חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:45 זריחה: 5:35 י"ג בסיון התש"פ, 5/6/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 950 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש חול-המועד סוכות, י"ט בתשרי ה'תשע"ג (05/10/2012)

נושאים נוספים
התקשרות 950 - כל המדורים ברצף
בשמחת-תורה השערים פתוחים
פרשת זאת הברכה
שמחת-תורה בעולם החסידי
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 950, ערב שבת-קודש חול-המועד סוכות, י"ט בתשרי ה'תשע"ג (05.10.2012)

  דבר מלכות

בשמחת-תורה השערים פתוחים

מהו עניין ברכת 'שהחיינו' על התורה * כל עניין בתורה יש לו הזמן שבו הוא צריך להתגלות, וזהו גם עניין ההתחדשות שבתורה * כדי לראות את ה'ברכה' צריך שתהיה 'אורה' – לראות את הדברים כפי האמת * לימוד תורה כדי לחדש 'חידושים' הוא כ'קרקס' – צריך ללמוד מתוך ידיעה שזו חכמתו ורצונו של הקב"ה * ההצלחה על-ידי התעסקות עם הזולת היא "אלף פעמים ככה", אלא שהכלי לכך הוא הלימוד והיגיעה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר באחת משיחותיו1 שברכת "שהחיינו" בשמחת-תורה היא (לא רק על היום-טוב, אלא גם) על התורה, שמסיימים קריאתה ומתחילים לקרותה מחדש בשמחת-תורה.

ולכאורה צריך להבין:

ברכת שהחיינו היא על דבר המתחדש ובא מזמן לזמן2, אבל על דבר שישנו בתמידות, לא שייך לברך שהחיינו.

וכיון שהתורה ישנה בתמידות, בכל הזמנים [וכמודגש גם במצות תלמוד תורה, בחומר ביטול תורה שאין לו תשלומין, היינו, שאם ביטל רגע אחד מלימוד התורה אינו יכול להשלימו ברגע שלאחרי זה, משום שברגע שלאחרי זה ישנו חיוב תלמוד-תורה מצד עצמו (להיותו חיוב תמידי), ודיו שיפקיע את עצמו3] – איך שייך לברך "שהחיינו" על התורה?

ב. ויש לומר הביאור בזה:

אף-על-פי שהתורה היא דבר ישן ("אן אלטע זאך") שישנו בתמידות, מכל מקום, מצד שינויי הזמנים צריך להיות ויש בה עניין של התחדשות4 ("מ'דארף איר אפפרישן"), ועל התחדשות זו מברכים בשמחת-תורה "שהחיינו".

ויש להביא דוגמא לדבר – מהמבואר בתניא5 בנוגע להכנה לשמה שצריכה להיות בתחילת הלימוד, שאף ש"עיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד", מכל מקום, "כשלומד שעות הרבה רצופות, יש לו להתבונן בהכנה זו הנ"ל בכל שעה ושעה על כל פנים, כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת . . כי בכל שעה שולט צירוף אחד כו'", היינו, שמצד שינויי הזמנים צריך להיות חידוש גם בשייכות ללימוד התורה.

ג. ועוד יש לומר – בעומק יותר:

בתורה ישנם ב' דרגות: א) דרגת התורה כפי שהיא חכמתו (ורצונו) של הקב"ה, וכתוצאה מזה נעשית התורה גם "חכמתכם ובינתכם" (של בני-ישראל), ואפילו "לעיני העמים"6, שגם אומות העולם מכירים שהתורה היא "חכמתכם ובינתכם", ב) דרגת התורה כפי שהיא למעלה גם מחכמתו של הקב"ה – "שעשועים גו' לפניו"7, שעשוע המלך בעצמותו8.

והעילוי בשמחת תורה – שאז מתגלה הדרגא הנעלית שבתורה כפי שהיא שעשועי המלך בעצמותו, ועל התגלות דרגא נעלית זו בשמחת-תורה מברכים "שהחיינו".

* * *

ד. בשיחה שנדפסה בקונטרס של שמחת-תורה9, אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבשמחת תורה "תרעין פתיחין", ומוסיף ומפרט10: "שערי אורה, שערי ברכה, שערי הצלחה".

ויש לבאר הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר מונה שלשה שערים אלה (אורה ברכה והצלחה) דווקא,

– אף שב"יהי רצון לליל הושענא רבה" (שאומרים בסיום כל ספר מחמשת ספרי תהלים, קודם ה"יהי רצון" ש"לאחר צאת הלבנה"11) נמנו כמה וכמה שערים –

שבודאי אין זה בדרך מליצה בלבד, אלא בתכלית הדיוק, כדלקמן12.

ה. הביאור בהקדמת "שערי אורה" ל"שערי ברכה" – יש לומר בשני אופנים:

א) הפעולה של "שערי אורה" היא בעניין הגילוי, שעל-ידי זה מיתוסף גם ב"שערי ברכה", שהברכה נמשכת ובאה בטוב הנראה והנגלה.

ב) הפעולה של "שערי אורה" היא – "מ'זאל האבן ליכטיגע אויגן" – לראות הדברים לאמיתתם, שאז יכולים לידע ולהכיר גם במעמד ומצב שלכאורה לא רואים בו עניין הברכה, שלאמיתתו של דבר הרי זה ברכה גדולה ("שערי ברכה").

ולדוגמא:

ישנם הטוענים "מדוע13 דרך רשעים צלחה"?! – הייתכן, שאף-על-פי שהוא שומר שבת ופלוני אינו שומר שבת, מכל מקום מרוויח פלוני בעסקיו (באותו עסק שעוסק גם הוא) אלפי דולר יותר ממנו?!...

אבל האמת היא שאילו היו נותנים בידו הברירה לבחור בין בריאות, למשל, לכסף רב, כדי שכאשר יחלה ח"ו יוכל להזמין אליו את גדולי הרופאים בעיר ולשלם עבור טיפולם [ואחר כך יכתבו בעיתונים שפלוני בן פלוני חלה, וטופל על-ידי רופא הכי גדול תמורת סכום מופלג]... הרי מובן שכל אדם נורמלי ("אויב ער איז מער-ווייניקער נארמאל") יעדיף להיות בריא, ולא יהיה איכפת לו שאין לו כסף לשלם עבור רופאים!...

אלא, שיש צורך ב"ליכטיגע אויגן" כדי לידע החשבון האמיתי ולראות את הברכה שבמצב זה (שאין לו כסף מיותר עבור רופאים, אבל, בגלל זה הוא בריא).

וזוהי ההקדמה של "שערי אורה" ל"שערי ברכה" (באופן הב') – שיאיר אצלו אור האמת, "אים זאל ווערן ליכטיג אין קאפ, און ער זאל האבן ליכטיגע אויגן", ואז יראה את האמת, שזוהי ברכה.

ו. ולאחרי שנמשכים "שערי אורה", ועל-ידם "שערי ברכה" (בב' אופנים האמורים לעיל) – אזי נמשכים גם "שערי הצלחה":

עניין ההצלחה הוא – שגם בעניינים שצריכים להיות בדרך הטבע נעשית ההנהגה באופן שלמעלה מן הטבע.

ושני אופנים בזה: א) הטבע נעשה למעלה מן הטבע, ב) הלמעלה מן הטבע נמשך בטבע.

ז. ויש להוסיף ולבאר עניין שערי אורה שערי ברכה שערי הצלחה גם בעבודתם של יושבי אוהל – ובהקדמה:

ישנם14 "בני תורה" שגישתם ללימוד התורה היא מתוך הנחה שמוכרחים הם לחדש חידושים, להראות לכל ולהתפאר בגודל חכמתם, מתוך הרגשה ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"15,

- כמו אותו יהודי, "א עולם'שער", שהיה נוהג לומר שישאלוהו שלש קושיות ויתרץ את שלשתם בתירוץ אחד. או כמו אותו יהודי, "א עולם'שער", שלאחרי שעלתה במוחו המצאה חדשה שעל-ידה תירץ רמב"ם מוקשה, סיפר, שהרמב"ם עצמו בא אליו בחלום ונתן לו "יישר-כוח"!... (כ"ק אדמו"ר חייך ואמר:) את הרמב"ם הרי לא ראה מעולם, אלא, כנראה שראה את התמונה המצוירת, וצורה זו נצטיירה בחלומו... –

ועד כדי כך שמידי יום ביומו מוכרחים הם לחדש איזה חידוש – "להפריך" תוספות או "לתרץ" רמב"ם – ואם עובר יום מבלי שיצליחו לחדש איזה חידוש, אין יום זה נחשב אצלם ל"יום" ("עס איז ביי זיי קיין טאג ניט").

– יהודי אחד, "א עולם'שער", שהרבי נהנה להתבדח עמו ("א שטיף טאן מיט אים"), נכנס פעם אל הרבי (נזדמן לי להיות נוכח בשעת מעשה), וכשהרבי שאל אותו: האם כבר חידשתם משהו היום? - השיב אותו יהודי לרבי: כן, בקומי משנתי, כשעדיין הייתי במצב שאסור אז להרהר בדברי תורה16, הרי תלמיד-חכם אנוס הוא (כיון שתמיד נופלים במחשבתו עניני תורה), ואונס רחמנא פטריה17 – נפל אז ברעיוני חידוש לתווך סתירה בדברי תוספות... –

ועל זה צריך להיות עניין "שערי אורה" אצל יושבי אוהל – שיאיר אצלם אור האמת ("ביי זיי זאל ווערן ליכטיג אין קאפ") לידע ולהכיר שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ובמילא, צריכה להיות הגישה ללימוד התורה בשביל להבין ולהשיג בשכלו חכמתו יתברך!

