נושאים נוספים
	התקשרות 914 - כל המדורים ברצף
	נשמות כלליות נמצאות גם עכשיו בעלמא דין
	נתינת הכוח ליציאה מהגלות
	הוצאה לאור של ענייני חב"ד בשנת הק"ן
	פרשת בא
	ובא השמש וזרח השמש
	הלכות ומנהגי חב"ד

מדוע עושים התוועדות ביום הילולא של צדיקים * מה אפשר ללמוד מהנאמר בפרשה על הפיכת המים המרים למתוקים * רק בחיבור וגילוי פנימיות התורה עם תורת הנגלה מתגלה עניינו של "עץ החיים" שעל-ידו "וחי לעולם" * רועי ישראל לא ייפרדו מעל צאן מרעיתם, אולם התנאי לכך הוא – התקשרות כראוי, ולא די בהקשה על הדלת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנם¹ אלו ששואלים קושיות על הסדר של עריכת התוועדות ביום ההילולא:

איתא בגמרא² והובא גם בשולחן-ערוך³ שצריך להתענות ביום זה, וכמו כן מצינו⁴ שבכמה קהילות מתענים בשבעה באדר, לפי שבו היתה הסתלקותו של משה רבינו, רוען של ישראל.

והרי הנהגה זו היא תנועה הפכית מעריכת התוועדות?

ב. בכלל, כאשר שואלים קושיא, יכול להיות בזה שני אופנים:

יש אופן שכאשר שואלים קושיא ולא משיבים תירוץ – אזי משתנה העניין. אבל ישנו אופן שגם כאשר שואלים קושיא אזי דבר ברור שכן הוא אמיתית העניין, אלא מאי, כיון שהעדר הבנת העניין מפריעה לו, רצונו לגלות את טעם הדבר, ולכן שואל את הקושיא. והיה אם יגלה את הטעם – מה טוב, ואפילו אם לאו – הרי זה סימן שאצלו ישנו חסרון הידיעה, ועל-פי דין⁵, חסרון הידיעה אינו נוגע בעניין עצמו.

ומצינו על דרך זה גם בש"ס – כידוע בכללי הש"ס⁶ החילוק בין הלשונות "תיובתא" ו"קשיא", שהלשון "תיובתא" פירושו שמצד הקושיא נעשה הדבר מופרך ובמילא משתנית ההלכה, מה שאין כן כאשר נאמר הלשון "קשיא" – אזי נשאר הדין כמו שהוא, אף-על-פי שבגמרא לא נאמר תירוץ על הקושיא.

ובנוגע לענייננו – תלוי הדבר במקור שממנו נובעת דעה זו או מנהג זה, ובהתאם לכך יש להתייחס לקושיות שלנו:

כאשר אנו יודעים שמקורו של מנהג זה (לערוך התוועדות ביום ההילולא) הוא מראשונים וקדמונים, עד לזמנו של רשב"י,

– כידוע⁷ שיום הסתלקותו, ל"ג בעומר, נקבע ליום חגיגה והתוועדות בכמה וכמה קהילות בישראל, ועל אחת כמה וכמה במקומות הסמוכים אליו, בארץ-ישראל,

וכמו כן בזמנים שלאחרי זה, כפי שמביא רש"י⁸: "ריגלי דאמוראי, היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב שם ישיבה", שאין זו התנועה של תענית ותפלה –

הרי דבר פשוט הוא שהעניין נשאר כמו שהוא; השאלה היא רק אם יוכלו למצוא היתר, שאז ודאי טוב, ואם לאו, הרי זה סימן שעדיין לא היה עניין "יגעת" כדבעי, ובמילא אין זה פלא למה עדיין לא היה עניין "מצאת"⁹ עד כדי כך שיוכלו גם לתרץ עניין זה.

