מה בין קריעת ים-סוף שנחלק לי"ב גזרים, לבקיעת הירדן שעברו כולם בשווה כאחד? * מצד נשמתו ראוי כל יהודי להיכנס ל"ארץ-ישראל", אלא שהקב"ה רוצה שיגיע לזה על-ידי עבודתו ויגיעתו * זו הסיבה לריבוי הניסיונות, שלכן גם תורה, ארץ-ישראל ועולם הבא נקנים בייסורים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. דובר לעיל (במאמר1) אודות ג' הבקיעות: א) קריעת ים סוף, ב) בקיעת הירדן, ג) בקיעת הנהר לעתיד לבוא. ונתבאר טעם החילוק בין קריעת ים סוף לבקיעת הנהר, שקריעת ים סוף היתה לי"ב גזרים, ובקיעת הנהר תהיה לז' נחלים.
ומזה מובן גם הטעם שבקיעת הירדן היתה לקרע אחד – מכיוון שלא היו בזה עניינים נוספים מלבד העובדה שהוצרכו לעבור את הירדן כדי להיכנס לארץ-ישראל, אין סיבה שתצטרך להיות הבקיעה ליותר מקרע אחד.
וכיון שכל סיפור בתורה מהוה הוראה בעבודת האדם בחיי היום-יומיים, הרי גם עניין זה שהירדן נבקע לקרע אחד, מהוה הוראה בעבודת האדם.
ב. כאשר בני-ישראל עברו את הירדן בדרכם מהמדבר לארץ-ישראל, היו ביניהם סוגים שונים – החל מהחילוק בין ב' השבטים וחצי השבט שהלכו תחילה, ולאחריהם תשעת השבטים וחצי השבט2, וכן החילוק בין הכהנים נושאי הארון3 לכל שאר בני-ישראל. ומובן, שכיון שהארון הלך בראש, הרי הכהנים נושאי הארון נכנסו לארץ-ישראל לפני שאר בני-ישראל.
אמנם, חילוק זה אינו אלא בנוגע לקדימה ואיחור, אבל בנוגע לעצם עניין הכניסה לארץ-ישראל לא היו חילוקים; כל בני-ישראל נכנסו לארץ.
ועל זה מורה בקיעת הירדן לקרע אחד – שכאשר בני-ישראל צריכים להיכנס לארץ-ישראל, ובינתיים ישנו ירדן המפסיק וצריך לבקוע אותו, אזי הבקיעה היא לקרע אחד, היינו, שביטול המניעות ועיכובים להיכנס לארץ-ישראל היא אצל כל בני-ישראל בשווה; בקריעת ים סוף נקרע לי"ב גזרים כנגד י"ב שבטים, היינו, שבעניין הקריעה היו חילוקים בין בני-ישראל, ואילו בבקיעת הירדן היו כל בני-ישראל בשווה.
בני-ישראל הוצרכו אמנם לכהנים נושאי הארון, שכן, כדי שיוכלו להיכנס לארץ-ישראל הרי זה דווקא על-ידי זה שהולך לפניהם ארון ברית ה'; אבל כאשר ישנו ארון ברית ה' ההולך לפניהם, אזי בטלים כל המניעות, וכל בני-ישראל , ללא חילוקים, נכנסים לארץ-ישראל.
ג. והעניין בזה:
ענינה של ארץ-ישראל הוא – "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה"4. כלומר: הקב"ה נמצא אמנם בכל מקום, שהרי "לית אתר פנוי מיניה"5, ו"ה' עיניו משוטטות בכל הארץ"6, אבל אף-על-פי-כן, אין זה מגיע למעלתה של ארץ-ישראל ששם אלקות בגילוי, ועד שאפילו אומות העולם מודים שזוהי ארץ קדושה.
ומזה מובן ענינה של ארץ-ישראל הרוחנית בעבודת האדם – שיהודי נמצא במעמד ומצב שנרגש אצלו שהקב"ה נצב עליו ומביט עליו תמיד בכל עת7, ובהתאם לכך מתנהג הוא בכל ענייניו – "בכל דרכיך דעהו"8, היינו, שבכל העניינים שעושה יהיה ניכר ש"עיני ה' אלקיך בה".
