נושאים נוספים
	התקשרות 930 - כל המדורים ברצף
	בהתמסרות מוחלטת לתורה, גם הגשמיות נעשית תורה
	הגאולה כבר תלויה באוויר
	"הטוב יותר להצלחת הכולל"
	פרשת בחוקותי
	כמה ארך-אפיים לפניו
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 930, ערב שבת-קודש פרשת בחוקותי, כ"ו באייר ה'תשע"ב (18.05.2012)

  דבר מלכות

בהתמסרות מוחלטת לתורה, גם הגשמיות נעשית תורה

מההכנות למתן-תורה: שנאה לענייני עולם הזה, ותוספת יגיעה באופן של "עמלים בתורה" * במתן תורה נקבעה אצל כל יהודי היכולת להתמסרות וקבלת עול * דווקא בהנהגה שלא להתחשב בדרך הטבע, נעשית גם הגשמיות – גשמיות של תורה וממילא נמשכת ללא הגבלות * בהכנה למתן תורה יש לצרף את כל היהודים, אך גם מעצמו אין להתעלם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ענינו של ראש חודש סיוון (שכולל את כל ימי החודש, בדוגמת ה"ראש" שכולל את חיות כל האברים)¹ – שנכלל ביום השבת קודש זה, שבת מברכים חודש סיון, ש"מיניה מתברכין כולהו יומין"² – מפורש בקרא³: "בחודש השלישי גו' ביום הזה (ראש חודש⁴) באו מדבר סיני".

ומהעניינים בזה:

איתא בגמרא⁵: "הר סיני, שירדה שנאה לאומות העולם עליו".

וענינו בעבודת האדם⁶: "אומות העולם" – קאי על גשמיות וחומריות העולם, כמובן מדברי המדרש⁷ ש"נטל עשו (אומות העולם) בחלקו העולם הזה (גשמיות וחומריות) ויעקב נטל בחלקו העולם הבא"; ו"שנאה לאומות העולם" פירושו רגש של שנאה לענייני עולם הזה.

וזהו החידוש של מתן-תורה (ומתחיל מראש חודש סיון – ובמילא גם שבת מברכים שכולל ראש חודש סיון – מצד ההכנה למתן תורה שנעשית כש"באו מדבר סיני") – שלא זו בלבד שנשלל התענוג ("מ'האט ניט קיין געשמאק") בענייני עולם הזה, אלא יתירה מזה, שנעשה רגש של שנאה לענייני עולם הזה.

ב. וביאור העניין:

תורה – פועלת כל ההמשכות, ובכללם גם ההמשכות בנוגע לעניינים גשמיים, כמפורש בקרא⁸ "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה" (כפירוש רש"י), אזי "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", שיומשכו כל ההמשכות בעניינים גשמיים⁹.

וכיון שכן, הרי בודאי שמתן-תורה אינו מבטל עניינים גשמיים; הפעולה של מתן-תורה אינה אלא לבטל את ה"געשמאק" בעניינים גשמיים.

ואדרבה – על-ידי ביטול ה"געשמאק" בעניינים גשמיים נעשה תוספת מרובה בהמשכות בעניינים גשמיים גופא:

גשמיות כשלעצמה – היא דבר מוגבל, ואילו כאשר מבטלים את ה"געשמאק" בגשמיות, הרי זה אצלו כמו עניין רוחני, ובמילא נמשכים העניינים הגשמיים ללא הגבלות.

ג. [. .] "והימים האלה נזכרים ונעשים"¹⁰ – שבעמדנו בשבת מברכים חודש סיון, ערב ראש חודש סיון, ובפרט כשעומדים כבר לאחרי מולד הלבנה של חודש סיון (על-פי החשבון שאנו מחשבין המולד לפי ההילוך האמצעי¹¹) ששייך לבני-ישראל ש"מונין ללבנה"¹² – בודאי ישנה כבר ההמשכה ממתן-תורה, שהתחלתה בעניין "באו מדבר סיני".

ולכן, צריך כל אחד ואחד לקבל על עצמו החלטה שתהיה אצלו שנאה לענייני עולם הזה, ולאידך, להוסיף בלימוד התורה באופן של "עמלים בתורה", היינו, שגם אם על-פי דין יכול לצאת ידי חובתו בקביעות עתים לתורה (כולל ובמיוחד – קביעות בנפש¹³) באופן של פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית¹⁴, מכל מקום, לא יסתפק בזה, אלא יוסיף ויתייגע בתורה.

וכיון ש"אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה"¹⁵, הרי, קבלת ההחלטה (להיות "עמלים בתורה") כשלעצמה פועלת כבר המשכת כל העניינים הגשמיים, "ונתתי גשמיכם בעתם", בתוספת מרובה.

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן ניגון שמח].

* * *

ד. אמרו חז"ל¹⁶ "יש חכמה בגוים, תאמין, יש תורה בגוים, אל תאמין".

במאמר זה לא מדובר אודות חכמה סתם שאינה שייכת לתורה (שאר חכמות), אלא אודות חכמה שבתורה עצמה, שכן, בתורה עצמה ישנם ב' עניינים: חכמה שבתורה, שישנה גם בגויים, ותורה שבתורה, שאינה אלא בישראל.

והביאור בזה:

חכמה – ענינה הבנה והשגה ("פארשטאנד"), ועניין זה ישנו גם בתורה, כמו שכתוב¹⁷ "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". אבל, חכמה (שכל) אינה מכריחה שתהיה ההנהגה בפועל כפי חיוב השכל. – יכול להיות שמבין בשכלו שצריך להתנהג באופן מסויים, ובפועל מתנהג באופן אחר.

מה שאין כן תורה – מלשון הוראה¹⁸ – ענינה הוראת-דרך ("א וועג-ווייזער") המורה לאדם איך להתנהג בפועל, ולא עוד אלא שגם אם אין הדבר מובן בשכלו, מצַוה אותו התורה לעשות כך וכך בין אם הדבר מובן בשכלו ובין אם לאו – לא מצד השכל שבתורה, אלא מצד קבלת-עול וביטול לתורה.

וזהו "יש חכמה בגוים, תאמין, יש תורה בגוים, אל תאמין" – שאצל גויים שייך רק עניין החכמה (שבתורה), שביכולתם להבין בשכלם, אבל ההבנה השכלית אינה הוראה בחיים שמחייבת את ההנהגה בפועל; ואילו עניין התורה (שבתורה) ישנו רק בישראל, שאצלם ישנו הביטול וההתמסרות לתורה לקיים הוראותיה אפילו כאשר אינם מבינים הטעם.

ועניין זה נתחדש במתן-תורה: כאשר "וירד ה' על הר סיני"¹⁹, ואמר "אנכי הוי' אלקיך"²⁰, בלשון יחיד, ש"כל אחד מישראל היה אומר עמי הדיבור מדבר"²¹ – אזי נפעל אצל כל אחד ואחד מישראל תנועה של התמסרות וביטול לתורה.

ה. ובפרטיות יותר:

תנועת ההתמסרות והביטול לתורה מתבטאת בכך שיהודי מקיים את הוראות התורה באופן שאינו מתחשב בשום דבר ("ער ווייסט ניט פון קיין זאך, און רעכנט זיך ניט מיט קיין זאך"), ולא רק שאינו מתחשב עם שיקולים גשמיים, משום שאין לו אהבה לעניינים גשמיים, אלא יתירה מזה, שבראותו שהעניינים הגשמיים יכולים להיות מניעה לקיום התורה ומצות, נעשית אצלו שנאה לעניינים הגשמיים.

ולכן, גם בנוגע להוראה האמורה על דבר ההוספה בלימוד התורה באופן של "עמלים בתורה" (שאז נעשה "ונתתי גשמיכם בעתם" בתוספת מרובה) – צריכים להתנהג כפי הוראת התורה, תורה מלשון הוראה, לא (רק) מצד השכל, אלא מצד קבלת-עול שלמעלה מהשכל, היינו, שלא להתחשב בהנהגת העולם על-פי טבע, אלא לקיים הוראה זו ("עמלים בתורה") גם כאשר נראה שזוהי הנהגה שלמעלה מהטבע.

ו. ולדוגמא:

כשיהודי קם משנתו – אין לו לחשוב מיד אודות עניני מסחר ("ביזנעס"), שכן, לכל לראש צריך לילך לבית-הכנסת, ללמוד משהו קודם התפלה, להתפלל, לומר שיעור תהלים היומי, ללמוד שיעור קבוע אחר התפלה, ואחר כך חוזר לביתו לאכול פת שחרית – לא בגלל שרצונו לאכול, אלא בגלל שכך ציוה הקב"ה... ומביא עמו אורח, ומה טוב שני אורחים, כדי שיהיה לו "מזומן" לברכת המזון, ורק לאחרי כל זה – יכול לילך לעסקיו;

וגם בהיותו בעסק – אין לו להשקיע בעסק את כל מציאותו ולשכוח על הכול, אלא גם באמצע העסק צריך לנצל את ההזדמנות של עשיית עסק עם יהודי כדי לדבר עמו בינתיים אודות תפילין או שבת, אודות לימוד החסידות, וכיוצא-בזה.