ג. ויש לבאר כללות החילוק שבין יום ההסתלקות של משה רבינו, שבעה באדר, שנקבע ליום תענית, ובין יום ההסתלקות של רשב"י, ל"ג בעומר, שנקבע ליום שאין אומרים בו תחנון¹⁰, יום התוועדות ושמחה – על-פי המבואר בכמה מקומות¹¹:

משה רבינו – השתדל בכל האופנים והעניינים שיישאר בעלמא דין, עד שהקב"ה הוצרך לומר לו "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"¹², "שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר"¹³; עד כדי כך גדלו ההפצרות והוויכוחים ("די גאַנצע דינגעניש") של משה רבינו שלא רצה להסתלק מן העולם, כמסופר בספרי¹⁴, ובאריכות יותר ב"מדרש פטירת משה"¹⁵, ובילקוט שמעוני בכמה וכמה מקומות¹⁶.

ובהתאם לזה, נקבע גם יום הסתלקותו – מתאים לרצונו – ליום תענית.

ואילו אצל רשב"י היתה תנועה הפכית – כמסופר באדרא זוטא¹⁷ שבעת ההסתלקות היה בפנים צהובות, ונסתלק מעלמא דין באמרו את הפסוק¹⁸ "חיים עד העולם" – אף-על-פי ש"חיים" הוא היפך עניין ההסתלקות כפי שהוא כפשוטו.

ולכן, נקבע אחר-כך יום זה בישראל ליום שמחה. ועד כדי כך, שמסופר¹⁹ אודות ר' אברהם הלוי שהיה אומר תפלת "נחם" בכל יום, ולא הזיק לו, וכשאמר תפלת "נחם" ביום ההסתלקות של רשב"י, יום שמחתו, הזיקה לו הקפידא של רשב"י על זה.

ומזה מובן עד כמה היה רצונו של רשב"י שיום הסתלקותו יהיה יום התוועדות ושמחה, והיינו, שיומשך בעולם (לא עניין של דינין, שזהו כללות עניין התענית שפועל "מיעוט חלבי ודמי"²⁰, אלא) תנועה של שמחה, ועל-ידי זה יפעלו את כל העניינים.

ד. טעם פנימיות האמור – יש לומר בדרך אפשר:

ענינו של רשב"י היה לחבר פנימיות התורה עם נגלה דתורה²¹, ומצד פנימיות התורה מתבטל העניין הלא טוב שישנו בהסתלקות.

והעניין בזה:

סיבת עניין המיתה היא – בפשטות – מצד חטא עץ הדעת, כמו שכתוב²² "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", שלכן נקנסה מיתה לו ולזרעו על כל הדורות.

ומזה מובן שעניין זה פגע רק היכן שמגיע "עץ הדעת"; מה שאין כן כאשר מדובר אודות "עץ החיים", שאפילו לאחרי חטא עץ-הדעת נאמר²³ "ועתה פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים וחי לעולם" (אלא שאז היה זה בלתי רצוי, כי, לאחר החטא, "כשיהיה הוא חי לעולם אזי גם הרע שבו יהיה לו קיום לעולם, וזהו היפך הכוונה כו'"²⁴), היינו, שפעולת עץ החיים היא (לא רק לפני החטא, אלא) אפילו לאחרי החטא יש בכוחו להמשיך חיים נצחיים בנברא הגשמי כמו שהיה לפני החטא.

והנה, פנימיות התורה נקראת ברעיא מהימנא²⁵ בשם "אילנא דחיי", "עץ החיים", וענינה הוא לפעול שיהיה "וחי לעולם", היינו, להמשיך חיים אפילו במקומות אלו שיש בהם עניין "עץ הדעת" – לא באופן בלתי-רצוי ח"ו, אלא באופן ש"עץ החיים" מהפך את "עץ הדעת",

– על-דרך מה שכתוב בפרשת השבוע²⁶: "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם גו' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים", ואיתא בזהר²⁷ "אין עץ אלא תורה דכתיב²⁸ עץ חיים גו'", והיינו, שפעולת עץ החיים היא (לא רק שהוא בעצמו מתוק, אלא) שאפילו ב"מים המרים" נעשה "וימתקו המים".

וזהו עניין פנימיות התורה שנקראת "אילנא דחיי" – שנעשה "וימתקו המים" אפילו במקום כזה שתחילה לא היו יכולים לשתות.