ועל זה אומרים שכל יהודי נכנס לארץ-ישראל – שהרי כל אחד ואחד מישראל הוא בן אברהם יצחק ויעקב, והיה נוכח בשעת מתן תורה ושמע את דברי הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך"9, כחך וחיותך, וכיון שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה10, נעשה כן בפועל, שכחו וחיותו של כל אחד ואחד מישראל הוא "אנכי הוי'", וכיון שכל כוחו וחיותו הוא "אנכי הוי'", הרי מובן שמצד פנימיות לבבו כל עשיותיו הם אלקות.
בחיצוניות ולפי שעה יכול הוא להימצא במדבר שיש בו "נחש שרף ועקרב"11, רחוק מארץ-ישראל, עד כדי כך, שבינו ובין ארץ-ישראל יש ירדן המפסיק; אבל כל זה אינו אלא בחיצוניות, ואילו בפנימיות לבבו – הרי "אנכי הוי' אלקיך", והרי הקב"ה הוא כל יכול, ואף אחד אינו יכול לעמוד נגדו, אלא שהקב"ה אומר "ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים"12, שרצונו שהאדם יגיע לזה על-ידי עבודתו ויגיעתו, ומובטח שסוף כל סוף יגיע לזה, שהרי "לא ידח ממנו נדח"13, להיותו "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"14.
ד. והנה, הכניסה לארץ-ישראל היא על-ידי ארון ברית ה' ההולך לפניהם:
ענינו של הארון – שבו היו הלוחות, "מעשה אלקים"15, כדאיתא בירושלמי16 על הפסוק17 "מזה ומזה הם כתובים", שהיו נקראים מכל עבריהם, ו"מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין"18 – שזהו עניין שאין לו מקום מצד הטבע, ואין זה אלא מצד הגילוי אלקות שהיה באותיות שנחקקו על הלוחות שנעשו מאבן גשמית.
ויתירה מזה, שלא רק הלוחות עצמם, אלא אפילו הארון שהוא ה"כלי" ללוחות – היה בו אלקות בגילוי, כדאיתא בגמרא19 שעמידת הארון בקדש הקדשים היתה באופן ש"מקום ארון אינו מן המדה", שזהו החיבור של מקום ולמעלה ממקום.
ועניין הארון בנפש האדם הוא – האלקות שבנפשו, בחינת היחידה שבנפש, נקודת היהדות20, כמבואר בחסידות21 שנקראת "יחידה" על שם שמקבלת מ"יחיד", יחידו של עולם – "יחידה לייחדך"22.
ובכוח זה הולך יהודי ב"מדבר העמים"23, מבלי להתפעל מ"נחש שרף ועקרב", ועד שנבקע הירדן לפניו – לא רק לפני הכהנים נושאי הארון, אלא לפני כל אחד ואחד מישראל, עד לאחרון שבישראל משבט דן ה"מאסף לכל המחנות"24, ולכולם בשווה, שכן, מבלי הבט על חילוקי דרגות י"ב השבטים, אשר, כל שבט ושבט במסילתו יעלה25, הרי מצד נקודת היהדות שווים כל בני-ישראל, ומצד זה ביכולתו להיכנס לארץ כנען ולעשות ממנה ארץ-ישראל26, דירה לו יתברך.
ה. והעניין בזה:
כללות עניין הכניסה לארץ היה קשור עם כמה וכמה מלחמות עד שעשו מארץ כנען – ארץ-ישראל.
ולכאורה יכולים לשאול27: למה צריכים בני-ישראל להכניס את עצמם ("אַריינשפּאַרן זיך") לארץ שבעה אומות, שהם מקולקלים במעשיהם משאר האומות28, ולעשות עמם מלחמה כו' – וכי מה היה חסר להם בהיותם במדבר, שהיו מוקפים מענני הכבוד שהגנו עליהם, וקבלו כל צרכיהם מן המוכן, לחם מן השמים ומים מבארה של מרים, ובאופן ש"שמלתך לא בלתה מעליך גו'"29; למה להם כל הקשיים הכרוכים בכניסה לארץ, ובכללות העבודה בארץ-ישראל, אפילו בזמן בית ראשון ועל אחת כמה וכמה בזמן בית שני?
וכן הוא בנוגע לכללות העבודה – לכאורה אינו מובן: אם רצונו של הקב"ה שיהודי יקיים תורה ומצוות, למה ישנם ניסיונות על זה?