ז. וכמסופר אודות הנהגת גדולי החסידים בכגון-דא:

החסיד ר' מאניש מאנעסזאהן²² היה סוחר גדול באבנים טובות, ועמד בקשרי מסחר גם עם המלוכה, ואף-על-פי-כן, היה סדר יומו באופן כזה שלא היה מספיק להתחיל בענייני המסחר – לאחרי לימוד החסידות, עבודת התפלה ולימוד שיעור קבוע אחר התפלה – עד לאחרי חצות היום! פעם אחת באו אליו עם הזמנה גדולה שהיה יכול להרוויח על-ידה ריווח גדול, אלא, שלא היה יכול להתפנות לענייני המסחר להיותו עדיין באמצע התפלה או הלימוד. לאחרי שהמתינו זמן ממושך, עד השעה השנייה לאחרי חצות, ובא מישהו מבני משפחתו לומר לו שממתינים לו עם הזמנה גדולה כו' – הפטיר ואמר: לא נותנים ליהודי מנוח ("מ'לאזט א אידן ניט לעבן")... לא הנחתי עדיין תפילין רבינו-תם, וכבר מבלבלים לי את המוח ("מ'דרייט מיר שוין א קאפ") אודות יהלומים!...

ועל דרך זה ישנו סיפור אודות החסיד ר' בנימין קלעצקער (מגדולי החסידים של רבינו הזקן)²³, שהיה סוחר גדול ביערות, ובאחד מנסיעותיו לרגל עסקיו במסחר העצים, אירע שהתעמק במחשבתו בענייני חסידות למשך כמה שעות... וכששאלוהו הייתכן? – השיב: כשחושבים באמצע אמירת "אחד" אודות מסחר-עצים – אין זו תמיהה, וכשחושבים באמצע מסחר-עצים אודות "אחד" – תמוה הדבר?!... אדרבה: האפשרות לחשוב באמצע אמירת "אחד" אודות מסחר-עצים – מעוררת תמיהה ופליאה גדולה יותר! פלאי פלאים!...

ח. והנה, אף שהנהגה כזו [להתחיל את העסק במסחר באמצע היום, או להתעסק באמצע המסחר בעניינים אחרים] היא היפך השכל והיפך הנהגת העולם, שכן, על-פי דרך הטבע אי-אפשר להרוויח במסחר באופן כזה – הרי, הנהגתו של יהודי היא על-פי תורה, מלשון הוראה, מתוך ביטול וקבלת עול שלמעלה מהשכל;

ואז, מתקיימת הבטחתו של הקב"ה "ונתתי גשמיכם בעתם" באופן שמצליח בענייני המסחר למעלה מהטבע, שכן, העשירות שלו היא לא עשירות של מסחר, אלא עשירות של תורה ("ער איז ניט קיין גביר פון מסחר, נאר א גביר וואס תורה האט געמאכט"), ובמילא, הרי זה עניין אחר לגמרי ("דאס איז גאר עפעס אנדערש").

– החסיד ר' שמואל גוראריה²⁴ אמר פעם לאחד הסוחרים שניסה להתחרות עמו במהלך "מכרז" של הממשלה: "דו פארפירסט זיך מיט מיר? מיר האט דער רבי געמאכט פאר א סוחר"!... [=אתה מנסה להתחרות איתי?! אותי, הרבי עשה לסוחר!] – כמובן שבסופו של דבר זכה החסיד הנ"ל באותו מכרז.

אמנם, כדי שתהיה אצלו עשירות של תורה, שיצליח למעלה מדרך הטבע – צריך גם הוא להתנהג לא על-פי טבע, אלא כמו גביר של תורה, ובסגנונו של החסיד הנ"ל: גביר של הרבי ("דעם רבי'נס א גביר").

ולדוגמא:

כאשר מגיע לעיר משולח – הרי נוסף לכך שבודאי ייתן לו נדבה הגונה, כראוי לגביר של הרבי, הנה עוד זאת, יזמין את המשולח להתאכסן בביתו, לאכול על שולחנו, "פארבריינגען מיט אים", ולהנעים את שהותו אצלו,

ולא עוד אלא שיסייע לו בכך שייקחנו במכונית שלו להוליכו בעיר למחוז חפצו – שהרי המשולח הוא "בטלן"... אינו יודע לנהוג במכונית, וגם אינו יודע לאן צריכים לנסוע, ולכן, ייקח הגביר את המשולח במכונית שלו, והמשולח יוכל להירדם במכונית... בידעו שאינו צריך לדאוג, כיון שהגביר יוליכנו לכל האנשים שיכולים לתרום מממונם,

ואם לאחרי כל זה יחסר עדיין – ישלים הוא את כל החסר משלו...

ולאחרי ככלות הכול, יאמר הגביר למשולח: נו, עכשיו אחזיר אותך לאכסניא שתוכל לנוח, ואני אלך לאיזה-זמן לעסוק בענייני המסחר...

(וסיים כ"ק אדמו"ר:) כאשר הגביר יתנהג באופן כזה (שלא להתחשב בדרכי הטבע, אלא להתנהג כמו גביר של הרבי) – אזי יהיה באמת גביר של הרבי, ויזכה לקבל ברכתו של הקב"ה באופן שלמעלה מהטבע, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה – וגם הגדושה²⁵ (כ"ק מורי-וחמי אדמו"ר היה מבטא לפעמים תיבת "הקדושה" באופן שהיה נשמע בקו"ף ובגימ"ל: הקדושה והגדושה), מלא וגדוש עד שעובר על גדותיו – והרחבה"²⁶.

* * *

ט. [. .] ענינו של שבת מברכים החודש – שבו מברכים את כל ימי החודש, ובפרט בנוגע לעניין המיוחד של חודש זה.

וכיון שבשבת זו מברכים את כל ימי חודש סיון, שענינו המיוחד הוא עניין מתן תורה, נמצא, שנכלל בזה גם העניין של מתן תורה.

כלומר: עניין מתן תורה בגילוי הוא אמנם בשישי בסיון (ובחו"ל – גם בשביעי בו), אבל עניין זה ישנו כבר בהעלם – ובאופן של המשכה וברכה – בשבת מברכים.

ומובן, שגם בנוגע להמשכת עניין מתן תורה בהעלם, יש צורך בהכנה ועבודה, וההכנה צריכה להיות מעין ודוגמת ההכנה לעניין זה כמו שהוא בגילוי.

י. והעניין בזה:

איתא בר"ן²⁷: "בהגדה . . אמרו, בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה²⁸, אמרו לו ישראל, משה רבינו אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמשים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו (מצד גודל תשוקתם למתן תורה), מכאן קבעו חכמים לספירת העומר".

כלומר: אף שמדובר אודות עניין של ספירת הימים בלבד, מנין, שאינו מורה על תוכן הדבר, שהרי כל הימים הם בשווה – אף-על-פי-כן מודים להקב"ה ומברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ספירת העומר", ועד שמצוה זו היתה הכנה למתן תורה.

ועניין זה הוא מצד גודל מעלת המניין – כמבואר לעיל [. .], שאף שמנין הוא עניין של כמות בלבד, הרי זה קשור גם עם עניין האיכות, כיון ששינוי הכמות פועל גם באיכות.

ומזה מובן גם בנוגע להכנה למתן תורה שמתחילה כבר בשבת מברכים החודש סיון [שבו מברכים את החודש בששה לשונות של ברכה, עד "ולנחמה" שענינו נחמה על הגלות, דהיינו שיש להמשיך עניין זה על כל הזמנים, כולל גם על זמן הגלות] – שיש להכניס במחנה ישראל יהודים רבים, שכן, אף שזהו עניין של כמות בלבד, הרי זה הכנה לאיכות של מתן תורה.

[ועל דרך שמצינו בלימוד התורה, שאף שבודאי צריכה להיות היגיעה בתורה, ואי אפשר בלא יגיעה, כמאמר רז"ל²⁹ "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", מכל מקום, מצינו³⁰ שעל-ידי הצדקה "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה", והיינו, שאף שצדקה לגבי תורה היא בדוגמת כמות לגבי איכות ((כנ"ל) בנוגע לכל המצוות לגבי התורה), מכל מקום, פועלת היא גם בלימוד התורה].

יא. וזוהי נקודת ההוראה משבת מברכים החודש סיון:

ההכנה למתן תורה היא – להכניס יהודים רבים ככל האפשר במחנה ישראל, "לחטוף" יהודי ("כאַפּן אַ אידן") ולצרפו למניין ישראל. וזוהי ההכנה לקבלת התורה שתהיה – כפי שהיה נוהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לומר – בשמחה ובפנימיות.