לימוד התורה אינו בשביל להראות "כוחו ועוצם ידו" שביכולתו לעשות "קונץ" ולהמציא "חידוש",

– הנהגה כזו מתאימה ל"קרקס" שבו עושים כל מיני "להטוטים" ("קונצן"), כמו, הליכה עם הראש למטה והרגליים למעלה... שכן, אף שיודע שהסדר הוא לילך עם הרגלים למטה והראש למעלה, ומי שהולך עם הראש למטה והרגליים למעלה הוא "בעל מום" ("א קאליקער")...

מכל מקום, מוכן הוא לילך עם הראש למטה והרגלים למעלה, אף שיישאר "קאליקער", כדי שיתנו לו כסף עבור עשיית "קונץ" (שהרי בשביל הליכה על-דרך הרגיל, לא יתנו לו כסף) –

שהרי התורה (אינה "קרקס" ח"ו, אלא) היא חכמתו של הקב"ה, ולימודה הוא כדי לידע ולהבין חכמתו יתברך.

וכאשר הגישה ללימוד התורה היא מתוך הכרת האמת שהתורה היא חכמתו יתברך, אזי לא נוגע אמירת חידושים דווקא, ולא משנה ("עס מאכט ניט אויס") אם עובר יום שלא "חידש" בתורה.

ח. אמנם, ישנו מי שטוען שלא מפריעה לו העובדה שהוא לא חידש בתורה, אלא, נוגע ואיכפת לו שאינו מבין את דברי הרמב"ם (וכיוצא-בזה)!

והמענה לזה – שעליו לדעת שגדולים וטובים ממנו נשארו ב"צריך-עיון'ס", כל זמן שלא הגיע הזמן שיתגלה עניין זה בתורה, שכן, "הכל עשה יפה בעתו"18, כל עניין בתורה יש לו זמן שבו צריך להתגלות, ועד שמגיע הזמן שיתגלה עניין זה, אין אפשרות להבין ולהשיג אותו.

ויש לבאר זה על-פי המוזכר לעיל שיש בתורה עניין של התחדשות – דיש לומר, שעניין זה מתבטא גם בכך שמזמן לזמן מתגלים עניינים חדשים בתורה, עניינים שכבר נאמרו למשה מסיני, ומתגלים מזמן לזמן, כל עניין בזמנו הוא.

ועל-פי זה יש לבאר דיוק לשון חז"ל19 "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני", "תלמיד ותיק" דייקא – שלכאורה, כיון שעניין זה נאמר למשה מסיני, למה לא יוכל להתגלות על-ידי תלמיד סתם – כיון שהתגלות עניינים חדשים בתורה היא באופן שכל עניין מתגלה בזמנו הוא, ולכן התגלותו היא על-ידי תלמיד ותיק דווקא.

ומזה באים לעניין נוסף – שבשעה שזוכה לחדש חידוש בתורה, יודע הוא שאין זה "כוחו ועוצם ידו", אלא שהגיע הזמן שיתגלה בתורה עניין זה.

ט. ונחזור לענייננו – שצריך להיות הקדמת "שערי אורה", שיאיר אצלו אור האמת שהתורה היא חכמתו יתברך, ועל-ידי זה נמשכים "שערי ברכה"20.

ואז נמשכים גם "שערי הצלחה" – שמצליח בלימוד התורה באופן שלמעלה מדרך הטבע.

ויש להוסיף, שעניין "שערי הצלחה" קשור גם עם ההתעסקות לפעול על הזולת:

כשתובעים שצריכים לעסוק עם הזולת – ישנם הטוענים שחבל על איבוד הזמן שיכולים וצריכים לנצלו ללימוד התורה.

והמענה לזה – שעל-ידי ההתעסקות עם הזולת זוכים ל"שערי הצלחה" בלימוד התורה באופן שלמעלה מדרך הטבע, כמו שכתב אדמו"ר הזקן21 ש"נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה", ובמילא, לא זו בלבד שאינו מפסיד מזמן הלימוד, אלא אדרבה, בזמן שלומד תורה הרי הוא מצליח אלף פעמים ככה, ולדוגמא: בזמן מועט של מחצית השעה, מצליח להספיק במידה מרובה שעל דרך הרגיל זקוקים בשביל זה משך זמן של חמש מאות שעות!

– מובן ופשוט שבשביל להצליח בלימוד התורה יש צורך ללמוד ולהתייגע דווקא, שכן ההצלחה היא בפעולה והעשייה דווקא [כמו בגשמיות, שברכתו של הקב"ה שורה בפעולה שעושה האדם דווקא, כמו שכתוב22 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"], אלא, שבפעולה והעשייה של לימוד התורה נמשכת הצלחה שלמעלה מדרך הטבע, אלף פעמים ככה.

* * *

י. [בעת ההקפות רקד כ"ק אדמו"ר עם כל הקהל במחול, והורה לכמה וכמה אנשים להיכנס במחול, בהניח ידיו הק' על כתפיהם להכניסם באמצע המחול23. – הקפה ו' נמשכה זמן ארוך, כדי לאפשר לכל הקהל לרקוד עם הס"ת.

בסיום ההקפות (בשעה הרביעית בוקר) – חילק כ"ק אדמו"ר משקה לכל הנאספים, וטרם צאתו אמר]:

כ"ק מו"ח אדמו"ר הורה בנוגע לקריאת פרשת ברכה שנים מקרא ואחד תרגום – שזמנה בערב שמחת-תורה24. ובמילא, אלה שלא הספיקו עדיין לקרוא הפרשה שמו"ת, יעשו זאת במשך הלילה, או על כל פנים מחר בבוקר.

ואחר כך אמר: ייתן השם יתברך שתתקיים ברכתו-הבטחתו של הרבי – שיהיו לנו שערי אורה, שערי ברכה, שערי הצלחה.

(קטעים משיחת ליל שמחת תורה קודם הקפות ה'תשי"ב. תורת מנחם כרך ד, עמ' 72-80)

________________________________

1)    שיחת ליל שמח"ת תש"ה בעת הקידוש בתחלתה (סה"ש תש"ה ע' 55). וראה גם שיחת ליל שמח"ת תרצ"ו ס"ז (סה"ש תרצ"ו ע' 14). וש"נ.

2)    ראה אנציק' תלמודית (כרך ד) ערך ברכת הזמן. וש"נ.

3)    ראה גם לקו"ש ח"ב ע' 566 ואילך.

4)    ראה סה"מ תרס"ה ע' רלה ואילך. ה'ש"ת ע' 116 ואילך. ועוד.

5)    ספמ"א (נח, ב).

6)    ואתחנן ד, ו.

7)    משלי ח, ל.

8)    "הנז' בספר עמק המלך" (לקו"ת שה"ש כז, סע"א). וראה לקו"ת במדבר יח, ד ואילך.

9)    שיחת שמח"ת תש"ה בסעודת היום ס"ה - שי"ל בקונטרס שמע"צ-שמח"ת שנה זו (נדפס בסה"מ תש"ט ע' עה. ולאח"ז בסה"ש תש"ה ע' 59).

10)  אף שמסיים אח"כ שכל השערים פתוחים.

11)  כידוע הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לאמירת היהי רצון בהושע"ר (שיחת ליל הושע"ר תש"ח. הובא בספר המנהגים חב"ד ע' 68).

12)  ראה גם לקו"ש חי"ט ע' 380 ואילך.

13)  לשון הכתוב - ירמי' יב, א.

14)  בהבא לקמן - ראה גם קונטרס עץ החיים פכ"ז ואילך.

15)  עקב ח, יז.

16)  ראה טושו"ע ואדה"ז או"ח ר"ס פה. אנציק' תלמודית ערך הרהור כדבור ס"ז. וש"נ.

17)  ב"ק כח, סע"ב. וש"נ. וראה גם בהנסמן באנציק' תלמודית שם.

18)  קהלת ג, יא. וראה קה"ר עה"פ (פ"ג, יא [ב]).

19)  נסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252 הערה 21.

20)  חסר המשך הביאור בענין "שערי ברכה" (המו"ל).

21)  תו"א בראשית א, ב. וראה גם לקו"ש חט"ז ע' 375. וש"נ.

22)  פ' ראה טו, יח. וראה דרמ"צ קז, ב. קונטרס ומעין מאמר כה פ"א.

23)  בגמר ההקפות, "התנצל" כ"ק אדמו"ר על כך בפני א' הנוכחים, "אן אמריקאנער בעה"ב", וכשהלה השיב, שאדרבה, לכבוד יחשב לו לרקוד עם הרבי, נענה כ"ק אדמו"ר: "טאנצן, דארף מען טאנצן מיטן אויבערשטן" [=לרקוד, צריך לרקוד עם הקב"ה] (המו"ל).

24)  "היום יום" - כא תשרי, הושענא רבה.

 ממעייני החסידות

פרשת זאת הברכה

וזאת הברכה אשר ברך משה (לג,א)

במדרש מבואר שמשה פתח במה שסיים יעקב – בסוף ברכתו של יעקב לבניו נאמר (ויחי מט) "וזאת אשר דיבר להם אביהם", ומשה פתח את ברכתו ב"וזאת הברכה".

