נושאים נוספים
	התקשרות 933 - כל המדורים ברצף
	הרחב פיך – ואמלאהו
	קיום הייעודים תלוי בעבודה
	חזרת חסידות ברבים
	פרשת בהעלותך
	"אם למדת תורה הרבה"
	שיעור תהילים / ברכת המזון לילדים / כיסוי החלות
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 933, ערב שבת-קודש פרשת בהעלותך, י"ח בסיוון ה'תשע"ב (08.06.2012)

  דבר מלכות

הרחב פיך – ואמלאהו

כמה מאמרי חז"ל סותרים למובא בגמרא שכוונת הפסוק כאן לבקשה בדברי תורה בלבד * יישוב הדבר – לפי מעמד ומצב האדם: מאחר ש"דעתם קצרה" ולכן "מרובים צרכי עמך", אכן יבקש מהקב"ה כל צרכיו למרות שאין לו זכויות אלא בחסד חינם * אולם הסדר הישר על-פי תורה הוא, שתחילה צריכה להיות בקשתו "הרחב פיך" בדברי תורה, וכשבא לדרגה נעלית – יוכל לבקש גם דברים גשמיים, שיהיו בהרחבה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בקאַפּיטל [פ"א בתהלים] מדובר גם אודות עבודת האדם ומה שנותנים לו על זה מלמעלה – שזהו מה שכתוב¹ "הרחב פיך ואמלאהו".

ואיתא בגמרא²: "בשאלה שאני" (שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה – פירוש רש"י), ופריך, "בשאלה נמי הכתיב הרחב פיך ואמלאהו", ומשני, "ההוא בדברי תורה כתיב" (מה שאין כן בשאלת צרכי האדם).

ומביא הצמח-צדק³: "וכתב מהרש"א וסמיך ליה אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים¹, שאל תחשוב שלא אוכל למלא כל שאלתך, הרי אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים, אשר ראית שם היכולת בידי למלא כל משאלותיך בדברי תורה",

ומבאר: "ויש לפרש כל שאלתך על-דרך שביקש דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך⁴ . . שיאיר הקב"ה עינינו בסודות המצות . . ועל זה אמר שלא לחשוב שלא אוכל למלא כו', הרי אנכי כו', פירוש⁵ כי במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה⁶, והעלם על כנפי נשרים⁷, עד שבחמשים יום זכו לקבל התורה פנים בפנים⁸, כמו כן לא יפלא ממני למלא שאלתך בדברי תורה".

ומוסיף לדייק במה שכתוב "ואמלאהו", ש"יש להעיר ממה שכתוב⁹ ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר כו'".

ב. וצריך להבין:

עניין התפלה הוא – בקשת צרכיו של האדם, אלא שהסדר הוא ש"לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל"¹⁰, "ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו"¹¹.

ועד כדי כך, שגם לדעות שהתפלה שלש פעמים ביום היא מדרבנן, ואילו מן התורה מספיק רק פעם אחת ביום, ואפילו לדעות שכללות עניין התפלה הוא מדרבנן¹² – הרי הכול מודים שכאשר יהודי מרגיש שיש לו איזה חסרון, אזי ישנה מצות-עשה מן התורה לבקש זאת מהקב"ה.

וכיון שכן, הרי כאשר יהודי מרגיש שחסר לו הרבה, "מרובים צרכי עמך"¹³,

– הסיבה לכך היא אמנם מפני ש"דעתם קצרה"¹³, אבל, כיון שלעת עתה נמצא במעמד ומצב ש"דעתם קצרה", הרי נרגש אצלו ש"מרובים צרכי עמך" –

אזי ישנה מצות עשה מן התורה שיתפלל לפני ה' ויבקש ממנו שימלא את כל צרכיו.

ואם כן, איך אפשר לומר שמה שכתוב "הרחב פיך ואמלאהו" – "בדברי תורה כתיב", ולא בנוגע לצרכים גשמיים?!

זאת ועוד:

בירושלמי מסכת תענית¹⁴ איתא: "רבי שמעון בן לקיש אמר אם סדרתה תפילה לא תהא מיצר פיך (לא תתפלל תפלה קצרה ("אַ שמאָלע און אַ פאַרקוועטשטע")), אלא הרחב פיך (לשאול כל צרכך בביאור יפה) ואמלאהו".

וכן הוא במפרשי התנ"ך: בפירוש רש"י – "הרחב פיך לשאול ממני כל תאוות לבך, ואמלאהו, ככל אשר תשאל אמלא"; בפירוש הראב"ע – "שתבקש בפיך כל רצונך ומשאל לבך, ואמלאהו"; ובפירוש הספורנו: "הרחב פיך, העמק שאלה או הגבה למעלה, ואמלאהו, מבלעדי שתצטרך להשתחוות לזולתו להשיג חפצך".

ולכאורה, הרי זה בסתירה לדברי הגמרא במסכת ברכות, ש"הרחב פיך ואמלאהו" "בדברי תורה כתיב", מה שאין כן בשאלת צרכי האדם, ש"שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה"?!

[ולהעיר, שהצמח-צדק ברשימותיו לתהלים מביא ב' העניינים: בתחילה מביא את דברי הגמרא "ההוא בדברי תורה כתיב", ואחר כך¹⁵ (בקטע בפני עצמו) מביא את מאמר ריש לקיש בירושלמי "אם סדרתה תפילה לא תהא מיצר פיך אלא הרחב פיך" (לשאול כל צרכך בביאור יפה)].

ג. והביאור בזה¹⁶:

כאשר יהודי מרגיש חסרון באופן ש"מרובים צרכי עמך" – גם אם הסיבה לכך היא מפני ש"דעתם קצרה" – הרי בודאי שחלה עליו מצות עשה מן התורה שלא יבקש צרכיו ממישהו אחר, ועל אחת כמה וכמה ומכל שכן שלא יחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"¹⁷, כך שיכול להשיג את צרכיו בעצמו, אלא עליו לדעת ש"ה' אלקיך . . הוא הנותן לך כח לעשות חיל"¹⁸, כך, שהמקום היחיד להשיג את צרכיו הוא – אצל הקב"ה, ולכן, עליו לגשת ולבקש כל צרכיו מהקב"ה;

אבל, מובן וגם פשוט, שאין "ציווי" שיהיה האדם במצב של "דעתם קצרה", ובמילא ידמה בעיניו ש"מרובים צרכי עמך", בבחינת "מרבה נכסים"¹⁹ – אלא אדרבה:

סדר העולם כפי שצריך להיות על-פי מדות טובות וישרות הוא – "שהשואל שואל כעני על פתח", שהרי ידע איניש מעמדו ומצבו שאין בידו זכיות שבשבילם יוכל לדרוש צרכיו "בזרוע"²⁰, אלא צריך לבקש מהקב"ה בתורת צדקה וחסד חנם, ולכן, "אינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה", ומה שיתנו לו – צריך להיות "שמח בחלקו"²¹.

ולכן:

מה שכתוב בפסוק "הרחב פיך (ואמלאהו)" – שזהו עניין של ציווי – אי אפשר לפרש שקאי על דברים גשמיים, כי ציווי זה שייך רק אצל מי שדעתו קצרה וצרכיו מרובים, שהוא אכן מצווה להרחיב פיו בשאלת ריבוי צרכיו, אבל מי שדעתו אינה קצרה, והוא שמח בחלקו – כיצד אפשר לצוות עליו ("ווי קומט צו אים") "הרחב פיך"?!