כלומר: גם אם במשך תקופה זו, משבת מברכים עד שבועות, לא יהיה בידו לפעול על הזולת להפכו מן הקצה אל הקצה – הרי זה על-דרך המדובר שבשבת מברכים ישנם כל העניינים בכללות ובהעלם, ואחר כך באים לידי גילוי, ועל דרך זה בנדון דידן, שבמשך הזמן יפעל בו גם בפרטיות.

ולעת עתה – כאשר "חוטף" את הזולת ומצרפו למחנה ישראל, הרי צירוף זה כשלעצמו (תוספת בכמות שעל-ידה מיתוסף גם באיכות) פועל בזולת הזזה עצמית, ופועל גם בו עצמו, ועל-ידי זה יוכל לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.

יב. אבל³¹ צריכים לדעת, ש"ומבשרך לא תתעלם"³². ההכנה למתן תורה אינה רק עבודה עם הזולת, אלא גם עבודה עם עצמו. מצינו במדרש³³ שבשעת מתן תורה לא היו חרשים ולא סומים, או בעלי מומין אחרים רחמנא לצלן, אלא כולם נתרפאו. יש לדעת, שצריכים לבוא למתן-תורה עם כל האיברים בשלימות, ללא מומים.

בנוגע לזולת – אין להיבהל מהאיכות הבלתי רצויה. יש לקרב כל יהודי, כפי שהיה במתן תורה – "ויחן" לשון יחיד, כולם כאחד³⁴. אבל בנוגע לעצמו – יש לדעת את החשבון ממעמדו ומצבו ("דאַרף מען וויסן דעם חשבון וואו מען האַלט"). אם ישנו פגם – יש לתקנו, לתקן את חוש הראיה, את חוש השמיעה וכו'³⁵.

(קטעים מהתוועדויות שבת-קודש פרשת במדבר, מבה"ח וער"ח סיוון ה'תשי"ב, ומבה"ח סיוון ה'תשי"ד. תורת מנחם כרכים ה עמ' 203-209; יא עמ' 277-279)

_______________________

1)    ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח, א ואילך. עט"ר שער ר"ה בתחלתו. ובכ"מ.

2)    ראה זח"ב סג, ב. פח, א.

3)    יתרו יט, א.

4)    מכילתא ופרש"י עה"פ. שבת פו, ב.

5)    שבת פט, סע"א.

6)    ראה גם אוה"ת פינחס ע' א'קנא.

7)    תדא"ז פי"ט. יל"ש תולדות רמז קיא.

8)    ר"פ בחוקותי.

9)    בזכרון אחדים:

וכמרומז בלשון הכתוב בהפטרה דשבת ערב ראש חודש: "וישב המלך אל הלחם לאכול" (שמואל-א כ, כד) - שכדי שמלך מלכי המלכים הקב"ה ירד וישפיל את עצמו (שזהו"ע "וישב המלך", שע"י ישיבה נשפל קומתו (תו"א בתחלתו)) להמשיך ענינים גשמיים למטה, ה"ז ע"י לימוד התורה, שע"ז נאמר "לכו לחמו בלחמי" (ראה ברכות נז, סע"א. חגיגה יד, ב).

10)  לשון הכתוב - אסתר ט, כח. וראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונתבאר בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.

11)  ראה רמב"ם הל' קידוש החודש רפ"ו.

12)  סוכה כט, א. וראה אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך.

13)  ראה אוה"ת נ"ך ח"א ע' לז. המשך תער"ב ח"א פ"ד (ע' ז). לקו"ד ח"א ז, א. לקו"ש חי"ז ע' 351. ועוד.

14)  ראה מנחות צט, ב.

15)  ר"ה טז, רע"ב. הובא בפרש"י עה"ת וירא כא, יז.

16)  איכ"ר פ"ב, יג. וראה גם לקו"ש ח"ב ע' 561 ואילך.

17)  ואתחנן ד, ו.

18)  ראה רד"ק תהלים יט, ח. זח"ג נג, ב. ועוד.

19)  יתרו יט, כ.

20)  שם כ, ב.

21)  יל"ש יתרו עה"פ (רמז רפו).

22)  ראה אודותו - בהנסמן בקונטרס שי"ל לקראת י"ט כסלו שנה זו ב"הוספה" הערה 1 (סה"מ קונטרסים ח"ג ע' יט. ולאח"ז באגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' קפ).

23)  ראה גם סה"ש תרפ"ו ע' 100, ובהנסמן שם.

24)  ראה אודותו - סה"ש שם ע' 104 הערה 3.

25)  כמ"ש בסידור הבעש"ט.

26)  נוסח ברכה שלישית דברכת המזון.

27)  סוף פסחים.

28)  שמות ג, יב.

29)  מגילה ו, רע"ב.

30)  תו"א בתחלתו (א, ב).

31)  סעיף זה הוא המשך השיחה המוגהת (נדפס בלקו"ש ח"ב ע' 292 ואילך).

32)  ישעי' נח, ז.

33)  במדב"ר רפ"ז. מכילתא ופרש"י יתרו יט, יא. כ, טו. יל"ש שם רמז ש.

34)  יתרו יט, ב ובפרש"י. וראה מכילתא שם.

35)  עד היכן שידו מגעת (מהנחה בלתי מוגה).

 משיח וגאולה בפרשה

הגאולה כבר תלויה באוויר

אפשר לפעול זאת על-ידי 'אנחה פנימית'

סיום הספר וההכרזה "חזק חזק ונתחזק" – יוסיף חיזוק לכל אחד ואחד להתחיל באופן חדש לגמרי – באופן ד"בחוקותי תלכו" – שיעורים חדשים בתורה (נוסף לחיזוק השיעורים הקיימים והקבועים עד עתה), כולל – שיעורים ברבים, בנגלה דתורה ובפנימיות התורה, כולל – חיזוק בקיום מנהג-ישראל ללמוד פרקי-אבות בשבתות אלו...

ועוד ועיקר – שכבר ישלימו את הפעולות האחרונות, השיריים דמעשינו ועבודתינו בצחצוח הכפתורים, לאחרי הריבוי הכי גדול שהיה עד עתה, וכנ"ל הפסק-דין שכבר כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, "תלוי" גם מלשון שישנו כבר מן המוכן ו"תלוי" כבר באוויר שטח זה, וצריך רק להורידו בפועל – שזה יכול כל אחד ואחד לעשות ברגע קטן ובאיזה מקום ומעמד ומצב שיהיה – גם בשעת ההתוועדות עתה – על-ידי זה שיתבונן לרגע באופן שזה יעורר אצלו אנחה פנימית, שעל זה ישנו הפסק-דין ועדות כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (וכמה גדולי-ישראל, הרגצ'ובי וכו') – שאנחה יהודית היא תשובה שלימה, והבטיחה תורה: א) ישראל עושין תשובה – ב) ומיד הן נגאלין.

וזה מביא את התשובה – וכנ"ל אין הדבר תלוי אלא בתשובה – של הקב"ה כביכול, שגלו לאדום שכינה עמהם, כפסק-דין הרשב"י – ושב ה' אלקיך את שבותך, ואתם תלוקטו לאחד אחד בני-ישראל, והולכים כולם יחד לארץ-הקודש, בירושלים עיר-הקודש, בבית-המקדש השלישי, תיכף ומיד ממש.

(משיחת שבת פרשת בחוקותי, כ"ב באייר ה'תשמ"ט – התוועדויות ה'תשמ"ט, כרך ג, עמ' 192)

שירצו באמת לצאת מן הגלות

גם כאשר יודעים שהקב"ה נמצא בגלות יחד עם בני-ישראל, יכולים לחשוב שכאשר מגיע הזמן לצאת מהגלות, יוצא הקב"ה מהגלות לפני בני-ישראל, על כל פנים – רגע אחד לפניהם, הנה על זה אומר רשב"י לכל אחד ואחד מישראל: הנך יכול להיות רגוע! בכל רגע ורגע שנמצא אתה בגלות, יהיה הקב"ה יחד עמך, ולא יצא מהגלות אפילו רגע אחד לפניך! ורק כאשר כל בני-ישראל יוצאים מהגלות – אזי יוצא הקב"ה ביחד עמהם!

ומכיוון שכן, בודאי רוצה הקב"ה ומשתדל שהגאולה תבוא במהירות הכי אפשרית, אלא שלזה דרושה בקשתם ודרישתם של ישראל, שירגישו את צער וקושי הגלות, ויצעקו "עד מתי"!... מתי תבוא כבר הגאולה של כל עם-ישראל!

(משיחת ל"ג בעומר תשד"מ, התוועדויות תשד"מ כרך ג עמ' 1766)

יוצאים מהגלות מתוך ריקוד גדול

ועוד והוא העיקר – שתכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין", זוכים לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח-צדקנו, ועוד לפני-זה – לא זו בלבד ש"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", וצריכים להראות עליו באצבע כו', אלא יתירה מזה – כפי שפוסק בעצמו ... ש"בכל מקום שגלו שכינה עמהן", ועל-אחת-כמה-וכמה ש"כשהן עתידין להגאל שכינה עמהן", וכיוון שכן, יוצאים מהגלות מתוך ריקוד גדול, ביחד עם עצמות ומהות, ביחד עם כל הספירות (וכל פרטי העניינים דספירת-העומר), ומתכוננים לשמחה הכי גדולה - שמחת חתן וכלה, שלימות הנישואין דהקב"ה (חתן) וכנסת-ישראל (כלה) בחג-השבועות, "זמן מתן תורתנו".