– וכידוע פתגם הרב הצדיק מבארדיטשוב30, שטען להקב"ה, שאילו היה מעמיד לעיני בשר את ה"גן-עדן" וה"גיהנם", תמורת תאוות ותענוגי עולם הזה, אזי היו כל בני-ישראל מקיימים תורה ומצות בשלימות! –
אך העניין הוא, שעלה ברצונו להיות נחת רוח לפניו דווקא כאשר האדם מתגבר על הניסיונות כו', ובכללות, שיש לפניו שני דרכים, אשר, על שניהם אומר הקב"ה "ראה נתתי לפניך", ואף-על-פי-כן בוחר הוא בדרך החיים, למלא את רצונו יתברך.
וזהו גם מה שכתוב בגמרא31 "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על-ידי יסורין, אלו הן, תורה וארץ-ישראל והעולם הבא".
והיינו, שעלה ברצונו יתברך שמתנות אלו יבואו על-ידי ייסורים דווקא, שאז יהיה התענוג גדול יותר – כפי שרואים במוחש שכאשר אדם מקבל מתנה, אינו מתענג בזה כל כך, כי אם בדבר שהתייגע ועמל עליו, וכיון שהקב"ה הוא תכלית הטוב, אינו רוצה ליתן "נהמא דכיסופא"32, כי אם שלימות הטוב דווקא, על-ידי זה שהאדם מתייגע על זה.
ו. ובפרטיות יותר:
כדי שיהודי יוכל לקבל תורה, היינו, שיהיה אצלו גילוי אלקות, שזהו כללות עניין מתן תורה, שנתבטלה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה כו'33, כמו שכתוב34 "וירד הוי' על הר סיני", ונעשה חיבור בין בורא לנברא – צריך להיות הקדמת עניין הייסורים, שזהו עניין בירור וזיכוך הגוף ("דער גוף זאָל ווערן איידעלער"), שעל-ידי זה נעשה כלי לקבל אלקות.
ומובן שאין הכוונה לשבירת הגוף חס-ושלום על-ידי תעניות וסיגופים, כידוע תורת הבעל שם טוב35 שהעבודה צריכה להיות באופן ש"עזוב תעזוב עמו"36, כי אם, שלא למלא ("ניט נאָכגעבן") תאוות הגוף, ולפעול על הגוף שיתנהג כפי רצון הנשמה.
וכאשר מקבל את התורה שעל-ידה יודע את רצונו של הקב"ה – הרי זו הדרך לקבל חיים רוחניים, שזהו ענינה של ארץ-ישראל ברוחניות – "עיני ה' גו'", ומזה בא גם לארץ-ישראל כפשוטה, היינו, שעושה מארץ כנען ארץ-ישראל, ארץ קדושה, לא רק ברגעים וימים מיוחדים, אלא "מרשית השנה ועד אחרית שנה"4.
וכאמור, אף שעניין זה כרוך בייסורים, הנה בידעו שרצונו של הקב"ה שעניין זה יבוא על-ידי ייסורים כדי שהתענוג שבדבר יהיה גדול יותר – הרי בודאי שלא יאמר "לא הן ולא שכרן"37,
וכאשר אינו מתיירא מייסורים – אזי מקבל את ג' המתנות: "תורה"; "ארץ-ישראל" – כפי שקשורה עם התורה, כי כשם שאי אפשר לארץ-ישראל ללא בני-ישראל, כך אי אפשר לארץ-ישראל ללא תורה; ו"העולם הבא" – כמו שכתב הרמב"ם38 שנקרא כן "לא מפני שאינו מצוי עתה . . הרי הוא מצוי ועומד . . אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה", ועד ש"עולמך תראה בחייך"39, היינו, שבחיי העולם הזה גופא נעשה מעמד ומצב של עולם הבא – שזהו תוכן הפטרת היום: "לא ירעו וגו' כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"40.
ז. והנה, איתא במגלה עמוקות41 על הפסוק42 "אחת שאלתי", ש"אחת" ראשי-תיבות ארץ-ישראל, חיי העולם-הבא ותורה.