וזהו שאיתא בגמרא – שמבארת כיצד צריך להיות סדר ההנהגה על-פי תורה – "ההוא ("הרחב פיך") בדברי תורה כתיב", שזהו ציווי ששייך לכל אחד מישראל שצריך להרחיב פיו בדברי תורה, והקב"ה מבטיחו למלא כל משאלותיו בדברי תורה, וכמאמר רז"ל²² "יגעת ומצאת", היינו, שכיון שהתייגע כפי יכולתו, אזי נותן לו הקב"ה באופן של מציאה, שלא לפי ערך היגיעה²³.

ד. ועל כך מוסיף ריש לקיש, "אם סדרתה תפילה לא תהא מיצר פיך, אלא הרחב פיך ואמלאהו":

בעניין "סדרתה תפילה" – כותב הצמח-צדק¹⁵: "יש לפרש על-דרך חסידים הראשונים היו שוהין בתפלתן" ("שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת")²⁴, היינו, שעבודת התפלה היא כדבעי למהוי, באופן ש"דע לפני מי אתה עומד"²⁵, ולאחרי ההכנה הראויה על-פי עשרת התנאים שנימנו בדברי הפוסקים²⁶.

וכאשר התפלה היא באופן כזה ("סדרתה תפילה") – אזי ישנו ציווי "(לא תהא מיצר פיך אלא) הרחב פיך" (לשאול כל צרכך בביאור יפה).

והביאור בזה:

יש מי שנמצא עדיין באמצע העבודה – "כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה", ומבקש רק "דבר מועט כדי חיים"²⁷, כיון שכללות עבודתו היא באופן של פרישה כו'.

אבל כאשר עבודתו היא בדרגא נעלית יותר, אזי "לא תהא מיצר פיך אלא הרחב פיך" גם בנוגע לדברים גשמיים – כי צרכיו הגשמיים אינם עניין בפני עצמו, כיון שעבודתו היא באופן ש"בכל דרכיך דעהו"²⁸, היינו, שכל ענייניו הם בשביל שיוכל להיות "דעהו", שעושה מהם כלי לאלקות, ועל-ידי זה עושה לו יתברך דירה בתחתונים²⁹, ולכן צריך לבקש שיהיו כל ענייניו באופן של הידור ומובחר, "הרחב פיך" – כדי שעניין "דעהו" יוכל להיות בהרחבה יתירה.

וזהו גם תוכן מאמר רז"ל³⁰ "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" – וכיון שאין מאמר רז"ל יוצא מידי פשוטו, הרי הכוונה היא לדירה נאה וכלים נאים כפשוטם – כי, בהיותו "אדם" כדבעי, על שם "אדמה לעליון"³¹, הרי כל עניני עולם הזה לא נבראו אלא בשבילו, כדברי הגמרא במסכת ברכות³² "כי זה כל האדם³³ . . כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה", ולכן, אסור לו לוותר על זה, כי אם "הרחב פיך", שיהיו אצלו כל העניינים באופן של הרחבה.

וזהו גם מה שכתוב בירושלמי³⁴ "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל" – דלכאורה, הייתכן להיות "בעל תאוה" עד כדי כך שכל מה שעינו רואה מוכרח הוא לאכול, ואם לאו, הרי זו עבירה שעתיד ליתן עליה את הדין?! – כי, כאשר הוא "אדם" כדבעי, אזי אכילתו היא על-דרך אכילת קרבנות ואכילת שבת ויום-טוב, שהאכילה עצמה היא עניין של מצוה³⁵.

וזהו גם מה שמצינו אצל הנשיאים הנהגה באופן של הרחבה³⁶, ועד לאופן ההנהגה של מלך ש"ביפיו תחזינה עיניך"³⁷, ו"גדלהו משל אחיו"³⁸ (נוסף לכך שאפילו "נתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה כו'"³⁹) – כי, להיותו "מלך" (כולל ולכל לראש) על עצמו, אזי הנהגתו בענייני העולם היא באופן שכל דבר שרואה בעולם אינו באקראי בעלמא (כפי שמבאר ומסביר הבעל שם טוב⁴⁰), אלא בודאי שייך אליו, וצריך לעשות ממנו כלי לאלקות כו'.

וזהו שאומר ריש לקיש "אם סדרתה תפילה לא תהא מיצר פיך, אלא הרחב פיך ואמלאהו" – שכאשר יהודי נמצא במעמד ומצב של "סדרתה תפילה", אזי כל הבקשות שמבקש בי"ב ברכות אמצעיות, גם בנוגע לדברים גשמיים, צריכים להיות באופן של "הרחב פיך" כפשוטו, ואז – "ואמלאהו".

ה. ובנוגע לפועל:

ישנם כאלה שהם במצב של "מרבה דאגה"¹⁹ – אף שאינם במצב של "מרבה נכסים"... – כיון שצריכים לצאת ידי-חובה בכך שישאלו מהקב"ה "דבר מועט" (כדי שלא להיות בסוג ש"דעתם קצרה" שלכן "מרובים צרכי עמך"), ומתהלכים מבולבלים מזה שאין בידם עוד כך וכך דולרים עבור צרכים גשמיים.

ועל זה באה ההוראה ממה שכתוב בקאַפּיטל תהלים – "הרחב פיך ואמלאהו":

לכל לראש – עליהם להתנהג על-פי הוראת הגמרא במסכת ברכות ש"ההוא בדברי תורה כתיב", וכביאור הצמח-צדק שבזה נכלל גם עניין "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", פנימיות התורה,

– ומובן שאין זה עניין שנעשה מעצמו ומאליו, היינו, שישכב לישון, ולפתע פתאום יהיה "משכיל" ו"עובד", משיג ומחדש, אלא יש צורך בעניין של יגיעה, ונוסף ליגיעה צריך להיות גם עניין התפלה, ובאופן שהתפלה תחדור בו ("ס'זאָל אים דערנעמען") ותפעל אצלו הגילוי של "נפלאות מתורתך" –

ואז נותנת לו התורה ציווי וכוח לסדר את תפלתו וענייניו באופן שלא יהיה "כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה", אלא כדברי ריש לקיש: "לא תהא מיצר פיך, אלא הרחב פיך", "לשאול כל צרכך", ובאופן ש"מרובים צרכי עמך" כפי שהוא לאמיתתו של דבר – כדי לעשות מכל דבר כלי לאלקות,

והקב"ה מבטיח: "ואמלאהו" – שימלא כל משאלות לבבו בהרחבה, בבני חיי ומזוני רויחי, "מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש"⁴¹, וכל הברכות, עד אין קץ, עד ביאת משיח צדקנו.

[ניגנו "והריקותי לכם ברכה", ולאחרי שסיימו פנה כ"ק אדמו"ר להר"ב אַלטהויז וביקשו שינגן הניגון "והריקותי לכם ברכה", בנוסח שלימד אביו הרה"ח ר' פּיניע (פינחס) אַלטהויז בחג השבועות השתא].