מבאר אדמו"ר ה"צמח צדק":

"משה פתח במה שסיים יעקב" – יעקב המשיך תוספות אור בעולם האצילות, ומשה המשיך מעולם האצילות לעולמות התחתונים.

(אור התורה דברים, עמ' א'תתלה)

תוכו לרגלך ישא מדברותיך (לג,ג)

ראשי תיבות תלים, שעל כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות (בעל הטורים)

בחודש תשרי ת"ש שהה הרבי הריי"צ בעיר ורשה. הגרמנים הפציצו אז את העיר ואלפי אנשים נהרגו. באחד הימים שבין כסה לעשור סיפר הרבי לכמה מחסידיו, שאביו (הרבי הרש"ב) בא אליו בלילה ואמר לו:

הבעל הטורים אומר ש"תוכו לרגליך ישא מדברותיך" ראשי תיבות "תלים". "תוכו לרגליך" – כשנופלים לרגלי הקב"ה ומבקשים רחמים, אזי "ישא מדברותיך".

(מפי השמועה)

תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב (לג,ד)

אל תקרי מורשה אלא מאורסה (ברכות נז)

"אל תקרי מורשה" – לימוד התורה אינו כירושה, שאינה דורשת שום הכנה, "אלא מאורסה" – כשם שאירוסין באים על-ידי קידושין, כך על האדם לקדש את עצמו ולהכין את ליבו ללימוד התורה.

(מאה שערים, עמ' לח)

אשריך ישראל (לג,כט)

במה חתם משה, אשריך ישראל, ואף דוד, כשבא לומר תהילה, ממקום שפסק משה משם התחיל, אשרי האיש (ב"ר ס"פ ויחי פ"ק)

דוד רומז למשיח, "דוד מלכא משיחא". לכן פתח דוד במה שסיים משה, שכן עניינו של משיח הוא המשך וסיום עניינו של משה: מלך המשיח יגלה את חלק הנסתר שבתורה, שניתן לנו על-ידי משה בסיני.

(שיחת ליל ה' דחג הסוכות תשמ"ו. תורת מנחם התוועדויות תשמ"ו כרך א, עמ' 277)

ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל (לד,יב)

שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שיברת, יישר כחך ששיברת (רש"י)

יש לדקדק בזה: כיצד מסתיים חומש דברים בעניין שבירת הלוחות, בניגוד לכלל של "מסיימים בטוב"?

אלא משה שבר את הלוחות, שהיו "מעשה אלוקים", כדי "לקרוע את הכתובה" ולהציל את עם-ישראל (ראה רש"י תשא לד,א). הוא ראה שהעם בסכנה ומבלי לשאול שאלות שבר את הלוחות. וכל זאת למה? כי כאשר "נשאו לבו" – הוא הרגיש בעם-ישראל, גם באלו שחטאו בעגל, אותה בחינה שבה "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" (תדא"ר פל"א), אף לתורה, הרי מצד בחינה זו אין חוטאים בעם-ישראל.

מובן אם-כן שהסיום הוא בטוב, שכן שבירת הלוחות מלמדת על גודל מעלתם של ישראל ועל הפלאת אהבת ישראל של משה ה"רועה הנאמן".

(שיחת שמחת תורה תשמ"ז. תורת מנחם התוועדויות תשמ"ז כרך א, עמ' 355)

  דרכי החסידות

שמחת-תורה בעולם החסידי

נעליים קרועות בגן-עדן

הבעל-שם-טוב ישב פעם עם תלמידיו ואמר:

בשמחת-תורה איחרו מעט ישראל בזמן תפילתם, בגלל ההקפות וסעודת החג. לעומתם, מלאכי מעלה, שלא היו עסוקים בעבודה זו, התכוננו כהרגלם לשיר את שירתם. אך גם הם לא יכלו לעשות זאת בלי נשמות ישראל, שהרי 'אין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה'. מה עשו? הלכו בינתיים לנקות את גן-העדן.

לפתע מצאו שם כל מיני נעליים. הדבר הפליאם ביותר, שכן רגילים היו למצוא שם ציצית, תפילין וכדומה, אך לא נעליים!

הלכו אל המלאך מיכאל לשאול את פיו. הסביר להם המלאך מיכאל שנעליים אלה הם סחורתו, ומקורם בריקוד של עם-ישראל עם ספרי-התורה. והיה מונה את הנעליים ואמר: אלה מקמינקה, אלה ממזריטש.

וסיים הבעל-שם-טוב: התגאה המלאך מיכאל על מלאך מט"ט, הקושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל, ואמר לו: אני אתפור כתר מעולה משלך – מנעליים קרועות אלה.

(כתר-שם-טוב הוספות – סימן קיד)

"ראו אור ממש"

כך מתאר כ"ק אדמו"ר הריי"צ את ההקפות בבית-מדרשו של רבנו הזקן:

בבית-מדרשו של רבנו הזקן היה נהוג שעוד בטרם נערכו ההקפות בליל שמיני-עצרת בבית-הכנסת עם כל הקהל, היה הרבי עורך הקפות ביחידות, בנוכחותם של יחידי סגולה מבין תלמידיו והאורחים שהגיעו.

הרבי עצמו היה אומר את כל פסוקי "אתה הראת"; היה הולך בראש כל שבע ההקפות ואומר את פזמוני ופסוקי ההקפות. בסיום כל הקפה היה מעביר את ספר-התורה לידו השמאלית, מניח את יד ימינו על גבו של אחד המקורבים, ויוצא בריקוד.

בשעת הריקוד – ראו אור ממש. כל אחד הרגיש כאילו היה במקום המקדש ממש ושכל רגע יקר מכל יקר. התחושה הכללית היתה שבכל רגע אפשר להגיע למדרגות גבוהות ביותר, בתורה, עבודה ותשובה. כל אחד חש את ה"משם היו שואבים רוח-הקודש".

כל מי שזכה להיות נוכח בהקפות אלו, ראה את פני הרבי, שמע את ניגון השמחה, צפה בריקוד התענוג, שבכל זה השתקפה השתפכות של "אהבה בתענוגים" – התבטל כביכול מחמת הדרת קודש-הקודשים שריחפה בחדר, והתעלה למעמד ומצב אחר לגמרי.

וסיפר חסיד אחד: כשזכיתי להשתתף בהקפות אלו בפעם הראשונה – הן פעלו בי מהפכה של ממש; נעשיתי אדם אחר. אז יכולתי לצייר לעצמי איך הרגיש יהודי כשעלה לרגל לבית-המקדש וראה את גילוי השכינה.

וסיים הרבי הריי"צ את דבריו: כל איבר באדם יש לו תענוג מיוחד – העין מתענגת מראייה, האוזן משמיעה, וכך הלאה. אך יש תענוג הגורם עונג בכל האיברים יחד, עד שכל החושים וכל הכישרונות מתבטלים בעוצמת התענוג הזה. עונג כזה הרגיש חסיד בעת "הקפות היחידות" של הרבי.

(ליקוטי-דיבורים ב עמ' 500)

בשמים ממתינים!

פעם, במוצאי שמחת-תורה, הכריזו אצל אדמו"ר הזקן שעומדים להתחיל בתפילת ערבית. אך הרבי הורה להמתין ולא להתחיל, בהסבירו: "אצל המחותן (הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב) מתפללים עדיין מנחה. ובשמים", הטעים, "מחכים ל'והוא רחום' שלו. אמנם אין זה הסדר שלנו, אבל יש לחכות ל'והוא רחום' של המחותן".

(ספר-השיחות תש"ה עמ' 63)

כתר-שם-טוב

פעם אמר אדמו"ר הזקן דרוש ובין הדברים אמר, שכתר-מלכות נמשך בראש-השנה, כתר-כהונה – ביום-הכיפורים, וכתר-תורה – בשמחת-תורה.

שאלו בניו את הרבי: מדוע אינו מונה גם את כתר-שם-טוב?

השיב הרבי: כתר-שם-טוב נמשך על-ידי הריקודים של שמחת-תורה.

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 308)

ושומחיה מאושר

בשמחת-תורה שנת תר"ז חזר הרבי הצמח-צדק על תורה שאמר הבעל-שם-טוב מאה שנה לפני כן, בשנת תק"ז.

"עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג,יח); אל תקרי "תומכיה" אלא "שומחיה", לשון שמחה. מי ששמח עם התורה ומשמח את התורה – מאושר, בבנים ובני-בנים עוסקים בתורה.

והרבי סיים: היום הוא מאה שנה מאז אמר הבעל-שם-טוב תורה זו, וגם עכשיו הוא אומר אותה בגן-עדן. והרבי סימן במטפחתו לחסידים שיתחילו לרקוד.

(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 306)

ברטט ובזיע

במוצאי שמחת-תורה נוהג היה הרבי הצמח-צדק להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים של אדמו"ר האמצעי היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.

(ספר-השיחות תש"ג עמ' 11)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש
כ' בתשרי, שבת חול-המועד

קבלת שבת. מתחילים "מזמור לדוד"1, וממשיכים כבכל שבת.

בפיוט "לכה דודי" אומרים "גם בשמחה ובצהלה" ואין אומרים "ברינה"2.

אומרים: כגוונא3, חצי קדיש, ברכו, וערבית של שבת עם 'יעלה ויבוא'.

כשנכנסים לסוכה אומרים בלחש: "שלום עליכם", "אשת חיל", "מזמור לדוד", "דא היא סעודתא", 'אתקינו' דשבת, ואחר-כך אומרים בקול את הקידוש, מ"יום השישי" ואילך4. בסיומו מברך 'לישב בסוכה'. המסובים מברכים 'לישב בסוכה' אחרי ברכת 'המוציא' (וכן ביום).