(משיחת ל"ג בעומר תשמ"ט, התוועדויות ה'תשמ"ט כרך ג, עמ' 180)

 ניצוצי רבי

"הטוב יותר להצלחת הכולל"

צעד צעד מלווה הרבי את הכוללים המתפתחים בכפר-חב"ד ובנחלת הר-חב"ד * לצד דיווחי הנהלת הכולל על התקבלות אברכים, מבקשם הרבי לדון לגבי כל אברך לגופו, גם אם נמסר לו באופן אישי – ממזכירות הרבי – להיכנס לכולל! * מהאברכים עצמם תובע הרבי דוחות, עריכת מבחנים והוצאת קובצי חידושי תורה – ובד בבד מבקש להעלות את שכרם * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

דו"ח על-ידי האברכים

"בנוגע להנהלת הכולל – יתייעצו ביניהם הטוב יותר להצלחת הכולל", כתב הרבי בחודש סיוון תשכ"ז ('ימי תמימים' כרך ג, עמ' 147).

בימי הספירה ה'תשל"ח (שם כרך ז, עמ' 247-246) שולח הרבי מכתב כללי-פרטי לקראת חג השבועות אל "הנהלת הכולל אשר בכפר חב"ד" (וכן אל "הנהלת הכולל אשר בנחלת הר חב"ד"). בסופו הוא כותב:

נ.ב. בטח יאשרו קבלת המצו[רף] ב[זה], וכן יזרזו את המענה ע[ל] ז[ה] ככל האפשרי, ות[שואת] ח[ן] מראש.

הכוונה היתה לטפסים המיועדים למילוי דין-וחשבון על-ידי האברכים.

מכתב מענה נשלח על-ידי הרב אפרים וולף בד' בסיוון. בתגובה ענה הרבי:

1) ט"ו סיון ועדיין אין כל מענה כלל!

2) בכ[ל] ז[ה] – כרצון האברכים והנהלת הישיבה שי'.

הסעיף השני נגע ברעיון מסויים שכלל "לימוד מיוחד כו' של אברכים מתאימים ובאופן תנאי הלימוד כנ"ל".

להאריך את שעות הלימוד

כך כותב הרב חודוקוב בל' בתשרי תשכ"ט (שם כרך ח, עמ' 405):

"כפי ששמענו, הנה לאחר שהכולל עבר [=מלוד] לכפר חב"ד, יש לאברכים שי' הלומדים בו פנאי ללמוד גם לאחר גמר הסדר בשעה ג' אח[ר] הצ[הריים] עוד כמה שעות נוספות, יש אומרים שאפילו עד השעה השביעית בערב, ולכל הדעות עד [השעה] חמש [אחה"צ], ומובנת התועלת הרבה מזה ומכמה טעמים.

"ובזה הננו לבקש את כת"ר להתעניין בדבר ולראות אם יש האפשרות להאריך את הסדר הקבוע – וכמובן בהשגחה המתאימה – ע[ל] כ[ל] פ[נים] לעוד שתי שעות, ולהודיענו מהנעשה בזה, ות[שואת] ח[ן] ת"ח למפרע".

הארכת השהות בכולל

כבר בכ"א בטבת תשכ"ו (שם עמ' 334) החליטה ההנהלה "יחד עם תלמידי הכולל שי' שיסדרו דין-וחשבון שבועי לעצמם, וירשמו זמני בואם ויציאתם כל יום בכולל, ומי שלא יחסיר מאומה במשך החודש יקבל תוספת של חמישים לירות, וכן סידרנו שיעמדו בקשר עם הרב דב שי' אליעזרוב ושיבחן אותם"...

בו' טבת תש"ל צויין (שם כרך ח, עמ' 542):

"אתמול בערב התקיימה אסיפה בהשתתפות הרב נחום טרבניק והרב אברהם צבי כהן בענייני כולל האברכים. לפי המלצתם הוחלט שהאברכים... [כאן צוינו שלושה שמות] קאָכ' זיך אין לערנען [=לומדים בהתלהבות] ויש לשלחם לבחינה נוספת, ואם אמנם תאשר זאת הבחינה, יישארו עוד שנה או שנתיים בכולל האברכים. בקשר לבוחנים הוסכם שיש לבקש את הרב דובער אליעזרוב שיבחנם".

בשנים תשכ"ט-תש"ל נוסדה והחלה להתבסס השכונה החב"דית החדשה בקריית-מלאכי – נחלת-הר-חב"ד, לשם עברו חלק מאברכי הכולל שבכפר חב"ד.

בד' אדר-שני תש"ל (כרך ח, עמ' 560) כותב הרב חודוקוב לרב וולף:

להודעתו במכתבו מכ"ו אדר-ראשון מה שענה להאברכים שיחיו שסיימו תקופה של שנתיים וכו' אשר "ואם רצונם להמשיך בכולל הרי זה רק בנחלת הר חב"ד", הואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לציין – "ונכון" ויכול להודיעם ע[ל] ד[בר] ז[ה]. וכן בנוגע לחדשים.

העלאת שכר האברכים ומבחנים

בי' באלול תשמ"א (שם כרך ח, עמ' 97) דווח לרבי על אסיפה שהתקיימה בכפר-חב"ד יום קודם לכן "על-דבר כולל האברכים, בהשתתפות הרב נחום טרבניק, הרב יעקב כץ, הרב מאיר צבי גרוזמן, הרב אברהם צבי כהן, הרב אפרים וולף".

דנו בעניין "קבלת אברכים חדשים לכולל. לגבי 6 אנשים הוחלט לקבלם, ולגבי אחדים מהאברכים לקבלם לתקופת ניסיון של 3 חודשים.

"גם לגבי אחדים מהאברכים שכבר לומדים בכולל, סוכם לערוך להם מבחנים כדי לראות רמת לימודם ואם שייכים להמשיך ללמוד בכולל".

בהתוועדות ר"ח ניסן תש"מ (שיחות קודש תש"מ כרך ב' עמ' 489 ואילך) דיבר הרבי על הצורך להעלות את הגימלה לאברכים, במיוחד עם חג הפסח הממשמש ובא (וגם לקראת ראש-השנה), אך בד בבד ביקש שהאברכים ימלאו שאלונים ודוחות ומבחנים על הישגיהם והספק לימודם.

מענה פרטי אינו מהווה הסכמה

אברך אחד מסר לרב וולף מכתב שקיבל ממזכירות הרבי בקשר לקבלתו ב'כולל'. הרב אפרים וולף הסיק מנוסח התשובה שאין מדובר בהסכמה, וכך הודיע גם לאותו אברך ("שרואה שינוי בתוך המכתב שהנ"ל קיבל מכאן לגבי המתקבלים על-ידי אחרים, ואינו "רואה בזה כהסכמה וכו'").

על-כך הגיב הרב חודוקוב (י"ג תמוז תשכ"ט, 'ימי תמימים' כרך ח, עמ' 474):

"והנה על יסוד הכלל הידוע אשר האחריות לקבלת תלמידים להכולל מוטלת לגמרי על הנהלת הכולל, ואשר לכן עליה להחליט בזה בנידון לכל מבקש שיקבלוהו לתלמיד הכולל. לכן כל מה שעונים לכל התלמידים הפונים לכאן בנידו[ן] ז[ה] אין בזה משום הסכמה או אי הסכמה מצד הכולל. וגם אם כותבים [=היינו הרבי או ה'מזכירות'] למי שהוא שכדאי שילמד בהכולל, יש בזה רק משום עצה או הוראה פרטית להשואל, מה שאינו מחייב כלל את הנהלת הכולל.

אשר לכן, בנוגע ההתקבלות להכולל אינו שונה המכתב שקיבל הת'... שי' מהמתקבלים בדרך כלל".

באופן דומה כתב הרב חודוקוב שוב בו' בשבט תשל"א (שם כרך ה, עמ' 105):

"בשאלתו בדבר האברך ר'... שי'... ונידון היכנסו לכולל, הנה כידוע ורגיל הדבר שייך העניין להנהלת הכולל"...

ושנה קודם לכן בחנוכה תש"ל קיבל הרב וולף את מענהו של הרב חדקוב (שם כרך ח, עמ' 541): "מקבלים כאן בקשות ע[ל] ד[בר] קבלת אברכים להכולל. ידוע מכבר שזה שייך להנהלת הכולל".