ולכן, כאשר מדובר אודות רשב"י שגילה פנימיות התורה וחיבר אותה עם נגלה דתורה,

– כידוע²⁹ שעניין זה התחיל על-ידי רשב"י, ובזה היתה גדלותו לגבי כל חבריו. בנוגע לנגלה דתורה, הכלל הוא ר' יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה³⁰; אבל בנסתר דתורה היה רשב"י ה"צינור", ועד שרבי עקיבא אמר לו "דייך שאני ובוראך מכירין כחך"³¹ –

תחילה בדיבור, ולאחרי כן, במשך הזמן, נמשך גם בכתב ובדפוס, ועד לאופן של הפצת המעיינות חוצה,

אזי הסתלקותו אינה עניין של מיתה, אלא פועלת "וימתקו המים" גם במקום המיתה, כיון שענינו הוא להמשיך "חיים עד העולם".

ה. וכן הוא אצל הצדיקים המגלים פנימיות התורה:

כיון שעניינם היה להמשיך ולגלות פנימיות התורה בנגלה דתורה, ומנגלה דתורה יומשך בחיי היום-יומיים, כך שבאופן ההנהגה במחשבה דיבור ומעשה יהיה ניכר שמדובר אודות יהודי הקשור עם פנימיות התורה, "אילנא דחיי" –

הנה גם בנוגע אליהם נקבע המנהג בכל-מקום שיום הסתלקותם יהיה עניין של "חיים עד העולם", היינו, להמשיך תוספת חיים בכל העניינים, אפילו בענייני העולם,

ובאופן שההמשכה תהיה לא מתוך תנועה של "מיעוט חלבי ודמי", אלא כתורת הבעל שם טוב³² על הפסוק³³ "כי תראה חמור שונאך וגו'", שאף-על-פי שה"חומר" הוא ה"שונא" של הנשמה, מכל-מקום צריך להיות "עזוב תעזוב עמו", היינו, לעבוד את ה' לא על-ידי סיגופים ותעניות, אלא דווקא על-ידי הגוף וכוחותיו, ובשמחה.

וזהו אחד הטעמים למנהג לערוך "יום הילולא" – שמחה – ביום ההסתלקות של הנשיאים הקשורים עם פנימיות התורה.

והכוונה אחת היא – להמשיך תוספת חיות ותוספת אומץ בכל העניינים של תורה ומצוות, ואחר כך יומשך גם בענייני הרשות, הן בתנועה של "קדש עצמך במותר לך"³⁴, ועוד יותר בתנועה של "בכל דרכיך דעהו"³⁵, שבאכילתו ובשתייתו ובכל ענייניו תהיה עבודת ה' מתוך שמחה.

[ציוה לנגן ניגון שמחה, אחר-כך הניגון "ממצרים גאלתנו", ואחר-כך ניגון הבינוני].

* * *

ו. [...] ישנם כאלה שפוחדים שלאחרי ההסתלקות נעשה "במתים חפשי"³⁶, אבל, האמת היא שלא על כולם נאמר "במתים חפשי", כמבואר בספר חסידים³⁷ שצדיקים שנקראים חיים אפילו במיתתם³⁸ אינם כשאר המתים (ככל אדם³⁹) שהם חפשי מן המצוות, אלא גם לאחרי ההסתלקות יש להם כל החיובים כמו שהיו מקודם.

ועל-פי זה יש לבאר מה שכתוב בגמרא⁴⁰ שלאחרי הסתלקותו של רבינו הקדוש היה בא לביתו בכל ערב שבת לקידוש היום, ובספר חסידים³⁷ מוסיף שהיה "פוטר את הרבים (בני הבית) ידי חובתן בקידוש היום" (אף שמי שאינו מחוייב בקידוש היום אינו יכול להוציא ידי-חובה את החייבים⁴¹) – כיון שרבינו הקדוש אינו בכלל שאר המתים שהם חפשי מן המצוות, אלא יש עליו חיוב קידוש היום (וכל שאר החיובים) כמקודם.

ועל-פי זה מובן גם הסיפור שמובא בעמק המלך⁴² שצירפו את אברהם אבינו כעשירי למניין – כיון שאינו בכלל שאר המתים שהם חפשי מן המצוות.