והעניין בזה – שדוד המלך אומר בשם כל אחד ואחד מישראל "אחת שאלתי מאת ה' גו'", היינו, שמבקש רק דבר הנקרא בשם "אחת", כדאיתא בתוספות43 ש"אחת" קאי על בחינת היחידה שבנפש, שעל-ידה מתאחדים בני-ישראל "גוי אחד"44, עם "ה' אחד"45.
וכאשר ישנו גילוי ה"אחת", בחינת היחידה – אזי נמשכים כל פרטי העניינים ארץ-ישראל חיי עולם-הבא ותורה, היינו, שבני-ישראל ממלאים את כוונת בריאתם ("אני נבראתי לשמש את קוני"46) על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, ועל-ידי זה זוכים לחיי העולם-הבא, ומקבלים את ארץ-ישראל כפשוטה,
ובאופן שמתבטלים כל המניעות והעיכובים על הכניסה לארץ-ישראל – כמודגש בבקיעת הירדן, וכאמור, שהבקיעה היא (לא לי"ב גזרים, או ז' נחלים, אלא) לכל בני-ישראל ביחד, כיון שעניין זה הוא מצד בחינת היחידה ("אחת") שבה שווים כל בני-ישראל,
ואז – ללא צורך במלחמות – כובשים את כל ארץ-ישראל לגבולותיה, "מדן ועד באר שבע"47, ויתירה מזה, באופן ש"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"48, הרחבה אמיתית בלי גבול, כפי שיהיה בגאולה האמיתית על-ידי משיח צדקנו.
והרי כל עניינים אלו עומדים מן המוכן, וממתינים רק לכך ש"ישראל עושין תשובה" ואז "מיד הן נגאלין"49, "כהרף עין"50 – שתומשך ארץ-ישראל הרוחנית וארץ-ישראל הגשמית, וכל טוב רוחני וגשמי.
(מהתוועדות אחרון של פסח ה'תשי"ז. תורת מנחם כרך יט, עמ' 292-297)
___________________________
1) פ"ב ואילך (לעיל ע' 273 ואילך).
2) יהושע ד, יב.
3) שם, יא.
4) עקב יא, יב.
5) תקו"ז תנ"ז (צא, סע"ב). ת"ע (קכב, ב).
6) דברי הימים-ב טז, ט.
7) ראה תניא רפמ"א.
8) משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דיעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז שם סקנ"ו ס"ב.
9) יתרו כ, ב.
10) ראה שבת קיט, רע"ב. ב"ר פמ"ד, כב.
11) עקב ח, טו.
12) נצבים ל, טו-יט.
13) ע"פ שמואל-ב יד, יד. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג. תניא ספל"ט.
14) ישעי' ס, כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.
15) תשא לב, טז.
16) שקלים פ"ו סה"א.
17) שם, טו.
18) שבת קד, רע"א. וש"נ.
19) יומא כא, סע"א. וש"נ.
20) ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1350.
21) ראה לקו"ת פ' ראה כה, א. ובכ"מ.
22) נוסח הושענות ליום ג' דחה"ס.
23) יחזקאל כ, לה.
24) בהעלותך יו"ד, כה.
25) ראה לקו"ש חכ"ג ע' 54. וש"נ.
26) ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"א ע' תפה.
27) ראה גם תו"מ חי"ג ע' 317 ואילך. וש"נ.
28) ראה תו"כ ופרש"י אחרי יח, ג.
29) עקב ח, ד.
30) ראה גם תו"מ ח"ב ריש ע' 20.
31) ברכות ה, א.
32) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, רע"ד. ובכ"מ.
33) שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.
34) יתרו יט, כ.
35) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).
36) משפטים כג, ה.
37) ברכות ה, ב.
38) הל' תשובה ספ"ח.
39) ברכות יז, סע"א.
40) ישעי' יא, ט.
41) אופן קלח (בשם כנפי יונה). הובא ביהל אור עה"פ (ע' קא).
42) תהלים כז, ד.
43) מנחות יח, א (ד"ה עד אחת).
44) שמואל-ב ז, כג. ועוד.
45) ואתחנן ו, ד. ועוד.
46) משנה וברייתא קידושין בסופה.
47) שמואל-א ג, כ. ועוד.
48) ויצא כח, יד.
49) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
50) מכילתא ופרש"י בא יב, מא. ועוד. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
