הכנת העולם לקראת הגאולה נעשית על-ידי שני תחומים של עבודת ה': האחד – לימוד התורה, תפילה וקיום המצוות; השני – עשיית דברי הרשות מתוך כוונה לשם שמים. אחד מעקרונות החסידות קובע שהקב"ה נמצא בכל דבר וכי האדם יכול (וממילא חייב) לעבוד את קונו בכל מעשיו. כל מה שיהודי עושה הוא חלק מעבודתו לבוראו.
יש דברים שנתפסים בבירור כחלק עבודת ה' – תפילה, לימוד תורה, קיום מצוות. מנגד יש דברים שאסור לעשות – כל איסורי התורה וגזֵרות חז"ל. אך בין שני התחומים הללו משתרע שטח פנוי לכאורה, הנתון ברשותו של האדם. בזה נכללים כל הצרכים הגשמיים של החיים – אכילה, שתייה, שינה, עבודה, מסחר, טיול וכו'. מה דינו של חלק זה, שתופס למעשה את רוב יומו של אדם ממוצע? החסידות אומרת: אף עיסוקים אלה בבחינת עבודת ה' ייחשבו.
אין מקום פנוי
הדברים מבוססים על הוראת המשנה (אבות ב, משנה יב): "כל מעשיך יהיו לשם-שמים" ועל הפסוק (משלי ג,ו): "בכל דרכיך דעהו". אין שום דבר פנוי מעבודת ה'. גם דברים שהם 'מעשיך' ו'דרכיך' – צרכים ועיסוקים שלך – צריכים להיות מופנים לעבודת ה', אם בבחינת 'לשם-שמים' אם בדרגה העליונה יותר – 'דעהו'.
גישה זו נובעת מהתפיסה המעמיקה של המושג 'אחדות השם'. האמת האלוקית חובקת את המציאות כולה, בלי לשייר מאומה. "הכול הוא אלוקות, ואלוקות היא הכול", כפתגם הידוע. נמצא אפוא שאין שום מקום למציאות אחרת מלבד זו האלוקית. המחשבה שיש תחום ששייך לקב"ה מול תחום של חיים אישיים, סותרת את 'אחדות השם', ומכאן שכל מה שאדם עושה הוא חלק מעבודתו לבוראו.
מי שחדור בהכרה זו מביט על כל הדברים שבעולם בדרך שונה לגמרי מהראייה החומרנית. הכול סובב אצלו סביב ציר אחד – עבודת הבורא. כל הדברים שבעולם אמורים לסייע בידו למלא את ייעודו ותפקידו זה. הוא אוכל וישן – כדי שיהיה לו כוח ללמוד ולהתפלל. הוא עוסק במלאכתו – כדי למלא את חובתו למשפחתו; כדי שיוכל לקיים את המצוות שבממון; כדי לקיים את מצוות צדקה. הוא אינו חושב כלל על הנאה אישית, אלא על עבודת ה'.
'אין עוד' בתוך העסקים
ההבחנה בין ענייני התורה והמצוות לבין דברי הרשות היא חיצונית בלבד. בשניהם האדם צריך לעבוד את בוראו, אלא שבענייני התורה והמצוות הקדושה ניכרת בגלוי, ואילו בדברי הרשות האדם צריך לחשוף את הקדושה בכוחות עצמו. כשהוא משתמש בדברים הללו כראוי, הוא מגלה שייעודם האמיתי הוא לשרת את הקדושה ולגלות את גדולת ה' בעולם. זה גם היתרון הגדול שבפעילות זו, שעל-ידה האדם 'כובש' את העולם החומרי ומשעבדו לקב"ה.
אלא שכאן יש שתי דרגות: 'לשם שמים' ו'בכל דרכיך דעהו'. בדרגה הראשונה הדברים הגשמיים נתפסים כמציאות נפרדת מעבודת ה', אלא שהיא משרתת את הקדושה – "לשם שמים". בגישה השנייה אין שום הרגשה של שני דברים נפרדים, שכן הדברים הגשמיים עצמם נעשים חלק מעבודת ה', חלק מ'דעהו'. כמו אכילת שבת, שהיא עצמה מצווה, או סעודת-מצווה, אכילת קודשים וכו'. האדם שעומד בדרגה זו רואה בכל צרכיו הגשמיים את ה'דעהו', את הקדושה שבהם.
פעם אחת שאלו את החסיד המפורסם רבי בנימין קלצקר, איך אפשר שאדם השקוע בעסק מסובך או בעניינים גשמיים אחרים, יוכל בה-בעת להיות בבחינת 'דעהו'? השיב החסיד: הלוא אנו רואים שבשעת התפילה, ואפילו בתפילת העמידה, נופלות מחשבות בענייני עסקים; מה הפלא אפוא שבשעת העסקים נופלות מחשבות על 'אין עוד מלבדו'!... |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