שחרית: אין נטילת לולב בשבת. תפילה של שבת, עם 'יעלה ויבוא'. הלל שלם. בשבת אין מקיפים את הבימה5, ו"אין אומרים 'הושענות' כלל"6. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, לדוד ה' אורי, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת תישא "ראה אתה אומר אלי" עד "לא תבשל גדי בחלב אימו" (שמות לג,יב–לד,כו). מניחים את הספר השני על הבימה, חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס "וביום השישי". הגבהה וגלילה. בברכת ההפטרה אין מזכירים יום-טוב, ורק בחתימת הברכה האחרונה מוסיפים: "(מקדש השבת) וישראל והזמנים"7.

יקום פורקן, מי שבירך, אשרי, יהללו, חצי קדיש, תפילת מוסף של חול-המועד: "וביום השבת", "וביום השישי", "ישמחו".

קידוש: "מזמור לדוד", "אתקינו", "ושמרו", "אם תשיב", "דא היא סעודתא", "זכור", "על כן" – בלחש8. רק "סברי מרנן", ברכת הגפן ו'לישב בסוכה'9 אומרים בקול.

מנחה: וידבר וקטורת. אשרי, ובא לציון. ואני תפילתי, מוציאים ספר-תורה וקוראים בפרשת 'ברכה'. שמונה-עשרה של שבת, עם 'יעלה ויבוא'. אין אומרים 'צדקתך'.

ערבית: אתה חוננתנו, יעלה ויבוא. הבדלה בסוכה (על היין, עם ברכת 'לישב בסוכה'10). מברכים על הבשמים ועל האש, כבכל מוצאי שבת.

יום ראשון
כ"א בתשרי, הושענא-רבה

מוצאי שבת קודש

יש להתוועד גם בלילה זה11. מלבד זאת, יש להוסיף ביותר בשמחת בית השואבה, בריקוד ובכלי-זמר, יותר מבכל לילי החג. ואף שהזמן מועט בכמות, יש לנצל לשם כך כל רגע פנוי, ואף להשלים בו את כל מה שהחסירו בזה במשך החג, באופן של "מועט מחזיק את המרובה"12. פעם אחת13 הורה הרבי לצרף גם משבעים אומות הנמצאים, בהשגחה פרטית, בקרבת מקום, שגם הם יראו (וישתתפו) בשמחה זו, באופן ד"אתה על במותימו תדרוך".

נשארים ערים כל הלילה. כל אחד קורא לעצמו (ולא בציבור) את כל חומש 'דברים' לפני חצות. גם את פרשת 'ברכה' אומרים הלילה רק פעם אחת14.

מה טוב ומה נעים, שביום זה, שעניינו מיתוק הגבורות, יוסיף כל אחד ואחד בנתינת הצדקה יותר מהשיעור הרגיל15.

זמן חצות הלילה בת"א: 23:29.

אחר חצות אומרים (בציבור) בחגירת אבנט את כל התהילים, ואין מאריכים באמירתו16. באמירת קדיש נוהגים כמו בשבת מברכים17.

לאחר כל ספר מהתהילים אומרים את ה'יהי רצון' של הושענא-רבה ואת ה'יהי רצון' שלאחר צאת הלבנה, בנוסף ל'יהי רצון' של יום-טוב18.

מנהג ישן שהגבאים מחלקים מקופת הציבור תפוח מתוק לכל אלה שאמרו תהילים בליל הושענא-רבה, בין ספר לספר וכיוצא בזה. אכילתו היתה מיד בסוכה, כשאמרו תהילים בסוכה. כיום, כשאין אומרים את התהילים בסוכה והכול מהדרים שלא לאכול מאומה מחוץ לסוכה, אוכלים את התפוח בסוכת בית-הכנסת או אחר-כך בסוכה הפרטית, לאחר שמטבילים אותו בדבש, על דרך המנהג בראש-השנה19.

אחרי גמר אמירת התהילים, ניעורים כל הלילה (עד עלות השחר) ועוסקים בלימוד התורה, איש איש במה שבוחר.

חשוב לדעת שבכמה מקומות בשיחותיו נוקט הרבי בפשטות שנוהגים גם אצלנו לומר את פרקי הזוהר המובאים בספר 'תיקון ליל הושענא-רבה'20.

בסוף הלילה היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הולך לטבול במקווה. אבל למעשה אין רגילים לנהוג כך21.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מכין (קושר) את ההושענות עבור כל בני הבית [מכינים גם עבור נשים וקטנים22. לקטנים שבעריסה – יש אומרים גם לחבוט עבורם].

קושרים אותן על-ידי עלים של לולב22.

גם מי שהיה ער כל הלילה23 ולא ישן חצי שעה – מברך בבוקר את כל ברכות-השחר. מי שבוודאי ישן שיעור זה, רחץ פניו ולבש בגדיו (ונעל נעלי-עור) – מברך כל ברכות השחר מחצות הלילה ואילך24 חוץ ממי שלא שמע קול תרנגול, שחייב להמתין לעלות השחר [יש לצאת לצרכיו תחילה כדי לברך אשר יצר].

שחרית:

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מחליף את ההדסים והערבות בחול-המועד סוכות, וכיוון כך, שלנטילת לולב בהושענא-רבה יהיו הערבות וההדסים חדשים25 (אבל אין זו הוראה לרבים, וראה בגיליון הקודם ביום א' דחוה"מ).

בהושענא-רבה אין לובשים 'קיטל', ובתפילה עצמה (וכן בהוצאת ספר-תורה וכו') אין מוסיפים על נוסח תפילת חול-המועד26.

לפני תפילת הלל מסירים את שתי הכריכות שעל הלולב עצמו, ונשארות רק שלוש הכריכות המאגדות את הלולב, ההדסים והערבות ביחד9, כי בהושענא רבה צריך להרבות בכסכוס עלי הלולב ובשמחה27.

הושענות:

מוציאים את כל ספרי-התורה שבהיכל9, ועומדים עמם ליד הבימה28. אומרים29 את ז' ההושענות, גם היום מתחילים להקיף את הבימה בכל פעם באות ס' או ע'30 (לאחר גמר כל הקפה אומרים בקול את הפסוקים שלאחר כל הושענא, פסוקים המיוחדים להושענא-רבה), ומקיפים את הבימה שבע פעמים, בארבעת המינים בלבד31 (בלא הערבות של ה'הושענות'). לאחר-מכן, אומרים "אני והו... כהושעת... אני והו הושיעה נא" (בהשמטת הקטע האחרון, שייאמר בסוף ההושענות דהיום). ומתחילים "תיתננו לשם..." עד סיום פיוטי ההושענות.

[כמדומה שנוהגים לומר כל 'כותרת' בקול, הש"ץ ואח"כ הקהל].

יש לפסק כך: "ואוצרך – הטוב לנו – תפתח"32.

"קול מבשר ..." – אומר הש"ץ ג' פעמים ואחר-כך הקהל ג' פעמים.

בסיומם, מכניסים את ספרי-התורה להיכל, מניחים את ארבעת-המינים מהיד, ואומרים 'קדיש תתקבל'. לאחר מכן, לוקחים חמישה בדי ערבה33 וחובטים בקרקע חמש פעמים [הרבי היה מפריד את הערבות זו מזו קודם החבטה, וחובט קלות. הרבי עמד בהלל ובחביטת ההושענות על הרצפה ממש, ולא על הבימה או שטיח]34, מניחים את ה'הושענא' הצידה, ואחר-כך אומרים את ה"יהי רצון".

גם נשים וקטנים נוהגים בחביטת הערבה35.

הרבי לא היה זורק את ה'הושענות' החבוטות על ארון-הקודש. לעיתים הניחן על כיסאו, לעתים השאירן על הקרקע ולעיתים הכניסן לסידורו ולקחן עימו36.

אחר-כך מוציאים ספר תורה, וקוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום השביעי". לשיטה השנייה: כהן "וביום החמישי", לוי "וביום השישי", ישראל "וביום השביעי", רביעי "וביום השביעי".

קרבן היום במוסף – "ביום השביעי".

בספר המנהגים נאמר: "אין מנהגנו לאחל איש לחברו בהושענא-רבה 'גמר חתימה טבא', 'פתקא טבא' וכיוצא בזה" (אולי – כדי שלא לשנות מהנהגת שאר ימי חול-המועד). אבל בשנים האחרונות הזכיר זאת הרבי, ואף איחל זאת פעמים רבות בהתוועדויות יום זה37.

[מנהג ישראל לערוך היום 'סעודת-יום-טוב'38 לפני חצות היום – אם כי מדינא מותר עד 'מנחה קטנה'].

טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח.

מנהג ישראל לאכול היום "קרעפכין" (כיסני-בצק ממולאים בבשר)39.

בארץ-ישראל מעבירים היום אחר חצות את הסדרה (פרשת השבוע – 'ברכה'), שניים מקרא ואחד תרגום, כולל ההפטרה.

בארץ-ישראל, נכנסים לסוכה לפנות ערב (ואוכלים או שותים דבר-מה) כדי 'להיפרד' ממנה, אבל אין אומרים "יהי רצון"9. בחו"ל – ראה בהערה40.

במנחה של הושענא-רבה אומרים בפעם האחרונה 'לדוד ה' אורי'.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לא נהג להדליק נר בכל יום שמזכירים בו נשמות41.

