"הבאתי לך מתנה ליום-הולדתך", קרא ר' יוסף טלר בחגיגיות, בהיכנסו הביתה. דינה, האישה הצעירה, נשאה אליו עיניים שואלות, והוא הושיט לעברה חבילה קטנה. דינה פתחה את העטיפה ואור עלה בעיניה. "זו המתנה היקרה לי ביותר", אמרה בהכרת תודה, למראה הסידור המהודר שבעלה העניק לה, עם הקדשה אישית.
לדינה מלאו אז עשרים שנה. שנתיים קודם לכן, בשנת תרפ"ב (1922), נישאה לר' יוסף. הם התגוררו בעיר נירגהאזה בהונגריה. בני-הזוג היו ידועים במעשי החסד שלהם, וביתם היו פתוח לכל נזקק וקשה-יום. דינה הייתה ראשונה להתנדב לארגן חתונה לכלה חסרת כל, או לסייע לחסרי-בית. במרוצת השנים נולדו להם שלשה ילדים, יהודית, ישי ועדית, שהתחנכו אף הם לחסד ולנתינה.
החיים השלווים הופרו עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה. גזֵרות חדשות צצו מדי יום ביומו. ילדי משפחת טלר סבלו, כשאר ילדי היהודים, מהצקות והשפלות בבית-הספר. כעבור זמן נסגר בית-הספר לפני יהודים.
האיסורים תכפו ובאו. נאסר על היהודים לשבת בגנים ציבוריים. אסור היה לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לחנויות. המצב הכלכלי החמיר. גם לברוח לא היה לאן. מעת לעת היו גויים נכנסים לבתי היהודים ולוקחים מכל הבא ליד. בקושי רב הצליחה משפחת טלר להתקיים בזכות פרה מניבה, עד שיום אחד לקחו גם אותה.
הבן, ישי, היה ילד מוכשר ועדין, אהוב על כולם. הוא הבין כי בתנאים האלה נחוץ לו מקצוע שיכול לספק פרנסה, ולמד את מקצוע החייטות. הוא היה אז בן חמש-עשרה בלבד, אך ההחלטה הזאת הצילה את חייו אחר-כך, בהיותו במחנה ההשמדה.
ביום שחור אחד, ב-17 במרס 1944, פלשו הנאצים לעיר. כל היהודים הועלו למשאיות. יפה, אימהּ של דינה, הושלכה באכזריות ובפראות למשאית, לעיני דינה וילדיה. היא נחבלה קשה ומתה במקום.
מכאן החלה שרשרת של סבל ועינויים. הם הועברו לגטו, ושם חיו בצפיפות ובתנאים קשים ביותר. אך הגרמנים דחקו לזרז את השמדת היהודים, ויום אחד הועלו דינה, ר' יוסף וילדיהם לרכבת שהביאה אותם לאושוויץ.
בכל הזמנים הקשים התנחמה דינה בסידור שקיבלה מבעלה. היא הצליחה להסתירו ולקחתו עמה לכל מקום. אך בעלותה לרכבת לא לקחה עמה את הסידור. אולי לא הספיקה, ואולי הדבר נאסר עליה.
באותו יום נמהר נלקחה דינה למשרפות, עם בעלה ובתה הצעירה, עדית, בת השש-עשרה. שני הילדים האחרים, ישי ויהודית, ניצלו בניסי-ניסים. כמה וכמה פעמים היה ישי בדרך למשרפות, ובכל פעם ניצל ברגע האחרון.
רוח החסד שספג בבית נשארה איתו גם בתופת. הוא הצליח להגניב שאריות מזון לילדים רעבים במחנה. כמו-כן הצליח בדרכים מתוחכמות להניח תפילין מדי בוקר, בתוך הבלוק באושוויץ.
לאחר השואה עלה ישי לארץ. הוא הקים כאן משפחה, אך כעבור כמה שנים היגר לקנדה. נולדו לו ארבעה ילדים, ואחריהם נכדים ונינים לרוב.
עברו שנים. בשנת תשל"ד (1974) נסע ישי לבקר בבודפשט שבהונגריה. בשבת הלך לבית-הכנסת הגדול בעיר. האולם היה גדול ומפואר, אולם המתפללים בו היו מעטים מאוד. לידו ישב יהודי שנראה אורח. הגבאי ניגש אל האיש והגיש לו סידור כרוך בכריכה נאה. "מתנה בעבורך. מזכרת מהביקור", אמר.
ישי ניצל את ההזדמנות. גם הוא רצה ליטול עמו מזכרת, וביקש מהגבאי לתת גם לו סידור. הוא הבטיח לתת ביום ראשון תרומה נאה לבית-הכנסת. הגבאי נענה בחפץ-לב, הלך לירכתי בית-הכנסת, וחזר ובידו סידור ישן ובלה מעט.
בסיום התפילה הטמין ישי את הסידור במגֵרת השולחן, ואחרי השבת חזר לבית-הכנסת, השאיר תרומה נאה ולקח את הסידור. בבואו לביתו הניח אותו בין ספריו בלי לפתוח אותו, והעניין נשכח ממנו לגמרי.
עברו עוד עשרים ושבע שנה. בשנת תשס"א (2001) החליטו ישי ואשתו אסתר לשוב לארץ. הם החלו באריזת תכולת הבית. במהלך האריזה ראה ישי את הסידור הישן שקיבל בבית-הכנסת בבודפשט. הוא דפדף בדפיו הדהויים, ואגב כך פתח את הדף הראשון. הוא הביט בכתוב, ופתאום נפלטה מפיו צעקה שהחרידה את הבית.
אשתו מיהרה אליו ומצאה אותו רועד מהתרגשות. הוא לא הצליח להוציא מילה מפיו, ורק הצביע על ההקדשה שהייתה כתובה בסידור: "לאשתי היקרה איזבלה (דינה) ביום הולדתך ה-20, מבעלך יוסף. 24 דצמבר, 1924"!
נירגהאזה הייתה רחוקה מאוד מבודפשט, אך ככל הנראה אחרי השואה נאספו ספרי הקודש שנותרו בקהילות הונגריה החרבות, והועברו לבית-הכנסת הגדול בבודפשט. כך הגיע לשם גם הסידור של אימו, ויד ההשגחה כיוונה שהסידור הזה יגיע דווקא לידי בנה!
כמה שנים לאחר מכן זכה ישי לנינה, שנקראה על שם אימו, דינה. בהתרגשות רבה הכריז ישי כי כאשר הנינה תגיע לגיל מצוות תקבל את הסידור היקר של אימו.
ישי החזיר את נשמתו ליוצרה לפני כחודש, בט"ו בטבת תשע"ב.
(תודתנו לנכדתו ליאורה רודריג על משלוח הסיפור, לרגל יום השלושים לפטירת הסב) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