(מהתוועדות י"ב תמוז ה'תש"כ. תורת מנחם כרך כח עמ' 203-208)

__________________________

1)    תהלים פא, יא.

2)    ברכות נ, א.

3)    יהל אור ע' רצד ואילך.

4)    תהלים קיט, יח.

5)    דלכאורה, מצד הענין דיצי"מ צריך להיות "הרחב פיך ואמלאהו" בענינים גשמיים, בדוגמת היציאה ממצרים משעבוד לחירות? ועל זה מבאר כבפנים.

6)    זו"ח ר"פ יתרו.

7)    יתרו יט, ד.

8)    ואתחנן ה, ד.

9)    משלי כד, ד.

10)  ברכות לב, סע"א.

11)  שם לד, א.

12)  ראה תו"מ חכ"ז ע' 49. וש"נ.

13)  פיוט בסליחות לערב ראש השנה ובתפלת נעילה, ע"פ ברכות כט, ב. וראה תו"א וישלח כו, רע"ג. המשך מים רבים תרל"ו בתחלתו.

14)  פ"ג ה"ו (ובפי' קה"ע).

15)  ע' רצו.

16)  עוד ביאור בזה – ראה מכתב י"א ניסן תשמ"ב בהערה, ושיחת י"ג ניסן תשמ"ב סי"ג (התוועדויות תשמ"ב ח"ג ע' 1183, וע' 1262).

17)  עקב ח, יז.

18)  שם, יח.

19)  אבות פ"ב מ"ז.

20)  ראה ברכות יז, ריש ע"ב ובפרש"י.

21)  אבות רפ"ד.

22)  מגילה ו, ריש ע"ב.

23)  ראה גם תו"מ חכ"ז ע' 148. וש"נ.

24)  ברכות רפ"ה (במשנה). שם לב, ב.

25)  ראה שם כח, ב.

26)  ראה ספר דרך חיים ע' סו. הובא בשל"ה עניני תפלה בתחלתו (רנ, א ואילך).

27)  פרש"י ברכות שם (נ, א).

28)  משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

29)  ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

30)  ברכות נז, ב.

31)  ראה של"ה ג, רע"א. ועוד.

32)  ו, סע"ב.

33)  קהלת יב, יג.

34)  סוף קידושין.

35)  ראה גם תו"מ חי"ז ריש ע' 19.

36)  ראה גם לעיל ס"ע 147. וש"נ.

37)  ישעי' לג, יז. וראה רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ה.

38)  יומא יח, א.

39)  קידושין ע, א. רמב"ם הל' סנהדרין פכ"ה ה"ד.

40)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקע"ט ואילך. וש"נ

41)  תולדות כז, כח.

 משיח וגאולה בפרשה

קיום הייעודים תלוי בעבודה

ייעודי הגאולה הם הוראה כיצד להתכונן

בהפטרה נאמר: "ונלוו גויים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם". אמנם התחלת ההפטרה היא "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך", כלומר, בנוגע לבני-ישראל; אבל מיד בפסוק שלאחרי זה נאמר "ונלוו גויים רבים אל ה' גו' והיו לי לעם".

...ומובן שהעניין ד"ונלוו גויים רבים אל ה'" נפעל על-ידי זה שבני-ישראל מקיימים את הציווי "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח . . מפני שציוה בהן הקב"ה" – כפייה בדברים, כמובן, בדרכי נועם ודרכי שלום, שבאופן כזה יכולים לפעול בזמן הזה (כאשר אין יד ישראל תקיפה), ואדרבה: כאשר עושים זאת בדרכי נועם ודרכי שלום – אזי הפעולה היא בהצלחה גדולה יותר.

אמנם, לכאורה יש מקום לשאלה: נבואה זו נאמרה בנוגע לזמן דלעתיד לבוא, וכפי שמצינו עוד כמה וכמה נבואות דוגמתה – החל מנבואת ישעיה, נביא הישועה: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' גו' ויורנו מדרכיו וגו'", ומכיוון שכן, יכולים לטעון, לשם מה צריך יהודי לעסוק בעניין זה – הרי בלאו-הכי מובטח לו שלעתיד לבוא יקויים יעוד זה?

והמענה לזה – בפשטות:

נוסף לכך שישנו פסק-דין ברור ברמב"ם ש"צווה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח", ציווי שניתן ביחד עם כל שאר ציווי התורה (כנ"ל), הרי עניין זה מודגש בייעודים אלו עצמם – מכיוון שכל ענייני התורה הם הוראה, תורה מלשון הוראה, הרי מובן, שגם ייעודים אלו מהווים הוראה בעבודתו של יהודי, וההוראה היא – שיהודי צריך לעשות את כל התלוי בו כדי שיהיה מעמד ומצב ד"ונלוו גויים רבים אל ה'", על-ידי זה שפועל עליהם לקיים מצוות שנצטוו בני נח.

ואדרבה: על-ידי עבודה זו ממהרים ומקרבים קיום ייעוד זה בשלמותו – לעתיד לבוא, ככל הגילויים דלעתיד לבוא שתלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות.

(התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 956 – בלתי מוגה)

כל יהודי יכול להדליק

בעמדנו בימים האחרונים של הגלות, מוכנים להיכנס מיד לגאולה האמיתית והשלימה – צריכים לסיים את כל ענייני הגלות עוד היום . . על-ידי זה שכל אחד ואחד גואל את עצמו, על-ידי ההוספה בכל ענייני תורה ומצוות בכלל, וכמבואר בתניא שכל עניין של תורה ומצוות הוא "גאולה פרטית", וכיוון ש"שם גאולה עלה" הרי היא גם ההתחלה של הגאולה הכללית, גאולת כל אחד ואחת מישראל, בתוך כלל-ישראל בכל קצווי תבל.

ויש לומר, שזהו תוכן פסק הרמב"ם ש"לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו . . הרי זה נתקדש קודש קודשים" . . שכל אחד ואחת מישראל יכול לגאול את עצמו מענייני העולם ולהתקדש קודש קודשים, תואר ובחינת כהן גדול.

ויתירה מזו: פסק הרמב"ם ש"הדלקת הנרות כשירה בזרים", שבכוחו של זר להדליק "השמן זית זך" שב"מנורת זהב כולה" שבבית המקדש.

...והיינו שבכוחו של כל אחד ואחד מישראל (גם זר) להדליק המנורה לא רק ברוחניות העניינים, ב"מנורת זהב כולה" שבתוך כל אחד ואחת מישראל, על-ידי שעושה עצמו "שמן זית זך", המורה על תכלית הבירור והזיכוך – אלא גם בבית המקדש כפשוטו.

(התוועדויות תש"נ כרך ד, עמ' 73)

 ניצוצי רבי

חזרת חסידות ברבים

הבטחה נדירה, שמחה אצל רבותינו נשיאינו, ורוב טוב בגשמיות ורוחניות * הזמן המיוחד לחזרת דא"ח * מענה לטוענים שאינם יכולים לחזור בגלל בעיות זיכרון * "לחזור אפילו אות אחת או פרק אחד בלשון הרב", מציע הרבי למתקשים, ו"העיקר שיהיה מתוך מסירה ונתינה"... * אלו מאמרים רצוי לבחור, ועל תפקידם של תלמידים בחזרה בבתי-כנסת שונים

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בלוח היום-יום (י"ג באדר-א) מובא:

אאמו"ר [=אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע] אמר: ברור לי, כשיהודי חסידי יושב בבית המדרש ולומד או חוזר חסידות ברבים, הרי זו שמחה אצל זקניי [=רבותינו נשיאינו], ושמחתם מספקת לו, לבניו ולבני בניו – רוב טוב בגשמיות ורוחניות.