בהסכמת הרבי

למעשה, הסדר היה שדיווחו לרבי בקשר לקבלת כל אברך. הנה מה שנכתב בד' טבת תשל"ו (שם כרך ז, עמ' 57):

"ר'... שי' שהתחתן לפני כמה שנים, קיבל עכשיו דירה בנחלת-הר-חב"ד ואשתו עובדת שם. כעת רוצה ללמוד בכולל בנחלת-הר-חב"ד – בעזרת ה' נביא ההצעה לישיבת ההנהלה מחר".

ובי' בטבת (שם עמ' 58) הובא: "רג"ב שי' שיף מסר לי מה שכ"ק אדמו"ר שליט"א אמר לו בעניין האברך... שי' שההנהלה תדון על אתר אם לקבלו בכולל".

בד' במרחשוון תש"ל (שם כרך ח, עמ' 520): "ר' זלמן שי' לוין מסר לנו כי ב'יחידות' אמר לו כ"ק אדמו"ר שליט"א בקשר לחתנו ר' יחזקאל סופר, שנרשמהו ברשימת תלמידי הכולל, לפי זה הסכמנו לקבלו לכולל".

בט"ו טבת תש"מ דוּוח לרבי (שם כרך ז, עמ' 348):

"האברך... ביקש להתקבל ללימודים בכולל בכפר חב"ד. כמו-כן אושר לאברך... שיחי' להתקבל לכולל בכפר חב"ד למשך שנה. לפני זה למד בכולל אחר על-יד ראשון-לציון, ורוצה להתקבל לכפר חב"ד להשתתף בשיעורים ביורה-דעה. בכלל יש כיום בכולל בכפר חב"ד למעלה מ- 20 אברכים (כן-ירבו), ובדעתי לבדוק אלו שנמצאים כבר בכולל יותר משנתיים, כי באופן כללי סוכם בזמנו שהאברכים ילמדו בכולל רק שנתיים".

לפני כן, בכ"ט במנחם-אב תשל"ט (שם עמ' 318) מדווח הרב וולף לרבי:

"האברך... חתנו של... ביקש להתקבל לכולל בכפר חב"ד. כמו-כן ביקש האברך... מירושלים, חתנו של... מכפר חב"ד, להתקבל לכולל".

בו' ניסן תשל"ז (שם עמ' 151):

"האברך... שי' פנה אלינו בבקשה להתקבל לכולל בכפר חב"ד, ולפי המלצת רשנ"ז שי' גפני הוחלט לקבלו. מצורף בזה מכתבו של הנ"ל".

בכ"ח טבת תשל"ו (שם עמ' 58): "ר'... שי'... מסר לי בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א שימשיך את לימודיו בכולל".

אברכי חו"ל – לפי רגילותם

בב' בכסלו תש"מ מסר הרב חודוקוב (שם כרך ז, עמ' 345): "לאור האינפלציה שבארץ-הקודש, יש להעלות התמיכה לחברי הכוללים, שלא יהיה פחות מ...".

באותה הזדמנות: "לעורר גם את הרב אריה לייב קפלן לגבי השלוחים [=יוצאי חו"ל] שרגילים ליותר טוב, הכל לפי הרגילות, שלא יחסר כזית בשר וכו' גם באמצע השבוע...".

בי"ג בתשרי תשמ"א מודיע הרב אפרים וולף לרב חודוקוב (שם כרך ח, עמ' 48) בקשר להוראת הרבי שנתקבלה בטלפון "לקראת החגים להוסיף בתמיכה לאברכי הכוללים":

"הוספנו לחברי הכולל בכפר חב"ד ובנחלת הר חב"ד שיעור 40%"...

הוצאת קובצי חידושי תורה

לקראת פסח תשל"ט נתקבל המכתב הבא ממזכירות הרבי (שם כרך ז, עמ' 302-301):

ב"ה י"א ניסן, ה'תשל"ט, ברוקלין נ.י.

לכל כוללי האברכים, ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

בהתאם לזה אשר מכבר הואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לעורר על הנחיצות אשר בכל אחד מכוללי האברכים ישתדלו התלמידים שי' להוציא לאור שתי פעמים בשנה קובץ חידושי תורה.

נא למלא, מיד שיקבלו מכתבנו זה, את השאלון דלקמן ולהמציאו לנו.

בברכת חג הפסח כשר ושמח,

בנימין קליין, מזכיר.

נ.ב. נא למלא השאלון ולהפרידו מהמכתב, ולשלוח למזכירות.

זה נוסח השאלון שצורף, שנתבקשו האברכים למלא ולהחזיר למזכירות:

ב"ה. ניסן ה'תשל"ט

למזכירות כ"ק אדמו"ר שליט"א

שלום וברכה!

במענה למכתבם מי"א ניסן התשל"ט, מוחזר בזה השאלון המלא:

א) כמה קבצים הופיעו עד עתה? ב) מתי יצאו לאור? ג) באם החסירו מלהוציא לאור מספר קבצים הדרוש (ב' פעמים בשנה) מתי החסירו? ומה הסיבה?

החתימה.

במקביל למכתב המזכירות אל הכוללים, התבקש גם הרב וולף במכתב, שידאג להפיץ מכתב הנ"ל בין אברכי הכוללים:

ב"ה, י"א ניסן ה'תשל"ט, ברוקלין נ.י.

הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ, מו"ה אפרים שי'

שלום וברכה!

נא להמציא תיכף העתק מהמכתב המצורף-בזה (מי"א ניסן, על-דבר קובצי חידושי תורה), לכל אחד מהכוללים שלנו באה"ק ת"ו השייכים לזה, ולזרזם לענות.

בת"ח למפרע.

בברכת חג הפסח כשר ושמח,

בנימין קליין, מזכיר.

מראי-מקורות לרמב"ם

ב'ימי תמימים' (כרך ח, עמ' 250-249) נדפס המכתב הבא:

ב"ה כ' אלול ה'תשד"מ

להרב אפרים שי' וולף בבקשה למסור כפי שדיברנו עמו בטלפון. בנימין קליין.

[כאן צורף המכתב דלקמן שנשלח לאברכי הכוללים שבו הם מתבקשים להמציא בהקדם מקורות נוספים לרמב"ם, שעדיין לא נדפסו בספר הראשון, עבור מהדורת ה'מילואים'. הנה המכתב:]

ב"ה, כולל אברכים שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר שליט"א,

כבוד חברי הכולל שיחיו,

בקשר להדפסת "מילואים" לספר "מראי מקומות לרמב"ם" הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א שישתתפו בזה כל חברי כוללי חב"ד,

ולכן הננו פונים אליכם שכל מי שיש תחת ידו מקורות לדברי הרמב"ם שאינם מצוינים בספר או הערות על המצויין בספר – לשולחם לכולל אברכים שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר שליט"א בהקדם הכי אפשרי, ומה טוב עוד לפני ר"ה הבעל"ט בכדי שנוכל לצרפם ל"מילואים" שי[צאו] ל[אור] א[ם] י[רצה] ה[שם] עוד לפני ר[אש] ה[שנה].

וכן מבקשים שכל מי שיש תחת ידו ספר המציין מקורות לדברי הרמב"ם שלא נדפס ברשימה [שבספר]... לשלוח את הספר אלינו (ובאם רצונו על מנת להחזיר)... או העתק ממנו.

בברכת כתיבה וחתימה טובה.

 ממעייני החסידות

פרשת בחוקותי

אם בחוקותי תלכו (כו,ג)

מפרש הבעל-שם-טוב:

"אם בחוקותי" – מדבר באדם שהגיע לחוק קבוע בעבודתו, שממנו הוא אמנם לא גורע אך גם אינו מוסיף, מְצַוָוה עליו התורה:

"תלכו" – אסור לו להישאר במצב זה, אלא עליו לחדש ולהוסיף בעבודתו מתוך הליכה ועלייה תמידית.

זהו שכתוב (תהילים פא) "כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב": "כי חוק לישראל הוא" – מי שעבודתו היא בבחינת חוק קבוע, ללא תוספת, "משפט לאלוקי יעקב" – יצטרך לתת על כך דין ומשפט.

(כתר שם טוב עמ' לה)

אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם (כו,ג-ד)

מפרש הרב המגיד ממזריטש:

מסופר בגמרא (תענית כד) שרבי חנינא בן דוסא הלך פעם בדרך, והתחיל לרדת גשם. התפלל התנא ואמר: "כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?", ומיד פסק הגשם.

זהו שרמז הכתוב:

"אם בחוקותי תלכו" – אם תהיו כולכם צדיקים, אזי

"ונתתי גשמיכם בעיתם" – לא תועיל תפילת היחיד – שהוא צדיק – כנגד הרבים.

(אור-תורה עמ' מג)

ונתנה הארץ יבולה (כו,ד)

"ארץ" – מלשון רצון.

"ונתנה הארץ יבולה" – הרצונות הטובים בעבודת ה' אסור להם שיישארו בגדר רצון ובכוונה בלבד, אלא עליהם לתת את פירותיהם במעשה בפועל.

(ליקוטי-דיבורים, כרך א, עמ' 511)

ונתתי שלום בארץ (כו,ו)

שלמא דארעא, שלמא דביתא, שלמא דעלמא (זוהר ח"ג קטו)

היכן מצא הזוהר בפסוקנו גם "שלמא דביתא" ו"שלמא דעלמא"?

