הוא גילה על עצמו

פעם, בעת עריכת "סעודת משיח", ציווה הבעל-שם-טוב להוריד כוס מהשולחן, באומרו שהיא לא נטבלה.

לסעודת אחרון-של-פסח היו מגיעים תמיד אנשים חדשים, וכל אחד היה טועם משהו. נכנס יהודי אחד וביקש שייתנו לו לטעום משהו, אמרו לו המסובים: אין כוס. היהודי, בראותו את הכוס שהבעל-שם-טוב הוריד מהשולחן עומדת בצד, אמר: הנה יש כוס. אמרו לו: הכוס אינה טבולה. השיב הלה: זה לא נורא.

שמע הבעל-שם-טוב את דבריו, ואמר: הוא גילה על עצמו...

לאחר מכן נהיה היהודי בעל-תשובה גמור, ולאחר מכן נודע, שהילדים שנולדו לו מקודם לא נולדו בטהרה.

(ספר-השיחות תש"ב עמ' 110)

'רושם' בלתי-נשכח

סיפר הרבי הרש"ב:

כשהייתי קטן, לקחני אבא - הרבי מהר"ש - בשביעי-של-פסח, והכניסני לסבא, אדמו"ר הצמח צדק, יחד עם אחי, הרז"א. הצמח-צדק ישב על ספה, ראשו מורכן מחמת חלישותו, ואמר לנו: קינדערלעך! היום נפתחים כל הרקיעים, הקב"ה בכבודו ובעצמו מתגלה.

כשסיים לדבר הבזיק ברק ונשמע רעם. אני זוכר את הרושם שהדבר פעל עלי אז, כי חשבתי שזו פתיחת הרקיע (בליובאוויטש בזמן חג הפסח לא רגיל שיהיו ברקים ורעמים). אותו רושם לא אשכח לעולם, ונשאר אצלי בבחינת "חקיקה עצמית".  

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 273)

מקערה זו יש להתבייש

פעם, בעת סעודת אחרון-של-פסח אצל הרבי הקודם, הביאו מרק לשולחן בקערה שהיתה שייכת לאדמו"ר הזקן. הנוהג היה, שבקערה זו היו מביאים את המרק לשולחן, והרבי וכל אחד מהמסובים היה לוקח כמה כפות מרק מקערה זו לתוך הקערה שלו.

אמר הרבי:

את הקערה הזו החזיק הרבי (אדמו"ר הזקן). בכלל, דומם וצומח בעלי-סוד הם; הם שותקים. כשאדם עושה דברים בתוך חדרו והחלונות סגורים, חושב הוא שאין מי שרואהו, אבל באמת יבוא זמן שגם הדומם יגיד, "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה", ואז יסמיקו הפנים...

צריכים להתבייש גם מהדומם ומהצומח.

כשמסתכלים על קערה זו - צריך שתהיה יראת בושת. קערה שהרבי החזיק אותה - הרי זה דבר אחר לגמרי.

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 140)