לחבר השבת עם החול

הזמן המובחר לחזרת חסידות הוא ביום השבת לפנות ערב, כך לדוגמה אמר הרבי בהתוועדות ש"פ בשלח תשכ"ג (תורת מנחם כרך לו עמ' 162):

היה נהוג הסדר בהרבה מקומות לחזור חסידות ביום השבת לפנות ערב, ולהמשיך את חזרת החסידות לתוך הלילה, כאשר הזמן בעולם הוא כבר מוצאי שבת – הזמן שבו אומרים "אל תירא עבדי יעקב", בכדי לחבר ולהמשיך מיום השבת בימות החול.

האם חזרת מאמר פעם אחת?!

בהתוועדות שבת פרשת וישב כ"ף כסלו תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך ב' עמ' 668) אומר הרבי:

מכיוון שרבותינו נשיאינו תבעו לחזור מאמרים בעל-פה – בוודאי נתנו את הכוחות לכך, שהרי "איני מבקש כו' אלא לפי כוחן", ולכן, בוודאי ביכולתו של כל אחד ואחד לחזור מאמר בעל-פה [ובפרט אלו שזכו לראות את נשיא דורנו ולשמוע תורה מפיו כו'], צריך הוא רק לרצות זאת! וכפתגם הידוע: "מאָז'יש נאָ ניע חאָטשיש" – אתה יכול אך אינך רוצה!...

קודם לכן אמר הרבי (שם):

כאשר באים להתוועדות – צריכים להיות מונחים בעניינים העיקריים, ענייני התורה, מאמר חסידות, וכיוצא-בזה. במשך שלושים ושלוש השנים האם חזרת בעל-פה מאמר אחד לכל הפחות?!...

יש לו "זיכרון חלש" – טוען הוא – ולכן אינו יכול לחזור מאמר בעל-פה!

אם יש לך זכרון חלש – כיצד הנך זוכר מה שכתוב בעיתון בקשר ל"מניות" ב"וואל-סטריט" – אלא מאי, כאשר מדובר אודות פרנסתו ופרנסת בני ביתו, ענין שנוגע לו, מתברר שיש לו "זיכרון טוב"!...

חזרה שנחקקת

את מנהג חזרת מאמר בשבת הזכיר הרבי גם בקיץ תנש"א (התוועדויות תנש"א כרך ג' עמ' 406; ספר השיחות תנש"א כרך ב' עמ' 664), אז אמר:

וכמו-כן יש לעורר על המנהג טוב בכמה מקומות לחזור מאמר חסידות לאחר תפלת מנחה בשבת – ויהי רצון שיהיה זה באופן ד"חקת"... שיזכיר להשומעים ויפעל בהם שינוי עד לאופן דחקיקה, שזה נחקק בהם.

לראות את פני בעל המאמר!

בהתוועדות שבת בראשית תשכ"ד (תורת מנחם כרך לח עמ' 155-153) הסביר הרבי את החידוש בפתגם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ – שבאמירת דא"ח מאיר הארת נשמת בעל המאמר – לגבי מאמר הירושלמי "כאילו בעל השמועה עומד כנגדו", שלכאורה מאמר הירושלמי הוא גם למי שלא הכיר את בעל השמועה:

"כנגדו" – פירושו מרחוק, והחידוש בחזרת דא"ח הוא שמאיר בו; עניין זה אינו נחלת יחידי סגולה בלבד, כי אם לכל אחד ואחד שחוזר דא"ח!

עוד הדגיש הרבי:

הרי בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר לא נזכרה שום הגבלה בדבר. ומזה גופא שהקב"ה מסבב הסיבות, סיבב את הדברים באופן שתגיע אליו הידיעה בעניין זה, מוכח, שעניין זה שייך אליו.

וכיון שכן, היו צריכים לייקר את גודל עניין החזרת דא"ח, ולהשתדל בזה וכו'. והגע עצמך: אילו היתה אפשרות לראות את פניו של בעל המאמר – בודאי היו עושים כל מיני השתדלויות, תחבולות וערמומיות כו'; ובמכל-שכן וקל-וחומר כשמדובר לא רק אודות זיו קלסתר פניו, אלא יתירה מזה – שתאיר בו הארת נשמת בעל המאמר!

אך לפועל, מסיבות שונות ומשונות ישנם כאלו שנחלש אצלם עניין חזרת דא"ח, ורוצים לפטור עצמם מזה לגמרי; עניין זה הם משאירים למישהו אחר, ואילו הם עצמם רוצים לצאת ידי חובה בסיפור או ניגון. ובכן, סיפור או ניגון הוא אמנם עניין נעלה ביותר (כמבואר בכמה שיחות), אבל אין זה מגיע לעילוי שבחזרת דא"ח, עניין של תורה דוקא, שעל-ידי זה נעשה יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו', כנ"ל.

גם מי שקשה לו לחזור מאמר שלם – הרי ביכולתו לחזור לכל-הפחות אות אחת או פרק אחד, בלשון הרב, והעיקר, שיהיה זה מתוך מסירה ונתינה כו', וכאמור, שעל-ידי זה מתאחדים עם נשמת בעל השמועה, שהוא נשיא הדור וגם של הדורות שלפניו ושלאחריו. דכיון ש"קדושה לא זזה ממקומה", הרי כל אחד מהנשיאים הוא הנשיא של כל הדורות.

ואף-על-פי שאינו מרגיש את הייחוד כו' – הרי זה על דרך שמצינו לענין כוונות התפילה, שמי שאינו יכול לכוון בגלל סיבות שאינן תלויות בו, הנה כיוון שהמניעה היא שלא ברצונו, נחשב לו כאילו התפלל בכל הכוונות, ועל דרך זה בנדון-דידן, שאם רק מבטל ישותו ומתמסר כפי יכולתו לחזור מאמר חסידות, ברור הדבר שעל-ידי זה מתאחד עם בעל המאמר.

וסיים הרבי:

ולא לדרשה קאתינא, לומר פירוש נאה כו' ("אַ גוטער פשט, אַ בעסערער פשט"), אלא בנוגע לפועל: שיתחילו לחזור חסידות ברבים!

מסייעין אותו

בט"ז באדר-שני תשי"ט (היכל מנחם כרך ג, עמ' רב-רג) כותב הרבי לבחור (שהתקרב לחב"ד):

נעם לי לקבל מכתבו מיו"ד אדר שני, בו כותב אשר חזר מאמר דא"ח וכן מהתחזקותו בלימוד... ויהי רצון שיוסיף בזה... וההבטחה, שהבא לטהר מסייעין אותו, מסייעין לשון רבים, אפילו אלו שכותב במכתבו שלעת-עתה לא ירשו, ובלבד שייווכחו שרצונו האמיתי בזה ועשה כל התלוי בזה מצדו, וקל-למבין.