"ונתתי שלום בארץ" – היינו "שלמא דארעא".

"ושכבתם ואין מחריד" – "שלמא דביתא".

"וחרב לא תעבור בארצכם" – "שלמא דעלמא". מכיוון שיהיה שלום בעולם כולו, לא יעברו גייסות למלחמה דרך ארץ-ישראל (ראה רש"י).

(שבת-קודש פרשת בחוקותי תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1969)

* * *

המשמעות הפנימית של 'שלום' היא – השכנת שלום בין החומר לצורה, על-ידי הגברת הצורה על החומר. בעבודה זו יש שלושה שלבים.

"שלמא דארעא" – השלב הראשון הוא אמירת 'מודה אני', המכשירה את היהודי, שנקרא "ארץ חפץ" (מלאכי ג) לעבודת היום.

"שלמא דביתא" – לאחר מכן באה תפילת שחרית (והשיעור בתורה שיש לקבוע לאחר התפילה), בה בונה האדם את 'ביתו' הרוחני.

"שלמא דעלמא" – עם סיום התפילה והיציאה אל העולם מתחילה העבודה של בירור וזיכוך העולם, היינו המשכת הקדושה שהרגיש בתפילתו בתוך עסקי המסחר והדרך-ארץ.

(שבת-קודש פרשת בחוקותי תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1969)

והתהלכתי בתוככם (כו,יב)

"והתהלכתי" רומז לשני סוגי 'הילוך' שיהיו לעתיד-לבוא: א) המשכת והורדת אור אלוקי בעולם, ב) העלאת העולם והתכללותו באור האלוקי.

למה הדבר דומה? לשני אנשים שאחד עומד על הר והשני בבקעה. אפשר לקרבם זה לזה על-ידי שהעליון ירד למטה ועל-ידי שהתחתון יעלה למעלה.

היתרון של המשכה הוא בשלמות האור, דהיינו שנמשך אור רב ונעלה. היתרון של העלאה הוא בשלמות הכלי, שהאור (המועט) שנמשך נקלט ונתפס בכלי באופן פנימי. לעתיד-לבוא יתחברו ויתמזגו שתי הבחינות – יתגלו אז הגילויים הנעלים ביותר והם ייקלטו בכלים בקליטה פנימית ויסודית.

(לקוטי תורה דברים, עמ' כז)

ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד... ואכלתם ולא תשבעו (כו,כו)

לחם – היינו תורה, שנמשלה ללחם (ראה שבת קכ).

"עשר נשים" – היינו עשר כוחות הנפש.

"ואפו עשר נשים לחמכם" – יש 'לאפות' את התורה שלומדים ברשפי אש האהבה לה' המתעוררת בעת התפילה, אהבה כזו החודרת לכל עשר כוחות הנפש.

"בתנור אחד" – אש האהבה באה מהתבוננות ב'אחד', באחדות הבורא. רק כשלומדים תורה בצורה כזו נקלטים דברי תורה בנשמה, ואילו כשאין התורה 'אפויה' באש האהבה אין היא 'מתעכלת' היטב בנשמה. וכפי שהוא בלחם גשמי, שרק אם הוא אפוי טוב הוא מתעכל טוב.

"ואכלתם ולא תשבעו" – תחזרו על לימודכם שוב ושוב, ובכל פעם יהיו בעיניכם כחדשים ממש, וככל שתרבו לשקוד בתורה לעולם לא תשבע נפשכם בה.

(לקוטי תורה ויקרא עמ' מח)

וזכרתי את בריתי יעקב... יצחק... אברהם (כו,מב)

רבי לוי-יצחק שניאורסון אמר פעם ליהודי שהיה נכדו של הרב הקדוש רבי זוסיא מאניפולי:

מדוע מוצאת התורה לנכון להזכיר בתוכחה את הייחוס וזכות האבות שלנו? אלא עצם הזכרת עובדת היותנו צאצאי אברהם, יצחק ויעקב – בהתחשב במעמדנו ומצבנו – זוהי תוכחה שאין לך גדולה ממנה.

והוסיף: אני אומר זאת לך, ומתכוון לעצמי (הר"ר לוי-יצחק היה בן אחר בן לכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק).

(מפי השמועה)

לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש (כז,לג)

המר ימירנו והיה הוא – ראשי תיבות הוי', והוא צירוף שם הוי' השייך לחודש שבט (סידור האריז"ל)

המרה – רומז ל'המרת' יהודי שאינו מודע ליהדותו והחזרתו לצור מחצבתו. "לא ימירנו" – לכאורה לא היו צריכים לעסוק בעבודה זו, שכן בירידה ממקומו להתעסק עם יהודי זה, האדם מביא את עצמו לידי ניסיון, אבל מבלי הבט על כך מוכרח להיות "המר ימירנו" (כמרומז בצירוף הנ"ל, המתחיל במילים אלו), שכן אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש רוחנית.

ואם ישאל השואל: כיצד, באמת, יכניס את עצמו לניסיון כזה? על זה ממשיך הכתוב

"והיה הוא" – לא זו בלבד שלא ייפול מדרגתו חלילה אלא עוד יתוסף לו תקיפות ושלימות בעבודתו, "והיה, בהווייתו יהא" (ברכות יג).

והנה, המילים "ותמורתו יהיה קודש" אינן כלולות בצירוף. ללמדנו, שחובתנו להמשיך ולעסוק ב"המר ימירנו" גם במקרה שאין רואים תוצאות, לא רואים את ה"יהיה קודש". עלינו לעשות את שלנו והקב"ה יעשה את שלו.

(לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 90)

 פרקי אבות

כמה ארך-אפיים לפניו

עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם (פרק ה, משנה ב)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

להודיע כמה ארך אפיים לפניו – אף אתה אל תתמה שהאריך לעובדי כוכבים כל השנים הללו שהן משתעבדין בבניו, שיותר האריך לדורות שמאדם ועד נח, ואחר-כך נשטפו. וקיבל עליו שכר כולם – עשה מעשים טובים כנגד מה שהיה ראוי שיעשו כולם, לפיכך נצולו כולם בזכותו, וכמו שנטל עליו עול מצוות בעולם-הזה כנגד כולם, כך קיבל בעולם-הבא שכר כנגד כולם.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

במשנה הקודמת פירט התנא שני טעמים לבריאת העולם בעשרה מאמרות. א) "להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם", ב) "וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם". ומשנתנו ממשיכה בשני עניינים אלו: א) הדורות מאדם עד נח היו רשעים שאיבדו את העולם, והקב"ה נפרע מהם במי המבול. ב) גם הדורות מנח עד אברהם היו מכעיסין ובאין, אבל אברהם "קיים" את העולם, הוא פעל קיום גם בדורות שקדמו לו, ולכן היה "שכר כולם" ואברהם קיבל שכר זה.

אבל עדיין אינו מובן: מדוע היה אפשר לפעול "קיום" רק בדורות שמנח ועד אברהם ולא באלה שמאדם ועד נח?

והביאור: יש שני סוגי רע. א) דברים שהם רע גמור ואין בהם טוב כלל. דברים אלו צריכים לאבד, בחינת "שבירתן זוהי טהרתן". ב) דברים שאין בהם טוב גלוי, אך יש בהם ניצוץ של טוב. עם דברים אלו יש להתעסק עד שמקיימים אותם, על-ידי זה שמהפכים אותם מרע לטוב.

ובנידון-דידן: הרע של הדורות עד נח היה רע גמור, המאבד את העולם, ולכן הביא הקב"ה עליהם את המבול ונמחו כליל; מה-שאין-כן הרע של הדורות עד אברהם היה כזה שאפשר להפכו לטוב, וכשבא אברהם ו"קיים" את העולם ותיקן והשלים כל עשרת הדורות, אז קבל שכר כולם.

ושתי תקופות אלו יש גם ב"עולם קטן" – בעבודת האדם. כשאדם שקוע בעניינים בלתי רצויים במשך "עשרה ימים" שלמים ואף-על-פי-כן "טוב לו", הרי אפשר שיתברך בלבבו לאמר "שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך". ולכן אמר התנא, שסיבת הדבר היא רק משום שהקב"ה ארך אפיים וזה ייפסק ככלות הזמן הקצוב. ומכיוון שכן, צריכה להיות העבודה ד"הביא עליהם את מי המבול", כלומר: למחות ולבטל כליל את העניינים הבלתי-רצויים.

אבל עבודה זו אינה מספיקה עדיין, דהרי חסרים העניינים הטובים שהיה עליו לפעול במשך "עשרה ימים" אלו; ולכן צריכה להיות גם העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא, לתקן ולהשלים מה שהחסיר בימים הקודמים ול"קיים" אותם, ועד שיקבל שכר כולם.