הדלקת נרות: ברכת 'להדליק נר של יום-טוב' ו'שהחיינו'.

בלוח כולל-חב"ד נאמר, שנוהגים לפרוש פרוכת לבנה ומעיל לבן על הספר-תורה [רק] ביום שמברכים 'גשם' או 'טל', אך בבית-מדרשו של הרבי היתה הפרוכת הלבנה פרושה מראש-השנה ועד אחר שמחת-תורה42.

יום שני
כ"ב בתשרי, שמיני-עצרת ושמחת-תורה43

בשמחת-תורה, מנהג ישראל (אשר "תורה היא") לשמוח בשמחה זו יותר משמחת בית-השואבה, ויותר משמחת יום-טוב סתם44.

הזהיר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע:

"את הארבעים ושמונה השעות [בחו"ל; בארה"ק – עשרים וארבע שעות] של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר במאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה על-ידי הריקודים"45.

הרבי הנהיג, ללכת בתהלוכות לבתי-כנסיות, וגם לאלה שבשכונות מרוחקות, כדי לשמח יהודים בשמחת החג46.

תפילת ערבית: בנעימת התפילה ביום זה אין משנים כלום לנעימת הימים-הנוראים47.

שיר המעלות, חצי קדיש, ברכו, ערבית של יום-טוב48. קדיש שלם.

האבלים (רח"ל) אומרים משניות וקדיש דרבנן, אך אין אומרים 'עלינו' [עתה, אלא רק אחר ההקפות כדלהלן]49.

לאחר מכן – קידוש והתוועדות50.

קידוש: "אתקינו" ונוסח הקידוש דיום-טוב, ו"שהחיינו" (נשים שבירכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות – לא יברכוה בשעת הקידוש).

בשמחת-תורה מהדרים במיוחד לעשות קידוש כל-אחד לעצמו ולא לצאת ידי-חובה ממישהו אחר, שכן ברכת 'שהחיינו' היא גם על התורה, והלוואי שיפקיע את עצמו51.

בשמחת-תורה היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מסיר [לפעמים, וכהוראת-שעה בלבד!] את ההגבלה שהטיל על שתיית 'משקה'52.

מנגנים ביום זה ניגון 'ארבע בבות'53.

סדר הקפות: "אתה הראת" פסוק בפסוק (ומכבדים בקריאתם אנשים שונים54), ולאחר מכן אומרים "אב הרחמים".

לאחר מכן55 היה מורה כ"ק נשיא דורנו להוסיף פסוקים שונים לפי צורך השעה והעניין, כגון (פסוק שנעשה דרך קבע במשך השנים): "והיה זרעך... ופרצת... ובזרעך" (בראשית כח,יד); "הושיעה את עמך..." (תהילים כח,ט); ולפעמים: "הנני מביא אותם מארץ צפון..." (ירמיה לא,ז)56.

אמירת 'אתה הראת', 'אב הרחמים' והפסוקים הנ"ל – שלוש פעמים, ורק לאחר 'אב הרחמים' [וההוספות] פותחים את ארון-הקודש56.

מוציאים את כל ספרי-התורה57, ומקיפים את הבימה כנהוג. הגבאי מכריז לאחר כל הקפה (כהלשון בסידור): "עד כאן הקפה א'", "עד כאן הקפה ב'", וכו'. לאחר כל הקפה, מחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש58.

הרבי שלל את הנהגת המקפידים להסיר את הכתרים מספרי-התורה לקראת הריקודים, בחששם שמא יפלו59.

בפסקה "עוזר דלים" אמר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, שצריך להפסיק קצת בין תיבת "עוזר" לתיבת "דלים"60.

בשנת האבלות (רח"ל) אין הולכים להקפות לבד [הכוונה כנראה שאין האבל לוקח ספר-תורה בעצמו], אלא בליווי61.

הניגונים המושרים בשעת ההקפות הם ניגונים קבועים מדור ודור. ומהם: "וכל קרני רשעים אגדע"62; "על הסלע הך"63; הניגון המכונה 'ניגון ההקפות של ר' לוי-יצחק'64; ניגון ריקוד65; והרבי היה מוסיף עליהם עוד ניגונים66.

נוהגים לנגן את ניגון 'האָפ קאזאק' של הסבא משפולי67.

אין מנהגנו לקרוא קריאת התורה בליל שמחת-תורה68.

אחר ההקפות (מחזירים את ספרי-התורה לארון-הקודש ללא כל אמירות69): 'עלינו', קדיש יתום, 'אל תירא', 'אך צדיקים'.

בשמיני-עצרת ושמחת-תורה אין טובלים פרוסת המוציא בדבש68.

ב(כל) יום-טוב "צריך לקבוע כל סעודה על היין, דהיינו שישתה יין באמצע סעודתו אם ידו משגת"70.

"ידוע לכול, שבאמירת 'שמע ישראל' בקריאת-שמע על מיטתו בשמחת-תורה, צריך לקבל על עצמו את המסירה ונתינה להרבצת תורה במסירת-נפש בגופו, רוחו ונשמתו, וזו צריכה להיות כל מהותו"71.

שחרית:

בשחרית (בלבד) – נשיאת כפיים כבתפילת מוסף של כל יום-טוב68.

לאחר חזרת הש"ץ – הלל שלם, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו (אין אומרים 'לדוד ה' אורי'), קדיש יתום.

קידוש: "אתקינו" דיום-טוב, "אלה מועדי", "בורא פרי הגפן". ואחר-כך נוטלים ידיים לסעודה או אוכלים כזית 'מזונות'. התוועדות72.

סדר הקפות: כדאתמול, "אתה הראת" פסוק בפסוק ולאחר מכן "אב הרחמים". כן עושים שלוש פעמים56.

לאחר-מכן, פותחים את ארון-הקודש, מוציאים את כל ספרי-התורה ומקיפים את הבימה ז' חצאי הקפה (בהמשך אחד), בסך-הכול שלוש הקפות וחצי. אבל אומרים את כל סדר ההקפות, ללא הכרזת "עד כאן הקפה...". ומחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש (ללא כל אמירה) וסוגרים אותו73.

"אתה הראת" (של פתיחת הארון). י"ג מידות (פעם אחת) ו"ריבונו-של-עולם", יהיו לרצון, ואני תפילתי, "בריך שמיה", וכל סדר הוצאת ספר-תורה. מוציאים שלושה ספרי-תורה, בראשון קוראים74 [עד "שישי"] בפרשת וזאת הברכה, ואם יש צורך, חוזרים כמה פעמים עד שכל הציבור יעלה לתורה. בסיום עולה אחד עם כל הנערים ומברך איתם ברכת התורה58.

בבית-הכנסת של הרבי עולים בשמחת-תורה כמה קרואים יחדיו ומברכים כולם כאחד. לכוהן – כוהנים, ללוי – לויים, ולשאר העליות – ישראלים [גם הילדים עולים עם אבותיהם]75. למנהגנו: בעליות רגילות כשעולים כמה קרואים ביחד, מברכים כולם כאחד, אבל בעליית 'כל הנערים' מנהגנו שהגדול העולה עמהם מברך ומוציא את כולם76.

אין מנהגנו לפרוש טלית על הנערים ועל שאר העומדים אצל הבימה ולומר "המלאך הגואל"77.

'חתן-תורה' ו'חתן בראשית' יכולים להיות גם כוהנים או לוויים.

אומרים "מרשות" ל'חתן תורה', וקוראים "מעונה אלוקי קדם" עד "לעיני כל ישראל", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן תורה'78. לאחר גמר קריאת הפרשה אומר כל הקהל "חזק חזק ונתחזק", וגם העולה בעצמו אומר כן לפני הברכה האחרונה79.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ליד ספר-התורה הראשון, ולא יסירו את ספר-התורה הראשון עד שיניחו על הבימה את ספר-התורה השני. מגביהים וגוללים את ספר-התורה הראשון, ואין מהפכים אותו ופניו אל העם, ואין משנים במאומה מסדר ההגבהה של כל השנה80.

אומרים "מרשות" ל'חתן בראשית' בלשון יחיד ככתוב בסידור. וקוראים מ"בראשית ברא" עד "אשר ברא אלוקים לעשות", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן בראשית'. הקהל עונה בקול רם – אחר כל יום בבריאה – את הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום...", והקורא אומר אחריהם, וכשמגיע הקורא ל"ויכולו" אומרים כולם81 "ויהי ערב . . יום השישי ויכולו..." – בהמשך אחד82 עד "לעשות", והש"ץ חוזר אחריהם83.

מניחים את ספר-התורה השלישי אצל השני, ואומרים חצי-קדיש. הגבהה וגלילה. מפטיר בספר השלישי במוסף היום בפרשת פינחס. הפטרה: "ויהי אחרי מות משה... רק חזק ואמץ" (יהושע א).

אחרי קריאת התורה אומרים את הפיוטים: "שישו ושמחו", "התקבצו", "אגיל ואשמח"84, "אשריכם ישראל", כנדפס בסידור (אחר סדר הקפות)85.

אחר-כך היו רוקדים ריקוד נוסף בניגון שמחת-תורה, בהתלהבות גדולה86.

יזכור: מי שיש לו אב ואם – יוצא מבית-הכנסת. אבֵלים בתוך שנתם (רח"ל) נשארים בבית-הכנסת, אבל אין אומרים "יזכור". בהזכרת נשמות אומרים "בן/בת פלונית".