מתאים להבנת השומעים

ביחידות מעשרת ימי תשובה תשכ"ז (היכל מנחם כרך ג, עמ' רנו) הורה הרבי במענה לשאלת השואל: יש להשתדל לבחור מאמרים כאלה שיהיו מובנים ומתאימים להבנת רוב אלה היושבים ליד השולחן גם מבחינת הזמן (לא להאריך יותר מדי).

בשנת תשי"ג (ליקוט סיפורי התוועדויות, הרמ"ז גרינגלאס, חז"ק, עמ' 593) כותב הרבי (בט"ז תמוז) למשפיע ישיבת תומכי תמימים במונטריאול (אודות בחור מסויים): "עוררתיו שיתרגל לחזור חסידות ברבים". – אותו בחור ביקש להמשיך לימודים בקולג', והרבי ביקש להשפיע עליו בדרך של אור ("על דבר תוספת בלימודים הן בנגלה והן בחסידות").

בהמשך כותב הרבי:

דרך-אגב, נפלאתי כשסיפר לי הנ"ל, אשר זה מזמן שבטל עניין חזרת דא"ח בבתי כנסיות על-ידי התלמידים הקשישים של הישיבה, שלפלא גדול הדבר, והנזק שבהביטול מובן. וביקשתי את הנ"ל למסור לכל אלו שעסקו בזה שימשיכו גם עתה,

ואולי כדאי, בכדי שיהיה להם יותר התעניינות ומקום להתגדר, שיעשו זה באתערותא שלהם בעצמם, וכפי שנעשה כאן, שהתלמידים בחרו בעצמם ומבין עצמם את האברכים ההולכים להבתי כנסיות וכו'. אבל מובן שצריכה – להיות השגחה, באופן שלא ירגישו בזה, והוראות גם-כן באופן כזה...

(הרבי מסיים בנוגע לביצוע: "ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות על אתר").

עוד ממשיך הרבי לתבוע בנושא, ובכ"ז אלול תשי"ג (שם עמ' 596) מבקש דיווח:

יכתוב מפעולות התלמידים בהפצת לימוד דא"ח ויר[את] ש[מים] – בפרט בהבתי כנסיות, ובכלל בסביבות שונות במאנטרעאל.

בי"ח ניסן תשי"ד (שם עמ' 601) כותב הרבי שוב להנ"ל בנושא חזרת דא"ח:

מה-שכותב אודות דרישתי באופן רשמי על דבר לדרוש בהבתי כנסיות, הנה כבר דרשתי בזה כמה-פעמים וכמה-פעמים, הן מיחידים והן כשהיו בחדרי כמה ביחד. וכמדומה שאיזה זמן היה הממונה על זה הרה"ח גרינהוט שי'. ותמיהני מה תוסיף דרישה עוד הפעם, ובפרט שהוא נכלל גם-כן במכתבי הכללי.

 ממעייני החסידות

פרשת בהעלותך

וזה מעשה המנורה מקשה זהב (ח,ד)

עם-ישראל נמשל למנורה שנעשתה – כלשון הכתוב – "מקשה". למילה 'מקשה' שלוש משמעויות, והן רומזות לכמה סגולות של בני-ישראל:

א) מלשון קשה. בני-ישראל נקראו "עם קשה עורף" למעליותא, בזכות כוח המסירות-נפש שיש לכל יהודי; ביטול על-שכלי לקב"ה. בחינה זו מצויה בכל יהודי, מ'ירֵכה' – הנשמות הנמוכות ביותר, ועד 'פִּרחה' – הנשמות הגבוהות.

ב) מלשון היקש. נשמות ישראל דומות (כביכול) לבוראן, כמאמר רז"ל (זוהר ח"ג רצו), "אל תקרי תמתי אלא תאומתי".

ג) מלשון אסיפה, כמו "התקוששו וקושו" (צפניה ב) (התלקטו ואספו יחד... השוו מעשיכם לדעת קונכם, רש"י).

כדי לעורר ולגלות את שתי הסגולות הראשונות (מלשון 'קשה' ומלשון 'היקש') – יש לאסוף את כל המחשבות והרצונות הפזורים במילי דעלמא ולהתאימם לרצון הבורא (מלשון 'אסיפה').

(אור-התורה – במדבר, עמ' שנד,שסב)

וכי תבואו מלחמה... והרעתם בחצוצרות... וביום שמחתכם... ותקעתם בחצוצרות (י,ט-י)

"וכי תבואו מלחמה... והרעותם בחצוצרות" – כשאדם יוצא למלחמת היצר, עליו להתחנן להקב"ה בלב נשבר ונדכה שירחם עליו ויצליחו במלחמתו.

"וביום שמחתכם... ותקעתם בחצוצרות" – גם לאחר ניצחון המלחמה על האדם ליזהר שלא תזוח עליו דעתו אלא יישאר בביטול ובהכנעה.

(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 28)

מחנה בני דן מאסף לכל המחנת (י,כה)

שבטו של דן... היה נוסע באחרונה, וכל מי שמאבד דבר היה מחזירו לו (רש"י)

"וכל מי שמאבד דבר" – רומז למי שאיבד את הביטול לאלוקים שניתן לכל יהודי, כנרמז במאמר רז"ל (חגיגה ד) "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו" ("מה" רומז לביטול).

בני דן ויתרו על טובתם האישית ונסעו באחרונה, כדי להחזיר ליהודי שאיבד את ה'מה', את אבידתו.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 103)

ויהי בנסוע הארון... שובה ה' (י,לה-ו)

פרשה זו עשה לה הקב"ה סימנין... מפני שספר חשוב בפני עצמו הוא (שבת קטז)

"ויהי בנסוע" – רומז ל'רצוא', התשוקה להתרחק מהעולם. "שובה ה'" – רומז ל'שוב', כלומר להימצאות בתוך העולם כדי לבררו ולהעלותו. מכאן חשיבותה המיוחדת של פרשה זו, שכן כל התורה כולה באה כדי להבטיח שיהיה 'רצוא' ו'שוב'.

(אור-התורה במדבר, עמ' שפא)

ויהי בנסוע הארון (י,לה)

פרשה זו עשה לה הקב"ה סימנין (שבת קטז)

האות נו"ן רומזת לתורה, שכן, א) התורה ניתנה לישראל ביום החמישים לצאתם ממצרים, ב) בתורה יש חמישים שערי בינה. כמו-כן, שתי הנו"נים שבראש ובסוף פרשה זו רומזות לשני חלקי התורה, תורת הנגלה ותורת הנסתר.

(אור-התורה במדבר עמ' שעא)

קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (י,לה)

שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם (רש"י)

דוק בלישנא: בחומש נאמר "קומה הוי'", בכתובים כתיב (תהילים סח), "יקום אלוקים יפוצו אוייביו", ואילו ברש"י, תורה שבעל-פה, הביטוי הוא, "מי שאמר והיה העולם".

הסבר הדברים:

בחומש, שהוא עיקר התורה שבכתב, מאיר השורש של כל דבר, ולכן נאמר בו שם הוי', שממנו נמשך להיות "יפוצו אויביך". בכתובים, שבהם נמשכים ענייני התורה לדרגה נמוכה יותר, נאמר שם אלוקים, שהוא שורש ומקור להעלם העולם (אלקים – בגימטרייה הטבע). ואילו בתורה שבעל-פה, שיורדת ומתלבשת בהשגת המקבל, נאמר "מי שאמר והיה העולם", עולם – מלשון העלם.

(לקוטי שיחות כרך כג, עמ' 80)

שש-מאות אלף רגלי העם אשר אנוכי בקרבו (יא,כא)

"שש-מאות אלף רגלי" – כל עם-ישראל אינו אלא 'רגליו' של משה רבנו, שהוא 'ראש' העם ומנהיגו.

(ספר המאמרים קונטרסים א, עמ' 106)

* * *

"שש-מאות אלף" – דווקא בזכות כל השש-מאות אלף, לרבות רגלי – אלו שהם בבחינת 'רגל' בלבד,

"אנוכי" – ניתנה לישראל התורה, שמתחילה בתיבת "אנוכי". וכמאמר רז"ל (ב"ר פ"ז) "אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד לא היתה השכינה נגלית עליהם" (בסיני).

(ליקוטי-שיחות כרך א עמ' 89)

אל נא תהי כמת (יב,יב)

מכאן שהמצורע חשוב כמת (נדרים סד)

חכמי האמת קבעו כי הסיבה לטומאת צרעת היא "הסתלקות אור החכמה". זהו שמצורע חשוב כמת, שכן גם מיתה היא תוצאה של סילוק אור החכמה, שהרי "החכמה תחיה" כתיב (משלי ז), ונאמר (איוב ד) "ימותו ולא בחכמה".

(תורת לוי-יצחק, עמ' שנח)

ואביה ירק ירק בפניה הלא תיכלם שבעת ימים (יב,יד)

ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תיכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה י"ד יום (רש"י)

אומר הרב המגיד ממזריטש:

י"ג מידות הרחמים מכוונות כנגד י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. לכן כשהזכיר משה בתפילתו את השם "א-ל" ("א-ל נא רפא נא לה"), שהוא המידה הראשונה שבי"ג מידות הרחמים, ענה לו הקב"ה בקל וחומר, שהוא המידה הראשונה של הי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם.

(אור תורה עמ' מו)

 פרקי אבות

"אם למדת תורה הרבה"

רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר, אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת (פרק ב משנה ח)

פירוש רבינו עובדיה מברטנורא:

אל תחזיק טובה לעצמך – לומר הרבה תורה למדתי. ולפי שהוא [רבי יוחנן בן זכאי] לא הניח לא מקרא ולא משנה הלכה ואגדה שלא למד [סוכה כ"ח ע"א, ב"ב קל"ד ע"א], היה אומר כן.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

אנו רואים שרבן יוחנן בן זכאי אומר דבר אחד בלבד, ולעומת זאת כל אחד מחמשת תלמידיו אמר [להלן במשניות הבאות] שלושה דברים.

בטעם הדבר יש לומר, שאצל רבן יוחנן בן זכאי היו כל הדברים של כל תלמידיו (שקיבלום ממנו) בהתכללות, בנקודה אחת, ואצל חמשת תלמידיו נפרטו לחמישה דברים כלליים, וכל אחד כלול משלושה.

גם יש לומר, שבמאמר זה נרמזים שלוש הוראות נפרדות:

"אם למדת תורה הרבה" – הוראה זו מכוונת לבעל עסק, שמצד מילי דחסידותא עליו להוסיף ולהרבות בלימוד התורה, יותר מכפי החיוב על-פי הלכות תלמוד-תורה. והוספה זו חייבת להיות בבחינת "בלי גבול", ללא הגבלות, שהרי ריבוי אמיתי ("הרבה") הוא – בלי גבול.

והעניין של "בלי גבול" שייך רק בתורה, ולא בקיום המצוות: החיוב של תלמוד תורה הוא בלי הגבלות, ובלשון הרמב"ם "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר כו'", וכמו כן (בזמן) הרי החיוב הוא תמידי; מה-שאין-כן במצוות, הרי כל מצווה יש לה הגבלה (לזמן או מקום מסויים, וכיוצא בזה).

"אל תחזיק טובה לעצמך" – מאחר שלמד תורה הרבה, ועל-ידי לימוד התורה מתאחד האדם עם התורה ב"יחוד נפלא", הרי נהפכה כל מציאותו למציאות של תורה. ולכן אומר התנא שאף-על-פי-כן לא יתגאה בכך.

"כי לכך נוצרת" – מכיוון שהגיע אדם לדרגה זו (שכל מציאותו היא תורה) הוא עלול לחשוב שכבר מילא את תפקידו בעולם, ואינו חייב להתייגע על כך בלימוד מכאן ולהבא. לכן אמר "כי לכך נוצרת" – היום נבראת ונוצרת (עם הבריאה כולה) מחדש, וניתן לך עוד יום לחיות, וכוונת הבריאה היא "בשביל התורה ובשביל ישראל", ואם-כן עליך להמשיך בלימוד התורה ביתר שאת ויתר עוז, ולהתעלות בתורה בעילוי אחר עילוי.

ועניין זה שייך לבעל המאמר – רבן יוחנן בן זכאי:

כל עניינו של רבן יוחנן בן זכאי (לאחר שנקרא "רבן") היה לימוד התורה. וכמאמר רז"ל "ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד", ו"לא הלך ארבע אמות בלי תורה כו'", ו"לא קדמו אדם בבית-המדרש", ובשעת החורבן דאג שתתקיים תורה בישראל וביקש "תן לי יבנה וחכמיה". ולכן לו נאה ולו יאה לתבוע להרבות בלימוד התורה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשל"ז – בלתי מוגה. ביאורים לפרקי-אבות חלק א (א-ה) עמ' 102-104)

 בירורי הלכה ומנהג

שיעור תהילים / ברכת המזון לילדים / כיסוי החלות

תהילים שלא בזמנו

בתגובה לזמן אמירת השיעורים היומיים, בגיליון תתקלב, יש להוסיף:

* הרב דוד רסקין ע"ה אמר לבחורי ה'קבוצה' של שנת תשכ"ה¹ כי הרבי אמר לו פעם, שאפשר לומר את שיעור התהילים היומי מאמירת ה'קטורת' ואילך, כי התהילים שקודם לכן שייך לתיקון חצות, אבל אחרי אמירת הקטורת כבר אפשר לומר את שיעור התהילים היומי.

* פעמים רבות² אמר הרבי את פרקי התהילים שלו ושל הרבנית, ו(עלכל פנים חלק מ)השיעור היומי, כשהיה נכנס בימי שני וחמישי לשמוע קריאת-התורה, בשעה שהמתין כשהציבור אמר 'אשרי' 'ובא לציון'.

____________________

1)     בשם הרב יחזקאל שי' כהן שהיה באותה 'קבוצה'.

2)     זכור לי אישית – י"ד כסלו ה'תש"ל, ועוד כמה פעמים.