(משיחת שבת פרשת חוקת תשל"ז – על-פי רשימת השומעים בלבד)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת בחוקותי¹
כ"ז באייר – מברכים החודש סיוון

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה².

לעליית 'שלישי' (שבה קריאת התוכחה. בחו"ל – 'חמישי') עולה הבעל-קורא, ומעצמו (בלי שקוראים לו 'יעמוד' וכו'), ומברך לפניה ולאחריה³. לאחר מכן – מברכים אותו⁴ בשמו, כרגיל.

קוראים את פסוקי התוכחה בקול נמוך, אך באופן שישמע הקהל היטב את הקריאה (חוץ מהפסוק "וזכרתי את בריתי" - כו,מב – הנקרא בקול רגיל). בפסוק "ואף גם זאת" (כו,מד) חוזרים לקרוא בקול רגיל⁵.

בפסוק האחרון של הפרשה, המסיים את כל ספר ויקרא, נהוג לעמוד. רצוי שהקורא יפסיק קמעה לפני תחילת הפסוק, כדי שהציבור ישמע היטב את קריאת הפסוק. בסיום הספר אומר כל הציבור, ואחריו הקורא ואיתו גם העולה לתורה⁶: "חזק חזק ונתחזֵק"⁷.

המולד: יום ראשון בלילה, אור ליום שני, בשעה 11:01 ו-4 חלקים.

הש"ץ⁸ נוטל בידו את ספר-התורה ומחזיקו בשעת ברכת החודש⁹.

מברכים החודש: "ראש-חודש סיוון ביום השלישי".

בשבת זו (מברכים החודש סיוון) אומרים 'אב הרחמים'¹⁰.

לאמירת 'אשרי' – מוסרים את  הספר-תורה לאחר להחזיקו בישיבה, והציבור רשאי לשבת, והאומר 'יהללו' נוטלו שוב בידו (וכן נהג הרבי בהיותו ש"ץ, שנטל את הספר בעצמו, ואמר 'יהללו'¹¹).

התוועדות בבית-הכנסת¹².

"ב'שבת חזק' כדאי לקשר זאת [את סיום קריאת החומש] עם התוועדות מיוחדת (בהוספה על ההתוועדות שבכל שבת "להקהיל קהילות בכל שבת ושבת"), כהמנהג בכמה וכמה קהילות קדושות בישראל שב'שבת חזק' מכינים הגבאים 'קידושא רבא', ובוודאי יחזקו ויחדשו מנהג זה בכל המקומות – שבה יוסיפו באמירת דברי תורה (וגם קבלת החלטות טובות, להוסיף בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור), ויוסיפו בהשמחה ד'גמרה של תורה' (סיום ספר שלם בתורה, על-דרך השמחה שעושים לגמרה של התורה כולה בשמחת תורה)..."¹³.

תפילת מנחה. פרקי-אבות – פרק ה.

יום שלישי
ראש-חודש סיוון

עד י"ב בחודש – ועד בכלל – אין אומרים תחנון¹⁴. אין מתענים עד אחרי חג השבועות, אלא חתן ביום חופתו¹⁵.

יום רביעי
ב' בסיוון

"יום המיוחס"¹⁶.

הכנות למתן-תורה:

* "ההכנה העיקרית לקבלת התורה היא על-ידי לימוד התורה [ובפרט הלכות החג, כולל ובמיוחד – לימוד... העניין דמתן-תורה (הן בנגלה דתורה והן בתורת החסידות... שעל-ידי זה ניתוסף בהתשוקה והגעגועים לקבלת התורה]¹⁷, וכן על-ידי ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל; קבלת החלטות טובות להוסיף בלימוד נגלה ופנימיות התורה, הלכות פסוקות, ובפרט בלימוד ספר הי"ד להרמב"ם¹⁸.

* צריכים לארגן 'כינוסים' של [אנשים, של נשים¹⁹, ובפרט של] ילדי ישראל, 'צבאות ה'', בקשר ל'זמן מתן תורתנו': לפני מתן-תורה – בתורת הכנה למתן-תורה, ב"זמן מתן תורתנו" עצמו... וכן לאחרי מתן-תורה – בימי התשלומין.

בכינוסים אלו ובכל מקום יש להודיע ולפרסם שכל ילדי ישראל יגיעו לקריאת התורה דחג השבועות²⁰.

יום חמישי
ג' בסיוון

תחילת שלושת ימי ההגבלה.

כשהסתפרו בימי הגבלה, קודם ערב חג השבועות, לא היתה רוח כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע נוחה מזה²¹.

יום שישי
ד' בסיוון

בקביעות כבשנה זו, שערב חג-השבועות חל בשבת, נהגו בליובאוויטש להסתפר בערב שבת²². והיא מצווה כפולה – הן לכבוד שבת²³ הן לכבוד יום-טוב²⁴.

הרגילים בנתינת צדקה בכל יום – בערב-שבת זה יתנו גם בעד שבת ובעד חג-השבועות. ועל-דרך-זה בכל ערב שבת-קודש וערב יום-טוב²⁵.

יש להזכיר אודות נתינת צורכי החג לכל הזקוקים לזה, ובהדגשה יתרה בנוגע לחג השבועות, הן מצד הנותן הן מצד המקבל²⁶.

חג השבועות היה נקרא בליובאוויטש 'חג המ"צות', כי בו היו באים רבנים [הרב מכונה מ"ץ או מו"ץ: מורה צדק] חסידים לרבי²⁷.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג לאחל ברכת החג בנוסח "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות"²⁸

הכנות לחג:

קישוט בית-הכנסת: בבית-המדרש של הרבי, וכן בקהילות רבות של חב"ד, לא נהגו בשטיחת עשבים והעמדת אילנות לכבוד החג²⁹.

יש לזכור להשאיר אש דלוקה³⁰ לצורך הדלקת הנר, בישול והדלקת אש בחג. יש לזכור לכוון היום את שעון-השבת לתאורה כנדרש בליל שבועות³¹. מקררים שיש להם התקן שבת אלקטרוני – יש לזכור לכוונו לשני ימים.

"כדאי ונכון שיתחילו [הבנות] להדליק פעם הראשונה תיכף בחג השבועות, שאז יברכו שהחיינו גם על התחלת קיום מצוות הדלקת נר יום טוב... והמהדרות להתחיל בשבת-קודש הקודמת – יקנו להן שמלה חדשה"³².

_____________________

1)    בחו"ל – פרשת בהר-בחוקותי.

2)    ספר-המנהגים עמ' 30.

3)    שם, עמ' 31. לוח כולל-חב"ד.

4)    בעניין אמירת 'מי שבירך': העירני ח"א שבאג"ק (ח"ב עמ' שכז, 'שערי הלכה ומנהג' ח"א עמ' קפו) כתב הרבי "בעניין נוסח ה'מי שברך', הנה במקום שנוהגין לאומרו (כי כמדומה בליובאוויטש לא נהגו כן [ייתכן שלא נהגו כן רק כדי שלא להכביד על רבותינו, והרבי מזכיר זאת כאן רק כדי להסביר מדוע אין לו ידיעה ישירה בנושא]) הנוסח היותר מדוייק שראיתי הוא בסידור 'תורה אור'" [ראה שער-הכולל פרק כו ס"ה]. עד כמה שזוכרים, בנוכחות הרבי לא אמרו כלל 'מי שבירך' לעולה לתורה (מלבד ליולדת ולרפואה שלימה), ובכלל אין רגילים לומר זאת בבית-חיינו ובישיבות תו"ת אלא כשנדבו תרומה או כשיש צורך מיוחד לכבד מישהו, משא"כ בשאר מנייני חב"ד רגילים לברך כל עולה (העירני הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן מ'לקוטי לוי-יצחק', אג"ק עמ' רז, שהורה אודות עליית הרבי לתורה בשבת שלפני הנישואין "הנה אחר עלייתך לתורה יברכוך במי שברך כו' ויאמרו בעבור שאביו ואמו (בשמותם ושמות אבותיהם) נדבו צדקה בעדו וציוו לברכו כו' אמן"). ולהעיר, שרבותינו בדרך כלל לא היו מתערבים במנהגי ביהכ"נ (ראה אג"ק חי"ג עמ' קנד ועוד, 'התקשרות' גיליונות: תכח עמ' 19, תלד עמ' 19, תלט עמ' 17 וש"נ).

5)    כדעת הפר"ח סי' תכח ס"ז, קיצור שו"ע סי' עח ס"ד ועוד, הובאו בס' 'בין פסח לשבועות' פ"ד סנ"ד ואילך, וכמנהג האשכנזים, ולא כמובא שם מפע"ח ושער הכוונות שהאריז"ל היה קורא זאת בקול רם כמנהג הספרדים (וב'רשימות הרב"ש' מיום י"ג אדר תרע"ה מובא שגם הרה"ק הרז"א ע"ה, אחיו של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע,  היה קורא בקול רם. וראה 'היום יום', יז אלול, בסופו). ואכן הרה"ח ר' ישראל גורדון סיפר, שפעם – בשנים הראשונות לנשיאות הרבי – קרא את התוכחה בנגינה כרגיל, והעיר רבינו (ע"י המזכיר הרה"ח רי"ל גרונר) מדוע האט זיך ישראל היינט צוזונגען ביי דעם (תוכחה)?! (=מדוע  'שורר' היום ישראל בקריאת התוכחה?! - ס' 'לקט הליכות ומנהגי ש"ק' עמ' 74).

6)    ספר-המנהגים, שם. לוח כולל-חב"ד. ודלא כמ"ש בס' שולחן-הקריאה פכ"א שהעולה לא יאמר 'חזק', מחשש הפסק. והטעם: "כי הוא שייך לקריאת הסיום (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' קסז ס"ט). ו[לא רק הקהל מברכו, אלא] גם הוא [העולה] אומר [זאת לקהל], כי נוסחא שלנו היא ונתחזק" – אג"ק ח"ד עמ' יד. וראה הנסמן ב'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן-סיוון עמ' רפה, ובארוכה – במדור זה בש"פ מסעי, לאחרונה בגיליון תתפ"ח הערה 1.

7)    סידור אדמוה"ז במקומו.

8)    אינו חייב להיות ש"ץ דשחרית או דמוסף, כי-אם הש"ץ לעניין זה (בבית חיינו אמר זאת הגבאי והבעל-קורא הרה"ח ר' יוחנן גורדון ע"ה, ואחריו הבעל-קורא הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה - 'למען ידעו... בנים יוולדו' עמ' 137).

9)    ורק אם הוא זקן וקשה לו להחזיקו משך-זמן, יתן לאחר להחזיקו (המקורות נסמנו ב'בירור' בנושא שנדפס ב'התקשרות' גיליון תצו עמ' 17, עיי"ש).

10)  כ"כ אדה"ז בסידורו. בס' פסקי הסידור להגרא"ח נאה (אות קלג, ובספרו קצות השלחן ס' פג בבדי השלחן ס"ק יג) דייק מהסידור, שפסק כן רק בשבת מבה"ח סיוון ולא מבה"ח אייר, שבימי ניסן א"א אב הרחמים. ומזה הוכיח שגם כשיש ברית מילה א"א אותו. לשונו הובאה בהוספות לשו"ע אדה"ז (הישן, ח"ב ס"ע 877) ושם הוסיף הרבי שתי שורות, וב'תשורה' (לחתונת פלדמן – אדר תשס"ט) נדפס צילום כי"ק, בשינויים מהנדפס שהודגשו כאן:  "וכ"כ בסי' מהרי"ק – משמע דכשמברכין ר"ח אייר אין אומרים. וי"ל הטעם מפני שהם ימי ניסן (ראה פרמ"ג או"ח סו"ס רפד בא"א" [ולא הזכיר שזה בגלל ריבוי הגזירות בסביבות ר"ח סיוון דווקא, כדברי ה'קיצור הלכות' במילואים לסי' זה]. והעיר לנכון הרב לוי"צ שי' ראסקין, שהפרמ"ג מנמק דעת הרמ"א [וכ"פ רבינו בשו"ע שם] שבכל שבת שמברכין החודש בימי הספירה אומרים אב הרחמים, אף שיש תרתי לטיבותא: א. ימי ניסן. ב. שבת מברכין. וא"כ אף כשיש עניין שלישי (מילה) אומרים זאת, כי אינו מחלק בין תרתי לתלתא לטיבותא, עכ"ד. אבל לפי משמעות סידור רבינו, שכשיש תרתי לטיבותא – בימי ניסן – נמנעים מלאומרו, הרי גם בשבת מברכין סיוון כשיש תרתי לטיבותא, שבת מברכין וברית מילה, יש לנהוג כן, וזה כדעת הגרא"ח נאה הנ"ל.

11)  כשהרבי התפלל בש"ק לפני העמוד, היה בדרך כלל נשאר לעמוד (לאחרי אמירת ההפטרה) על הבימה, וכשהגיע ל'יהללו' היה מכריז 'יהללו' ומלווה הספר-תורה בחזרה לארון הקודש (לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 42). אבל בימות החול חזר הרבי לפני העמוד כדי לומר 'אשרי' 'ובא-לציון' וקדיש תתקבל, ואחרים אמרו 'יהללו' (הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן. אין הקפדה מי יאמר זאת – ראה 'התקשרות' גיליון רב"י עמ' 18,17).

12)  היום-יום, ל' ניסן.

בהתוועדויות תשמ"ו ח"ג עמ' 363 (מוגה) ישנה 'בקשה נפשית' של הרבי לערוך סעודה עם 'לחיים' בין ל"ג בעומר לחג השבועות, ועדיף ביום השבת, כהכנה למ"ת ע"י אהבת ישראל, ומציע לעשות זאת בש"פ במדבר דאז, שהיא מבה"ח, וער"ח, וגם מצד פ' במדבר. וכש"קשה לעשות כ"ז ביום השבת, יעשו בימי החול, בר"ח סיון וכיו"ב (באופן המותר וכו')". ולכאורה בקביעות שנה זו, שייך לעשות כן רק השבת, ולא בשבת הבאה - עיו"ט.

13)  ספר-השיחות תש"נ ח"א, עמ' 233.

14)  סידור אדה"ז, לפני 'למנצח... יענך'.

15)  שו"ע אדה"ז סי' תצד ס"כ, מג"א סי' תקעג ס"ק א. לוח כולל-חב"ד.

16)  שבו ביום נאמר לבני ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). ביאורי מעלת היום בכתבי הרבי הובאו בס' 'שערי המועדים – שבועות' סימנים יב-טז, ואודות שם היום – ר"ס יד.

17)  ספר-השיחות ה'תשמ"ח ח"ב עמ' 462.

18)  'התוועדויות' ה'תשמ"ח ח"ג עמ' 410.

19)  'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 221 (מוגה), ועיי"ש עמ' 229.

20)  בחומר ההסברה שפירסמו בנ.י. בשנת תש"מ בנושא זה, כתבו שיביאו כל ילד "מבן חודש ומעלה". ושאל הרבי מדוע לא הוסיפו "אם הבריאות מרשה לו".

21)  ספר-המנהגים שם, וש"נ.

22)  שבח המועדים עמ' 236 בשם הרב שמואל לוויטין ע"ה (והביא כן מכף החיים סי' תצג ס"ק יג. ושכ"כ בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' סה). הרב זלמן שמעון דבורקין ע"ה כתב: לדידי פשוט שצריכים להסתפר בעש"ק, מחמת הרבה טעמים שיש לי, וכן עשיתי מעשה בעצמי, וכשהתחיל הסַפָּר לספֵּר אותי, נקרא הספר ע"י הטלפון [מהמזכיר הרב] חודקוב, וביקש אותי באם ביכולתו לבוא תיכף לכ"ק אד"ש לספֵּר אותו" (מכתבו ב'קובץ רז"ש' עמ' 61). 'אוצר מנהגי חב"ד' חג השבועות (הנדפס עם תיקון ליל שבועות), עמ' רמב.

23)  שו"ע אדה"ז סי' רס ס"א.

24)  שו"ע [הב"י] סי' תקל"א ס"א, וראה משנה ברורה שם בשער הציון ס"ק א, ובס' חוה"מ כהלכתו רפ"ג ובהערות.

25)  לקוטי שיחות חלק כח עמ' 315 ס"ג.

26)  התוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 1536, תשמ"ח ח"ג עמ' 390.

27)  סה"ש תרצ"ו עמ' 137 (כנראה שם, החל מזמן אדמו"ר ה'צמח-צדק'). ביאור העניין באריכות, בס' השיחות תש"נ ח"ב עמ' 487 ואילך.

28)  והזכיר שהנוסח מקורו מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, ובטח – עוד מכ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ראה 'אוצר' חג השבועות, עמ' רלט וש"נ.

29)  אם כי מנהגים אלו (עשבים – שגדלו סביב הר סיני, ואילנות – להזכיר שבעצרת נידונין על פירות האילן, ויתפללו עליהם) הובאו בשו"ע אדה"ז סי' תצד סי"ד-טו, ואף בלוח כולל-חב"ד – 'אוצר' עמ' רמז.

30)  אם כי 'נר נשמה' ממש, אין מדליקין כלל לימי 'יזכור' למנהגנו – המלך במסיבו ח"א עמ' שכא, 'אוצר' אלול-תשרי עמ' רכד.

31)  אודות עריכת שינויים בשעון-שבת בעצם יום השבת או ביום-טוב, ראה 'שמירת שבת כהלכתה' פי"ג סכ"ה (במהדורה החדשה: סכ"ו) ואילך. שו"ת יביע אומר ח"ג או"ח סי' יז-יח. שו"ת מעשה חושב ח"א סי' ל. ע"פ שחל בשבת פי"ב ס"ל.

32)  סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 481, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רסא. וראה שם ובשולי הגיליון אודות ברכה בלא בגד חדש.