אומרים "אב הרחמים". גם מי שאינו מזכיר נשמות אומר "אב הרחמים"87.

הזכרת הגשם: קודם תפילת לחש של מוסף מכריז השמש "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומתפילה זו מתחילים לומר זאת בכל התפילות.

המתפלל ביחיד – ימתין עם תפילת המוסף עד שיתפללו הציבור, כדי שיוכל לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". מי ששמע הכרזת "משיב הרוח ומוריד הגשם" קודם שהתפלל תפילת שחרית – אם אינו מתפלל במניין אחר, אומר גם בתפילת שחרית "משיב הרוח ומוריד הגשם"88. טעה ואמר "מוריד הטל" – אינו חוזר.

בחזרת הש"ץ – תפילת גשם. אין נושאים כפיים.

שיעורי חת"ת: לומדים היום89 פרשת ברכה החל מ'שני' עד סיום הסדרה עם פירוש רש"י, ופרשת בראשית עד 'שני' עם פירוש רש"י.

תזכורת: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג, בעת ההתוועדות של שמחת-תורה (או שבת בראשית), להזכיר על-דבר השתתפות כל אחד ואחת במגבית 'קרן השנה' (מניין ימי שנת תשע"ג – שנ"ג).

מוצאי יום-טוב:

הבדלה: מתחילים "הנה א-ל ישועתי"90. ברכת הגפן, ברכת המבדיל.

רבים נוהגים (על-פי מנהג האריז"ל91) לערוך הקפות בארצנו הק' גם בלילה זה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מעודד את השמחה, ושולח מברקים למקומות המרכזיים (כפר-חב"ד, נחלת-הר-חב"ד92 וירושלים ת"ו) מדי שנה בשנה.

במוצאי שמחת-תורה מכריזים: "ויעקב הלך לדרכו"93.

מי שלא הספיק לפני-כן, יסיים את פרשת ברכה שניים מקרא ואחד תרגום עוד הלילה94.

יום שלישי
כ"ג בתשרי, אסרו-חג הסוכות95

אין מתענים, ומרבים קצת באכילה ושתייה96.

שיירי החג: מנהג-בית-הרב, לשרוף את הסכך אחרי החג. כן מנהגם לשרוף לולב והושענות ביום רגיל, ולא בשריפת החמץ97.

לאידך היתה הוראה לגבי הדסים (שקיבלו במתנה מהרבי) להשתמש בהם כבשמים להבדלה, הלולב – לשרוף בעת ביעור חמץ, ומהאתרוג – לעשות מרקחת98.

יום שישי
כ"ו בתשרי

יום חמישי בלילה, אור ליום שישי:

למנהג רבותינו נשיאינו, יש לקרוא הלילה שמו"ת עלייה אחת או שתיים מפרשת בראשית, ומחר אחרי חצות לקרוא שוב מתחילתה עד גמירא עם ההפטרה, ובשבת לפני תפילת שחרית לקרוא שוב 'שביעי'.

נזהרים (על כל פנים לכתחילה) שלא להפסיק באמצע קריאת שמו"ת99.

שיעורי חת"ת: סיום עליית 'שישי': "לקח אותו אלוקים" (ה,כה – כמו בקריאת התורה דשבת-קודש).

___________________

1)    סידור אדה"ז. בקצות השלחן סי' עז בבדי השלחן ס"ק יג מבאר הטעם, כיוון דרינה/רננה היא מרחוק משא"כ שמחה היא שמחה שלמה, והנה במזמור הראשון איתא "נרננה" ובמזמור הד' "פצחו ורננו", ולכן ביו"ט ואף במוצאי יו"ט מדלגים זאת, עיי"ש (וראה בתורה אור חנוכה ד"ה רני ושמחי פ"א ופ"ד וב'חסידות מבוארת' שם, 'ס' הלקוטים – צמח צדק' אות ש עמ' שמא).

2)     ספר המנהגים עמ' 26.

3)     ראה קצות השלחן שם בבדי השלחן ס"ק כ.

4)     היום יום, יט ניסן ו-י"ז תשרי (בשבת חוה"מ – מהשינויים שהכניס בו הרבי בשנת תשי"ז, ראה בלוח התיקון שבמהדורת תשנ"ה ס"ע קכא, 'רשימות היומן' עמ' קסג, קעג). ספר המנהגים עמ' 28 (ביו"ט).

5)     רמ"א סי' תר"ס ס"א.

6)     סידור אדה"ז. וראה רמ"א שם ס"ג.

7)     שו"ע אדה"ז סי' תצ סט"ז. הגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לסידור אדה"ז. ס' המנהגים עמ' 68. וראה 'סדור רבנו הזקן עם ציונים והערות' להרב ראסקין, עמ' שה הע' 95, וש"נ.

8)     ע"פ ס' המנהגים עמ' 57 הע' 8. וראה לעיל הערה 4.

9)     ס' המנהגים, מנהגי חג הסוכות. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שח.

10)   הוראת רבותינו, 'אוצר' עמ' שכד.

11)   ראה גם שיחת שמחת בית השואבה תשי"ח, תורת מנחם חכ"א עמ' 83.

12)   'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 247, תשמ"ח ח"א עמ' 285. ועוד.

13)   'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 294.

14)   מלשון ספר המנהגים עמ' 20 משמע, שבליל הו"ר אין ההגבלה דמקרא בלילה, כמו בעשי"ת. ועצ"ע הלשון שם "והו"ר – גופא – לאחרי חצות". ואולי הכוונה בזה רק על אמירת תהילים של לילה זה. וראה דברי הרבי בעניין זה בס' 'מקדש מלך' ח"ב עמ' 390.

15)   'התוועדויות' תשד"מ ח"א עמ' 294.

16)   ס' המנהגים שם. וראה 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 418. לאידך, י"א שפעם אירע שמיהרו מאד, ואז הרבי המשיך וסיים בחדרו.

17)   לדברי הרה"ח רי"ל שי' גרונר ('הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תתמה ס"ע 76), הרבי אמר קדיש אחרי כל ספר וספר בליל הו"ר, הן בשנת תשכ"ה והן בשנת תשמ"ט (דלא כסברת ה'אוצר' עמ' שלב). רק בשנת תשי"א לא אמר כלל (ימי בראשית עמ' 269).

18)   בס' המנהגים, מסה"ש תש"ח עמ' 171, ההוראה היא לומר אחר כל ספר את היהי-רצון של הו"ר והיהי-רצון שלאחר צאת הלבנה, אבל לא את היהי-רצון של יו"ט. אבל (בהתוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 249, תשמ"ט ח"א עמ' 189, וביותר) בשיחת ליל הו"ר תש"נ (התוועדויות ח"א עמ' 193 הערה 33, מהקלטה) מדובר על היהי-רצון שלאחר אמירת תהילים, שבו אומרים "כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו" - "כולל גם (ואדרבה – במיוחד) בהושענא רבה".

19)   שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רעו, מהתוועדויות תשמ"ה ח"א עמ' 346. וראה 'אוצר' עמ' שלג. כמובן, כשאוכלים זאת שלא בתוך הסעודה יש ליטול ידים תחילה ללא ברכה (ולא מהני אחיזה במזלג וכד' כיוון שאין דרכו בכך), כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' קנח ס"ג, ובסידורו סוף סדר נט"י לסעודה.

20)   התוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 247. תשמ"ו ח"א עמ' 408, תשמ"ח ח"א ס"ע 291, ועוד.

21)   'אוצר' עמ' שלג, אדמו"ר מהורש"ב - משיחות הו"ר תש"ח (סה"ש תש"ח עמ' 171. ושם, שהטבילה שייכת להו"ר (אולי – ע"ד ליל שבועות. וראה גם 'אוצר' ניסן-סיון ריש עמ' רטו בקשר לליל שש"פ) ולא לתפילת שחרית. וראה לשון הרמ"א סי' תרס"ד ס"א ע"ז, וב'התקשרות' גיליון תשע"א עמ' 17.

22)   שם עמ' שלד-ו.

23)   מי שנשאר ער כל הלילה עד לאחר שבוודאי עלה השחר, לכאורה אסור ללמוד עד שיברך ברכות התורה [אך הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן העיר, שלא נמצא בטושו"ע ובשו"ע אדה"ז סי' מו-מז האיסור (כלשון לוח כולל-חב"ד דהיום, וס' שבח המועדים פנ"ז ס"ד) להניעור בלילה ללמוד לפני ברכת התורה. ואכן בס' 'מנהג ישראל תורה' (סי' מז ס"ק א) מביא שאין בזה איסור. וראה גם 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קעב-ג. ויל"ע במשמעות הל' בסידור לפני ברכת התורה בזה. ובאמירת תיקון ליל שבועות ובכלל בהתוועדויות, כולל הרבי עצמו – רגילים תמיד להמשיך בד"ת ואין נזהרין בזה כלל (והביטוי "מיד כשהאיר היום" נאמר רק על נט"י, בשו"ע אדה"ז מהדו"ק סי' ד סי"ג). ואולי הטעם, כיוון שיש דעות שלא נתחייב בברכה זו, וגם להדעות שמברך, היינו  שרשאי לברך ברכת השבח להקב"ה ככל ברכות השחר, אבל לא שאסור ללמוד קודם לכן. ועצ"ע. תודה להרה"ת ר' שבתי שי' פרידמן מצפת].

24)   ראה פרטי החיוב בקצוה"ש ה, בדה"ש טו. באג"ק כרך חי, עמ' רעח איתא שעיקר הזמן משנתחייב בהן, ואחר-כך הוא רק תשלומין. וכל-שכן לעניין ברכות התורה, עיי"ש. וראה בלוח חג השבועות, שם נתבארו וצויינו כו"כ פרטים בעניין ברכות השחר למי שניעור בלילה בכלל.

25)   סה"ש תש"ד עמ' 14.

26)   'אוצר' ס"ע שלו.

27)   לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1368.

28)   הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד, 'אוצר' עמ' שלח.

29)   י"א שהבחינו בהו"ר תשנ"ב (שחל ביום א' כבשנה זו) שהרבי אמר תחילה את ההושענא שהיתה אמורה להיות בש"ק 'אדמה מארר', כמ"ש בס' המנהגים לגבי כל יום א' שאחרי שבת חוה"מ, שצריך לומר בתחילת ההושענות את ההושענא דיום השבת.

30)   'אוצר' עמ' שלט.

31)   שער הכולל פמ"ח ס"ט, ממשמעות האמור בסידור אדה"ז, שלוקחים את הערבות רק לאחר סיום אמירת ה'הושענות'.

32)   סה"מ תרפ"ז ס"ע כא, לקוטי דיבורים ח"א דף נט,א.

33)   יש להדגיש שהמצוה היא נטילת הערבה בפני-עצמה, זכר להקפת המזבח בערבה, ושם היתה הנטילה עיקר, וצ"ל כמו בלולב "דרך גדילתה" (ס' 'ארבעת המינים השלם' ס"ע תעח, וכ"ה בשו"ע סי' תרס"ד ס"ב-ז. ורק בסו"ס ז ברמ"א נזכר שחובטין אותה, ע"פ הגמ' "חביט חביט" לפי' הרמב"ם והרי"ץ גיאת וע"פ האריז"ל שמדובר בחבטה ממש).

34)   כן בדקו וראו, וראה 'אוצר' עמ' שלט-שמ.

35)   שם עמ' שלו.

העירונו, שבאג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ חט"ו ס"ע סז, כתב לרבי נשיא דורנו (תרגום מאידיש): "היום הושענא רבא, המנהג שהאב מצליף על הילדים שי' עם ההושענא, ומברכם שהילדים יחיו לא יידעו ממכה כל השנה, ויהיו מאושרים ברוחניות ובגשמיות", ועיין בהנסמן שם. ויש לברר אם זו הוראה לרבים.

36)   שם עמ' שמ.

37)   'התוועדויות' תשמ"ו ח"א עמ' 309, תנש"א ח"א עמ' 163 (האחרון - כאיחול).

38)   ערוך השלחן סי' תרס"ד סי"ג (ויש לברר מה מנהגנו בזה).

39)   נזכר בהערת הרבי בספר המנהגים ס"ע 58 (וכיוון שאינו 'מנהג חב"ד', אף שנוהגין בו גם אצלנו, לא נזכר בס' המנהגים במקומו, משא"כ בערב יוה"כ שנזכר במאמר אדה"ז כמובא שם – אולי יש לו גם עניין חבד"י עצמאי. וצריך לחלק בינו ובין נושא הסתכלות התוקע על הקהל, שהרבי ענה שהוא (רק) 'מנהג ישראל' אף שנזכר בכתבי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע).

40)   לבני חו"ל: העברת הסדרה והפרידה מהסוכה – רק למחר. בשמיני-עצרת מקדשים וגם אוכלים בסוכה – הן בלילה והן ביום (אבל אין מברכים לישב בסוכה).

41)   המלך במסיבו ח"א עמ' שכא, 'אוצר' עמ' רכד, עיי"ש. המנהג שנשלל היה, במקורו, להדליק לפני אמירת 'יזכור' ביום-טוב, ואם חל בשבת - בערב שבת [וכיום נוהגין העולם להדליקו תמיד לפני כניסת החג] - 'אוצר' שם. אבל בערב יום-הכיפורים (שאומרים בו 'יזכור'), מדליקים נר נשמה.

42)   'אוצר' עמ' שסג, וראה 'מאוצר המלך' ח"ב עמ' 90 שגם המעיל של הס"ת שם הוא לבן במשך כל חודש תשרי.

43)   לבני חו"ל: יום שני – שמיני עצרת. מקדשים ואוכלים בסוכה (ללא ברכת 'לישב בסוכה') בלילה וביום (ונזהרים אף משתיית מים חוץ לסוכה). לאחר מעריב – קידוש והקפות. בשחרית – אין הקפות. מוציאים ב' ס"ת, בראשון קוראים בפ' ראה: 'עשר תעשר', ח"ק, ובשני למפטיר: 'ביום השמע"צ'. הפטרה: "ויהי ככלות... ולישראל עמו". הזכרת נשמות. במוסף - תפילת גשם, נשיאת כפים. אחה"צ, ערב יום הקריאה, קוראים שמו"ת כל פרשת ברכה עם ההפטרה דש"ת (שערי הל' ומנהג ח"ה סי' פה, והיום יום ד' טבת). לפנות ערב נפרדים מהסוכה (ואוכלים או שותים משהו).

יום שלישי – שמחת-תורה. ערבית של יו"ט, קדיש תתקבל (משניות וקדיש דרבנן). בהדלקת הנרות: להדליק נר של יו"ט ושהחיינו. קידוש של יו"ט. הקפות כדאתמול. שחרית: נשיאת כפיים בחזרת הש"ץ (ולא במוסף), הלל שלם, קדיש תתקבל, קידוש והקפות כמפורט בפנים בשמע"צ.

בשיעורי חת"ת מסיימים היום את פרשת ברכה, ולומדים פרשת בראשית עד סיום שלישי כבפנים (ראה שערי הלכה ומנהג ח"ה סי' פח).

44)   ספר-המנהגים - מנהגי שמח"ת, וראה לקו"ש חי"ד עמ' 166-7 ובהערות שם. אודות סגולת השמחה בימי שמע"צ ושמח"ת, ראה המלוקט מדברי רבותינו נשיאינו בקובץ 'אהלי ליובאוויטש', גיליון ד, עמ' 134. ובזה מסביר הרבי את כפל הלשון "זמן שמחתנו" שנדפס בסידורים לשמע"צ ושמח"ת בפ"ע, ואין חוזרים על הלשון דחה"ס (התוועדויות תנש"א ח"א עמ' 172).

45)   ספר-המנהגים. וע"ע 'אוצר' עמ' שסב. 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 146.

46)   ראה 'אוצר' עמ' שנט, וש"נ. וראה לשון סידור אדה"ז (נדפס גם בסידור תהילת ה') לפני 'אתה הראת'.

47)   'אהלי ליובאוויטש' עמ' 156.

48)   שכח והזכיר 'חג הסוכות' במקום שמיני-עצרת, ראה הדעות בזה בנטעי-גבריאל, סוכות פרק פא ס"ב ובהערות, ולמעשה אינו חוזר, ואם יכול - בתפילות היום - יכוון לצאת בשמיעה מהש"ץ.

49)   'אהלי ליובאוויטש' עמ' 139, ועיי"ש בטעם הדבר.

50)   מקדשים וטועמים, ומתוועדים כהכנה רבה לעריכת ההקפות בשמחה. וראה 'אוצר' עמ' שעא. 'אהלי ליובאוויטש' שם (ובהמשך בעמ' 141 אודות קידוש בשמע"צ בחו"ל אף לפני מעריב, ובעמ' 151 אודות חשיבות ההתוועדות אף יותר מההקפות עצמן, עיי"ש).

51)   לקו"ש חי"ט עמ' 371, וש"נ בהערה 6. וראה בזה 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 152.

52)   שהיא בדרך-כלל שלוש-ארבע כוסיות ('התקשרות' גיליון יב עמ' 12) - 'אוצר' עמ' שע. חלות הגזירה גם על שמח"ת מפורשת בכ"מ, ומהם ב'יחידות' שנדפסה בקובץ היכל-מנחם כרך ג עמ' רנח.

53)   ספר-הניגונים ח"א (ניגון א) עמ' ל - מסה"ש תש"א עמ' 86. וראה סה"ש תפר"ח עמ' 12 וש"נ, סה"ש תש"ב עמ' 13.

54)   המנהג בבית-הרב למכור פסוקי 'אתה הראת', ולכבד בפסוק ראשון ואחרון, ולפעמים פסוקים נוספים, את כ"ק האדמו"ר. בליל שמחת-תורה, ההכנסה היא לטובת ישיבת תו"ת, וביום שמח"ת ההכנסה לטובת המוסדות 'מרכז לענייני חינוך' ו'מחנה-ישראל' - ספר-המנהגים.

55)   כן מפורש בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 615, ודלא כמ"ש בסידורים שונים שנדפסו לאחרונה.

56)   'אוצר' עמ' שנד-שנו.

57)   להעיר מ'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' קיח, שצע"ג על סמך מה נהגו בכמה בתי-כנסת להשאיר ס"ת שא"א לתקנם 'בשביל הקפות', עיי"ש.

58)   לוח כולל-חב"ד.

59)   ובפרט על-פי המפורש בזוהר (ח"ג רנו,ב) שעיקר העניין ד'כתר תורה' שייך בשמחת-תורה דווקא, ומשמחת-תורה נמשך עניין זה על כל השנה - התוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 308.

60)   סה"ש תש"ד עמ' 31, ושם נתבאר.