ברכת המזון לילדים – תגובה¹

אצל ההורים, המלמדים והגננות (בעלמא, וגם בין אנ"ש) רוֹוחת ההנהגה (על כל פנים זה למעלה משמונים שנה), ללמד את הילדים את כל הברכה הראשונה של ברכת המזון ("הזן את העולם"), ואחר-כך "ובנה ירושלים" עד סיום הברכה, ואחר-כך "עושה שלום". וכבר תמהו על כך² , שהרי הפוסקים³ הביאו, ללא חולק, שיש ללמד קטנים (ואף גדולים, כשנחפזים ואין יכולים לכוון!) את "ברכת המזון קצרה"⁴, בנוסח שונה, הכולל את תוכן כל הברכות. הגאון רבי זלמן-נחמיה גולדברג שליט"א הורני שאין ללמוד מהנהוג בימינו מאומה, אלא יש להנהיג ולפרסם שיש ללמד כאמור בפוסקים.

מאידך, בכתבי הגרש"ז אוירבך ז"ל⁵ הסביר שנמנעים מלברך את "ברכת המזון הקצרה" בסדר החינוך הקבוע, כדי "שלא ילמדו מזה לקצר ולדלג"⁶. אחרים טוענים שאי-אפשר ללמד (ילדים, ואף מבוגרים המתקרבים) את נוסח התפילה והברכות על-פי קיצור ותוכן הדברים, אלא רק על-פי הנוסח הקבוע, קטע אחר קטע.

כעת העירני הרב יהודה שי' כהן משיחת ט"ו בשבט ה'תשל"ז ס"ח⁷, לאחר שמבאר שם הרבי שעיקר ברכת המזון והברכה הראשונה שבו היא ברכת 'הזן' שנתקנה על המן, שהוא 'לחם מן השמים', וגם בימינו עיקר הפרנסה היא 'מן השמים' (שלכן ברכה זו היא הראשונה בברכת המזון), ורק הלבוש החיצוני הוא 'מן הארץ'. ולזה מביא הרבי עוד ראיה מהמנהג:

וכידוע מנהג ישראל, שבטרם יכול הילד לברך את ברכת המזון בשלימותה, אבל יכול לברך חלק ממנה, המנהג בכמה קהילות לברך עימו לא יותר מאשר ברכה ראשונה – ברכת 'הזן'.

שלכאורה יכול הילד לשאול, מדוע כתובה הברכה בלשון נסתר, ומדוע לא מוזכר בה כלל העניין של "ארץ דמפקא מזון"; נאמר רק שהקב"ה הוא "זן את העולם כולו בטובו, בחן ובחסד וברחמים" – הרי הוא יודע שחרשו את השדה וכו', ועל-ידי זה השיגו את הלחם, ומדוע לא מזכירים את העניין של "ארץ דמפקא מזון"?

רואים בכל זאת, שהמנהג הוא לברך איתו ברכה ראשונה ולא יותר, הרי מובן מזה שמאחר שהוא כבר מבין את פירוש המילות, ומאחר שכבר הגיע לחינוך בנוגע לברכת המזון (אף-על-פי שהוא כמה וכמה שנים קודם בר מצוה) – מבין הוא בשכלו, שעיקר העניין הוא 'לחם מן השמים', שלכן הוא מברך את ברכת הזן, ואינו מזכיר כלל את העניין של "ארץ דמפקא מזון".

ולכאורה בדברים הללו מאשר הרבי הנהגה זו כ"מנהג ישראל" (אף שאינו מבאר הטעם לכך שנוהגים בזה שלא כפסק-דין אדמו"ר הזקן, וגם לפי השיחה – אין מקום ללמד אז 'בונה ירושלים' ו'עושה שלום' כנהוג). וה' יאיר עינינו.

הרב יוסף-שמחה גינזבורג, עומר

_______________________

1)    בהמשך לדיון בנושא ב'התקשרות' גיליון תקצ"ד. וראה תגובות בגיליון ת"ר.

2)     בקונטרס 'חינוך הבנים למצוות' מהרהמ"ח ס' ש"ש כהלכתה, הערה סח.

3)     ב"ח סי' קצב. אדמוה"ז, משנ"ב, ערוך השלחן, כף החיים וכו' סי' קפז.

4)     נוסחאות שונים נדפסו בכף החיים שם, בסידורי ליוורנו, בסידור 'עבודת ישראל' (בער) ובלוח 'עדות לישראל' להגרי"א הענקין ז"ל בארה"ב. נוסח המתאים לכל הדעות, נדפס ב'התקשרות' שם עמ' 17.

5)     הליכות שלמה, הל' תפילה עמ' ו.

6)     ומציינים לזה את האמור בביה"ל ר"ס קי בטעם מה שאין מתפללים כיום 'הביננו', עיי"ש.

7)     שיחות קודש ח"א עמ' 460, בלתי מוגה – כאן נדפס בתרגום מאידיש.

טעם כיסוי החלות

נאמרו שלושה טעמים מדוע מכסים את החלות בזמן הקידוש¹:

כדי שיראה כאילו הביאו עכשיו את החלות לכבוד השבת שהזכירו בקידוש².

זכר למן שהיה טל מלמעלה וטל מלמטה, לכן מניחים מפה מעל החלות ומפה מתחתיהם.

כדי שלא יראה הפת בושתו, שהרי היה ראוי להקדימו בברכה ומקדימים היין.

יש כמה חילוקים בין הטעמים וראוי לחשוש לכולם.

לטעם הא' יש אומרים שצריך לכסות את כל המאכלים שמונחים על השולחן (ולא רק את החלות)³.

לטעם הב' יש אומרים שגם בשעת ברכת המוציא צריך לעשות הזכר למן, ולברך על החלות כשעדיין מכוסות (וכך מנהג הרבי)⁴.

לטעם הג' יש אומרים שאם מתכנן לאכול רק מזונות אחר הקידוש יש לכסותם בשעה שמקדש⁵.

_____________________

1)     אדה"ז סרע"א ס"י וסי"ז, סרצ"ט סי"ד.

2)     טעם זה שייך (בעיקר) בלילה.

3)     ראה הנסמן בשש"כ פמ"ז הערה קטו, ובפסקי תשובות סרע"א הערה 147 מדייק זאת מלשון אדה"ז עיי"ש. ולפי זה כדאי (בלילה) להגיש הסלטים וכדומה אחר הקידוש.

4)     ויש אומרים (פסקי תשובות שם אות יח) שלפי טעם זה יש לכסות החלות דוקא במפה לבנה (שהמן כזרע גד לבן) ויש חולקים. וכן יש אומרים (גם לטעם הא') לא להשתמש במפה שקופה.

5)     ויש המקילים שאין צריך לכסות המזונות כיון שהבושת שייכת דוקא בפת שהיא הראשון לכל הברכות והכל טפל אליה (פסקי תשובות שם אות יט). ובהתוועדויות הרבי גם בימי חול המזונות היו מכוסים. וראה באריכות בכל הנכתב לעיל במ"ש בבירורי מנהגים – שבת עמ' 66 ואילך. וכבר כתב בנושא הרב יוחנן גורארי' בגיליון א' של  'התקשרות', עיי"ש.

הרב שבתי פרידמן, צפת עיה"ק

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת בהעלותך
י"ט בסיוון

קריאת התורה:

מנמיכים מעט את הקול מ"ויהי העם כמתאוננים" עד "אל המן עינינו" (יא,א-ו)¹.

פרקי אבות – פרק ב².

ברכת כוהנים של הש"ץ³

הטיית והרכנת הראש – של הש"ץ – בעת אמירתו ברכת כהנים⁴:

יברכך (הרכנה לימין שלו) ה' (בזקיפה. לימין) וישמרך (הרכנה ובאמצע). יאר (הרכנה ולשמאל) ה' (בזקיפה שמאל) פניו אליך (הרכנה. שמאל) ויחונך (הרכנה. אמצע). יישא (הרכנה. אמצע) ה' (זקיפה. אמצע) פניו אליך (הרכנה. אמצע) וישם (הרכנה. ימין) לך (הרכנה. שמאל) שלום (הרכנה. אמצע)⁵.

אחרי כל ברכה מברכת כוהנים – עונים 'אמן'⁶.

בעת אמירת הש"ץ ברכת כוהנים נהגו אדמו"רי חב"ד להפנות את פניהם אל הש"ץ⁷.

__________________________

1)     פר"ח סי' תכח ס"ק ז (וטעמו כדי "להראות שהם מתחרטים"), ומ"מ הזהיר שם שיקרא בקול כזה שישמע זאת כל הציבור, כמובן. וכן נהג הבעל-קורא בבית חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה. ומציינים ללקוטי מהרי"ח (ח"ב סא,א) ולפירוש 'שערי רחמים' על שערי אפרים (ג,ג).

2)     וכדאי לפרסם מנהג זה, כדי שגם אלה (שמתפללים בסידורים אחרים [לכאורה הכוונה לקהילות הספרדים]) שנהגו עד עתה ללמוד פרקי-אבות בשבתות שבין פסח לעצרת בלבד, יוסיפו וילמדו זאת בכל שבתות הקייץ, ע"פ מש"כ אדה"ז בסידורו השווה לכל נפש – גם עבורם – ש"יש נוהגין כך בכל שבתות הקייץ" (התוועדויות ה'תש"נ ח"ג עמ' 297). וראה שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א סו"ס מז, הוראות כלליות באופן הפצת מנהגינו בבתי-כנסת שבנוסח אחר.

3)     בהמשך לחלק ממנהגי ברכת כהנים (נשיאת כפיים), שנקבצו ב'לוח השבוע' גיליון חג השבועות.

4)     ספר המנהגים עמ' 12. המקור - בזהר חדש פ' נשא (דף נ טור א), הובא במג"א סי' קכז ס"ק ג (אך לא בשו"ע אדה"ז שם).

ההרכנה – דלא כמ"ש בסידור צלותא דאברהם (ח"א עמ' שיט, בפי' עמק ברכה) שאין להשתחוות אלא רק להסב פניו. ולטענתו ממה שאסור להשתחוות בתפילה במקום שלא תיקנו חכמים (שו"ע אדה"ז סי' קיג ס"ג), צ"ל שגם ברכת כהנים של הש"ץ היא עניין בפ"ע ואינה חלק מהתפילה.

5)     כדי לזכור זאת, נתנו בזה סימנים: א) באמירת שם ה' הראש זקוף תמיד, ובכל שאר המילים הראש מורכן. ב) כיוון ההטייה: הקטע הראשון "יברכך" כולו לימין (מלבד הסיום – הרכנה לאמצע). הקטע השני "יאר" כולו לשמאל (מלבד הסיום – הרכנה לאמצע). הקטע השלישי "יישא" כולו לאמצע (מלבד הסיום "וישם לך שלום" – ימין, שמאל, אמצע). ('התקשרות' גיליון תשנ"ו).

6)     שם עמ' 13, מסידור אדה"ז, בניגוד לדעתו בשו"ע שלו סי' קכז ס"א שצ"ל "כן יהי רצון" (ברי"ף, ברמב"ם ובמהרי"ל - שאין עונים מאומה. בשו"ע הב"י ובסידור יעב"ץ - שעונים פעם אחת 'כן יהי רצון') בסוף כולן או בסוף כל ברכה – פסקי הסידור סי' פב, ובשער הכולל פ"ט אות לז הביא המקור מתשובת רב האי גאון, שהביא מנהג לענות אמן על כל ברכה, אף שמעדיף את מנהג מקומו לענות פעם אחת לבסוף. וזה מתאים לדברי הזהר חדש כבהערה הבאה. וראה בירור הדעות בנושא ב'התקשרות' גיליון תמו עמ' 17. אלא ש'אמן' זו היא מנהג בלבד, ואין מפסיקין לאומרה בפסד"ז ובכל מקום שאסור להפסיק (ראה כיו"ב אודות 'יעלה ויבוא' דברכת-המזון, בלקוטי שיחות כרך כד עמ' 380).

7)     שם. בכף החיים סי' קכז ס"ק טז כתב כן בשם היפה ללב סי' קכח "כדי לקבל אור העליון הנמשך בעת ברכה זו" (כשם שברכת כהנים עצמה היא פנים כנגד פנים דווקא), והביא זאת ממוהר"ר דוד [כצ"ל] עראמה, שכתב כן בביאורו על הרמב"ם [נדפס לראשונה בקושטא, בשנת ה'ש"ה] סוף פט"ו מהל' תפלה.

ולהעיר מדברי הזהר חדש הנ"ל אודות הש"ץ "כיוון דש"ץ סיים צלותיה ואתא לברכא ברכתא דכהני..." ומבאר איך צריך הוא להפנות את פניו אז, שכוונתו בפשטות למצב שאין כהנים והש"ץ מברך במקומם [כי ע"פ פנימיות הענינים, כמ"ש בכף החיים שם, הש"ץ אינו "כקורא בתורה" בלבד כדברי הטור שם. ואף ע"פ נגלה כתב המאירי (סוטה מ,א ע"י ציון 218, הובא בכף החיים סי' קכח ס"ק צא), שנהגו ברוב המקומות לעמוד גם כשאומר זאת הש"ץ לבדו "שהרי במקום נשיאת כפיים היא". וכן דעת רב האי גאון שפסק לענות אז אמן כנ"ל], וכן מוכח מתשובת הרמ"ז מכת"י שהובאה במילואים לס' ניצוצי זהר שם, שמזכיר שהש"ץ מתחנן "או"א ברכנו" – שעיקרו נתקן כשאין כהנים מברכים, וכן מוכח ממה שהביא זאת המג"א (שם ס"ק ג) על אמירת או"א כשאין שם כהנים. ומש"כ בשו"ע הזהר (שם, באבן יקרה ס"ק ג) דמיירי כשיש שם כהנים, צ"ע.

ולעניין מנהגנו, בשיחת ש"פ מקץ תשכ"ז (שיחות-קודש תשכ"ז ח"א עמ' 243) היתה תוכחה של הרבי ל'שפיץ חב"ד' שהנהגתם היא באופן ש"לא שערום אבותינו", ובפרט בעניין שאמרו חז"ל "אסור להסתכל בפני נשיא", ובין השאר הזכיר מה שמביטים עליו כל משך זמן התפילה, עד כדי כך שגם כשמגביהים את ספר-התורה אין מביטים בו, וכשהש"ץ אומר ברכת כהנים אין מסתכלים לעברו, ואף אין טורחים להסתכל בסידור בשעה שמתפללים, אלא מביטים כל הזמן עליו... עיי"ש, הרי שהנהגות אלו הן הוראה לרבים. וראה בארוכה בעניין זה ב'לוח השבוע' גיליון תקס"ט.