת חלוקת השטרות (דולרים) לצדקה – התבטא, כי כאשר סופרים יהלומים אין חשים עייפות!].

ויש להצביע על מקור מעניין:

באור החיים הקדוש על-הפסוק (בלק כג, כא) "ולא ראה עמל בישראל", כותב:

"שהצדיקים הגם שעושים מצוות וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל – על-דרך אמרו (תהלים עג, טז) 'עמל הוא בעיני' – אלא אדרבה כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים".