חז"ל מביאים משל שמסביר את עניינו של חג שמיני-עצרת: "משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים, וזימן כל בני-אדם שבמדינה... כיוון שעברו שבעת ימי המשתה, אמר לאוהבו: כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה. נגלגל אני ואתה במה שתמצא".
הנמשל הוא, שבחג-הסוכות הקריבו בני-ישראל שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם. ואז, בשמיני-עצרת, הקב"ה מבקש מעם-ישראל לחגוג חג אחד שיהיה להם בלבד, ובו מקריבים "פר אחד, איל אחד" – כנגד עם-ישראל.
למה לחשוד ביהודים
החג הזה גם נועד לבצר את האחדות, על-פי עוד משל שמביאים חז"ל: משל ל"בנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם: קשה עליי פרידתכם. עכבו עוד יום אחד". כלומר, על-ידי היום הנוסף הזה מונעים שיהיה מצב של 'פרידתכם' ומבטיחים את האחדות.
כאן מתעוררת שאלה, מדוע הקב"ה חושד בבני-ישראל שיהיו במצב של פירוד, הפך האחדות, שלכן הוא אומר להם "קשה עליי פרידתכם"? למה לא להניח שגם בלי החג הנוסף תהיה אחדות בין היהודים?
פירוד חיצוני בלבד
עצם הדבר שנוצרת 'פרידתכם' – שכל אחד ואחד מישראל חוזר למקומו ולעבודתו הפרטית – חיובי, שהלוא כל יהודי נדרש לעבוד את עבודתו על-פי הכוחות והחושים שניתנו לו, ולכל יהודי גם נקבעה עבודה מיוחדת בחלקו בעולם. אלא שיש להבטיח ש'פרידתכם' זו לא תהיה בצורה שנעשית 'קשה עליי'.
ה'פירוד' צריך להישאר בחיצוניות הדברים בלבד, אבל בפנימיות כל היהודים צריכים להרגיש מאוחדים ומחוברים, על-ידי המטרה המשותפת – "ויעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם". אחדות זו מבטלת את ה"קשה עליי פרידתכם", שכן 'פרידה' כזאת אינה 'קשה עליי', אלא להפך, רק כך מגשימים את הכוונה העליונה.
מציאות אחת
מניעת אפשרות של "קשה עליי פרידתכם" נעשית על-ידי 'סעודה קטנה', הקרבת "פר אחד, איל אחד". הקרבן הזה מדגיש את היותם של כל בני-ישראל מציאות אחת. אמנם יש התחלקות בין היהודים לשבעה סוגים, בדוגמת שבעת קני המנורה, אבל בעומק יותר כל היהודים מחוברים לנקודה אחת משותפת ומאוחדת, והנקודה הזאת באה לידי ביטוי בשמיני-עצרת.
כאשר כל היהודים משתתפים ב'סעודה קטנה', של "פר אחד, איל אחד", והדבר נעשֶה דם ובשר כבשרם – נקלטת בנפשם האחדות הפנימית הזאת, ואז גם כשכל אחד ואחד חוזר למקומו ולעבודתו הפרטית, עדיין נשארים כולם מאוחדים בפנימיותם, מצד מחשבתם ורצונם, סביב "ויעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם".
(התוועדויות תשד"מ כרך א, עמ' 411) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