61)   ספר-המנהגים עמ' 78. וראה 'אוצר' עמ' שנח. 'תורת-מנחם - מנחם-ציון' ח"א עמ' 227.

62)   ספר-הניגונים ח"ג ניגון קסא.

63)   שם, ניגון קסג.

64)   שם ח"א ניגון קסה.

65)   שם ח"ב ניגון קפה – על ניגון זה אמר הרה"ח וכו' ר' לוי-יצחק ע"ה, שמקובל בידו שהושר בשעת ההקפות אצל אדמו"ר הזקן. הרבי היה מנגנו פעמים רבות בשעת חדוותא – 'אוצר' עמ' שנח.

66)   כ"ז מ'אוצר' שם.

67)   ספר הניגונים ח"א (ניגון כד) עמ' מט – סה"ש תש"ד עמ' 116, וראה סה"ש תורת שלום עמ' 236.

68)   לוח כולל חב"ד.

69)   'אוצר' עמ' שנט, ע"פ הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד.

70)   שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ט ס"ד (וכיוון שכתב "אם ידו משגת", אולי אין חיוב זה למי שקשה לו גם מבחינת בריאות עד"מ, משא"כ בשמחה דלהלן). זאת מלבד חובת השמחה ביין דלהלן ס"ז. אבל לכאורה אם עשה כן פ"א ביום, יצא גם ידי שמחת יו"ט. משא"כ כשיוצא י"ח שמחה ביין הקידוש (תוד"ה ידי יין, פסחים קח,ב. שיחות קודש תשל"א ח"ב עמ' 87. וראה 'התקשרות' גיליון תסג עמ' 18), עדיין לא קבע סעודתו על היין.

71)   סה"ש תש"ד עמ' 39.

72)   ואף שלכאורה יש בעיה בהתוועדות לפני מוסף עפ"י מ"ש בשו"ע אדה"ז סי' רפו ס"ד, אולי י"ל עפ"י דברי הרבי בספר השיחות תש"א עמ' 120 הערה 10, עיי"ש.

73)   לוח כולל-חב"ד. 'אוצר' עמ' שעח. ראה מקורות היסטוריים למספר ההקפות בס' חקרי מנהגים ח"א עמ' קצח. בסה"ש תש"נ עמ' 57 מבאר הרבי "שבזה מודגש שפעולתן של ישראל בעניין ההקפות אינה אלא "מחצית" בלבד... ואילו ה"מחצית" השניה דהקפות נעשית ע"י הקב"ה (ע"ד ובדגומת העניין ד'מחצית השקל')", עיי"ש.

74)   הקריאה - בנעימת הטעמים הרגילה, ולא בנעימת הימים-הנוראים (שם עמ' שעט).

75)   'אוצר' שם. וראה פרטים נוספים בהנהגה, במציאות והדעות בהלכה בזה, שם וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 157, ובקובץ 'אהלי שם' גיליון ח' עמ' קנה.

מעלים לתורה בכל מחזור (אם ישנם) כהן, לוי וישראלים (כ"מ בשערי-אפרים ש"ח סנ"ו, וע' בשו"ע סי' קלה ס"י ונו"כ).

76)   משיחת יום שמח"ת תשי"ט ס"ח ('תורת מנחם – התוועדויות' (כד) תשי"ט ח"א עמ' 146).

77)   'אוצר' עמ' שפ.

78)   שם עמ' שפד.

79)   ראה מקורות וביאורים לזה ב'לוח השבוע' גליון תרע"ז.

80)   'אוצר' עמ' שפא.

81)   הרבי, שעלה תמיד ל'חתן בראשית', אמר הן את 'ויהי ערב' והן את 'ויכולו' (עכ"פ התחיל לאומרם) עם הציבור (ולא עם הבעל-קורא).

82)   גם משום שהוא ראשי-תיבות שם הוי"ה: "יום השישי ויכולו השמים", ולכן אין מפסיקין בו. ראה נטעי גבריאל סוכות פצ"ג סכ"ו מהלבוש ומהרי"ל וכו'.

83)   'אוצר' עמ' שפד-שפה.

84)   ב'אוצר' עמ' שפו, כתב שצ"ל "בו (בוא"ו ולא באל"ף) יבא צמח" (ולא ציין את המקור). אמנם בשיחה המוגהת האחרונה לע"ע דליל שמח"ת קודם הקפות תשנ"ב ס"א (סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 37) בגוף השיחה, נדפס כבסידור: "בא (באל"ף) יבא צמח בשמחת תורה".

85)   כ"ה בלוח כולל-חב"ד, ומקורו ממש"כ בסידור שאומרים זאת אחר ("כל 'אחר' – סמוך", רש"י בראשית טו,א) קרה"ת. והטעם לכאורה כיוון שקרה"ת היא שלימות השמחה שעליה מדובר בפיוטים אלו, ורק אח"כ אומרים שאר האמירות ו'יזכור' בכללן, שהן עניינים בפ"ע. ודלא כמנהג הרווח בארה"ק שהובא בלוח 'דבר בעתו' לומר זאת בסיום כל העניינים, אחרי 'יזכור' ולפני 'יהללו'. (ואגב, אמר לי ש"ץ ותיק מחסידי פולין, שקשה עליו ביותר המעבר משמחת הקפות וקרה"ת ל'יזכור', מ'יזכור' שוב ל'שישו ושמחו', ושוב – לתפילת 'טל', בקיטל ובנגינה מעין 'נעילה').

86)   קובץ ליובאוויטש, גיליון 13 (תשט"ז) עמ' 64.

87)   רצוי לקרוא לכל היוצאים מביהכ"נ ל'יזכור' לחזור פנימה לפני אמירה זו.

88)   ס' המנהגים שם, עמ' 69 (עיי"ש בהערה).

89)   שערי הל' ומנהג ח"ה סי' פח, עיי"ש.

90)   בפרמ"ג סי' תצא, משבצות ס"ק א, כתב שגם במוצאי יו"ט לחול אומרים פסוקים אלו (כמנהגנו), אלא שהעולם אינו נוהג כן כמ"ש בלקוטי מהרי"ח (סדר הבדלה מוצ"ש ד"ה ועיין בפרמ"ג, בדפוס המקורי ח"ב פב,א).

ולהעיר שאנ"ש נוהגים שגם היוצאים ידי-חובה אומרים פסוקים אלו בלחש עם המבדיל, וכ"ה ב'ספר מהרי"ל – מנהגים' עמ' רכד, עיי"ש בהערה 5, וב'רשימות היומן' עמ' שלב (כשהיו מבדילין על היין ואדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה יוצא ע"י אחר – היה אומר רק הפסוקים, ואם היו מבדילין על שיכר – היה אומר גם ברכת המבדיל), וברשימה "ממנהגי ביהכ"נ בשבת ויו"ט"  שהוגהה ע"י הרבי ונדפסה ב'התקשרות' גיליון רב"י, נאמר:  "בהבדלה נוהגים לומר כל אחד ביחד עם המבדיל פסוקי 'הנה א-ל ישועתי – כן תהיה לנו'".

91)   כף החיים סי' תרס"ט ס"ק ל, וש"נ.

92)   ולהעיר מדעת הרמב"ם בהל' קידוש-החודש פ"ה הי"ב בעניין יום-טוב שני ביישובים החדשים בארה"ק, והתייחסות הרבי לזה בס' 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רסב וח"ב עמ' רס, וש"נ.

93)   לקוטי שיחות חלק י' עמ' 192. וראה 'אוצר' עמ' שצג, וש"נ.

94)   לאחר חצות. - ולא כבכל פרשה, שי"א (שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ה) שניתן להשלימה עד יום ג', כיוון שבשמח"ת מסיימים את כל התורה ומתחילים אותה מחדש (אם כי 'דחק ונכנס' מועיל תמיד) - התוועדויות תשמ"ז ח"א עמ' 350. וראה התוועדויות תשמ"ו ח"א עמ' 396.

95)   בחו"ל: שמחת-תורה.

96)   לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' תכט סי"ז. וראה דעות שונות בס' הנשואין כהלכתם פ"ו הע' 81.

97)   'רשימות' חוברת יד עמ' 23. וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 166 דייק, שעושים זאת סמוך לחג, והטעם ע"פ 'סדר היום' שכ' שיש לסתור את הסוכה במוצאי יו"ט, כדי להודיע שלא נעשית אלא למצוותה.

אמנם לפי עדותו של השליח רש"ז שי' הלפרין מהגליל העליון – זכה לראות במשך כמה שנים (האחרונות) שהורידו את הד' מינים של הרבי לשריפה במקום שבו שרף הרבי את החמץ שלו בערב פסח, עוד לפני שהרבי הגיע, או שהרב גרונר שי' הביא זאת כשהגיע עם הרבי והוא זרק אותם לאש. לפחות פעם אחת בעת השריפה ביקש הרבי שיזרקו את הד' מינים שלו לאש. אך את ההושענות לא ראה שם כלל (פורום השלוחים באה"ק).

98)   לקוטי שיחות חי"ט עמ' 569. 'התקשרות' גיליון סג עמ' 11. לגבי הלולב – מן-הסתם זהירים יותר לשמור מה שקיבלו מהרבי, ולכן המתינו עד פסח. לגבי ההדסים – כן איתא בשו"ע אדה"ז סי' רצז ס"ו, וא"כ ה"ז בכל ההדסים דמצווה.

99)   שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ו. 'התקשרות' גיליונות: תסז עמ' 20, תפט עמ' 19.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)