כמה וכמה שנים עברו מאז התחתנו בני-הזוג, ועדיין לא זכו לפרי-בטן. תפילות ותחינות רבות הפילו לפני בורא עולם, גם דרשו ברופאים מומחים, אך ללא הועיל, ומשנה לשנה נעשה כאבם גדול וקשה יותר.
האיש, יהודי תלמיד-חכם מהעיר צ'שניק, במחוז ויטבסק שברוסיה הלבנה, מחסידיו של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל ה'תניא', נולד למשפחה שהייתה ממתנגדי החסידות. אף הוא עצמו האמין בצעירותו כי מצווה להילחם בחסידים, והשתתף בכמה וכמה פעולות נגד החסידים ורבותיהם. במרוצת השנים נחשף לאורה של החסידות, טעם את טעמה וראה כי טוב ה', ונהפך לחסיד בלב ונפש.
עתה, כשנזקק לישועה, שטח את בקשתו לפני אדמו"ר הזקן, כדי שיעורר עליו רחמי שמים, אולם משום-מה לא זכה למענה ולברכה. הוא ניסה לבקש את ברכת הרבי בהזדמנויות רבות, ובכל פעם נמנע הרבי מלהשיב תשובה ברורה.
פעם אחת, בחודש כסלו, כמה ימים לפני חנוכה, נכנס החסיד אל הרבי והגיש לו את פתק ה'פדיון נפש', ובו בקשה כי הוא ורעייתו יזכו לילד. כהרגלו השעין אדמו"ר הזקן על ראשו על ידיו ושקע במחשבות. לפתע הרים את עיניו ואמר לחסיד: "סע לברדיצ'ב, אל מחותני רבי לוי-יצחק, כי הוא יוכל להושיעך".
והרבי הוסיף: "סע אליו לימי החנוכה והישאר שם אחרי כן, עד אשר ייתן לך את הברכה".
לא התמהמה החסיד, קם ונסע לעיר ברדיצ'ב וביקש להתקבל אצל הצדיק. הסדר היה שהמבקשים להיכנס היו מוסרים לגבאי את שמם, והגבאי היה מכניס את הרשימה אל הצדיק, וזה היה מחליט מי ייכנס ומתי ייכנס.
ימי החנוכה עברו ועדיין לא נקרא האיש אל רבי לוי-יצחק. נאמן למצוותו של רבנו הזקן, ישב האיש בבית-המדרש, עסק בתורה ובעבודת ה', והמתין שהגבאי יקרא לו.
עברו עוד כשבועיים ופתאום נקרא האיש להיכנס אל הצדיק. אחוז התרגשות נכנס האיש אל חדרו של רבי לוי-יצחק, כולו דרוך ומצפה בכיליון עיניים לברכה המיוחלת. הצביע רבי לוי-יצחק על קופת הצדקה שעמדה על השולחן ואמר: "שמע-נא יהודי, אם תתרום לכאן עכשיו חמש-מאות רובל כסף, אוכל להבטיח לך כי ייוולד לך בן זכר בשנה הבאה בעזרת השם".
לבקשה כזאת לא ציפה החסיד. דברי הרבי באו לו בהפתעה גמורה. רגיל היה לתת דמי 'פדיון נפש' לאדמו"ר הזקן, אך זה היה סכום קטן וסמלי, והנה עתה הוא נדרש לתרום סכום עצום. אמנם אין הוא עני, ואף נחשב לאחד מ'בעלי הבתים' החשובים במקומו, אך גם עשיר איננו.
לאחר התלבטות, ומתוך אי-נוחות רבה, אמר לצדיק: "אין באפשרותי לתת סכום כזה. מוכן אני לתת סכום קטן יותר, חמישים ואף מאה רובל כסף".
אך הצדיק, שנודע בליבו הטוב והרחום, עמד הפעם על דרישתו. "לא אוכל לקחת ממך אף לא פרוטה אחת פחות", אמר. האיש התקשה להיענות לבקשה, ועל-כן נפרד מהצדיק לשלום וחזר לביתו.
כאשר סיפר לאשתו את כל מה שאירע, פרצה האישה בבכי: "מה עשית?! מה בצע לנו בכל הכסף אם אין לנו ילד! יכולנו להיוושע, ובמו-ידיך דחית את הברכה". האיש התעשת וקלט כי אכן צודקת האישה. "לא נורא, מחר אקח איתי את הכסף, אסע לברדיצ'ב ואתן אותו לצדיק", אמר.
ואכן, למחרת בבוקר לקח האיש חמש-מאות רובל כסף ונסע לברדיצ'ב. כאשר התייצב לפני הצדיק עלתה ארשת צער על פניו. החסיד הוציא מכיסו את חמש-מאות רובלי הכסף, אך הצדיק עצר בעדו ואמר: "מאוחר מדיי. כבר לא אוכל לעזור לך".
האיש נדהם. וכי למה יהיה זה 'מאוחר מדיי'?! לא הועילו כל תחנוניו, והוא יצא משם בפחי-נפש. עתה לא היה לו אלא לחזור אל אדמו"ר הזקן.
בבואו לפני אדמו"ר הזקן הגיב הרבי בכאב: "מדוע עשית שטות כזאת?! היה עליך למלא את בקשתו באותו יום!". האיש עמד נבוך ותוהה, והרבי הסביר:
"דע כי נגזרה עליך גזֵרה להיות ערירי מפני שבצעירותך ביזית תלמיד-חכם גדול. על עוון זה אמרו חכמים (שבת קיט) כי 'אין לו רפואה למכתו', אולם הרמב"ם פוסק כי גם על כך יש תיקון. וכך כותב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ו, הלכה יב): 'אף-על-פי שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא... מנדין אותו בית דין ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב... ונותנין אותה לחכם...'.
"אמנם ההלכה לא נפסקה כמו הרמב"ם, אולם באותו יום שקרא לך מחותני הרב מברדיצ'ב היה יום הסתלקותו של הרמב"ם, כ' בטבת, וביום זה פוסקים כמותו בבית-דין של מעלה ובכל העולמות. אילו היית ממלא את בקשתו ונותן חמש-מאות רובל כסף, השווים ל'ליטרא זהב', הייתה הגזֵרה מתבטלת והיית נושע"...
הוסיף החסיד לשאול: "ומדוע הרבי לא היה יכול לבקש זאת ממני ושלחני דווקא אל רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב?".
השיב לו הרבי: "אותו תלמיד-חכם שביזית היה מורי ורבי. לכן לא היה זה ברשותי להתערב בדבר, ונאלצתי לשלוח אותך אל מחותני"... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