וההסברה בזה – שאצל נשמות כלליות, אשר, כל עניינם במשך כל ימי חייהם היה שמסרו עצמם לגמרי עבור תלמידיהם ומקושריהם וכלל-ישראל, אין שום סיבה צדדית שתוכל להפרידם מעניינם העיקרי, כך, שגם עכשיו לא ייפרדו מעל צאן מרעיתם⁴³ – שנמצאים גם עכשיו בעלמא דין וחייבים בכל עניני התורה ומצוות – לעזור ולסייע להם בכל ענייניהם, כאמור, לפטור את הרבים, ולא שייך אצלם עניין "חפשי", אלא הם חייבים בכל העניינים כמקודם, ואדרבה, ביתר שאת, כיון שנתבטלו הגבלות הגוף⁴⁴ (וכדאיתא בתניא⁴⁵ שאפילו צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים הרי הוא יש מי שאוהב, מה שאין כן לאחרי שמתבטלים הגבלות הגוף).

ז. [...] כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר לי שאף פעם לא נשאר בפשיטת רגל ("באַנקראָט") ח"ו, והיה נאמן ובטוח בתשלום כל התחייבויותיו, וכיון שכן, בודאי שימלא את כל ברכותיו.

הרבי מצדו – כיון שהבטיח, בודאי ביכולתו לקיים, שאם לא כן לא היה מבטיח. אבל, ישנו תנאי בדבר – ההתקשרות אל הרבי, והאמונה שגם עכשיו יכול למלא ובודאי ימלא את ברכותיו.

כ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר פעם אודות מחשבות זרות בתפלה, שזהו כמשל אדם שמקיש על דלתו של המלך, וכשהמלך בא ופותח לו את הדלת, מסתלק והולך לדרכו, ודוגמתו בנמשל, כמאמר רז"ל⁴⁶ "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר-כך יתפלל", שההכנה של סידור שבחו של מקום היא בדוגמת ההקשה על דלתו של המלך, והתפלה עצמה היא העת רצון שהמלך פותח את הדלת, וכשחושב מחשבות זרות בתפלה, הרי זה כמו שמסתלק והולך לדרכו בה בשעה שהמלך פותח לו את הדלת⁴⁷.

ובנוגע לענייננו: לאחרי שכולנו טבלנו היום במקוה, והתאספנו להתוועדות, בהתאם לרצונו של הרבי, ולא עוד אלא שההתוועדות עצמה היא בין ד' הכתלים של הרבי – הרי זה כמו שהקשנו על דלתו של הרבי, ובמילא, אין זה מן הראוי לקום ולהסתלק... אלא אדרבה, יש לנצל הזדמנות זו להתקשר אל הרבי, על-ידי לימוד תורתו וציור פניו.

כל אלה שראו את הרבי – יציירו לעצמם את צורת פניו, במכל שכן וקל וחומר ממה שכתוב בגמרא⁴⁸ שרבינו הקדוש אמר "הא דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריו ואילו חזיתיה מקמיה וכו'", ועד שמצינו בירושלמי⁴⁹ ש"מקלו של ר' מאיר היתה בידו (של אחד מזקני גליל) והיא היתה מלמדתו דעת".

ועל-ידי ההתקשרות אל הרבי – בודאי יתמלאו כל ברכותיו.

(קטעים מהתוועדויות י' שבט ה'תשט"ו⁵⁰ – וח"י אלול השי"ת.

תורת-מנחם כרכים יג עמ' 217-221; א עמ' 192-194 - בלתי מוגה)

________________________

1)    השיחה עד סוף סעיף ה נדפסה בלה"ק בבטאון חב"ד (חוברת עשירית ע' ג ואילך) עם כו"כ תיקונים מכ"ק אדמו"ר, שנעתקו למהדורה זו.

2)    ראה נדרים יב, א. וש"נ. ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ז.

3)    ראה ב"ח, ט"ז ושו"ע אדה"ז או"ח סו"ס רמט. שו"ע או"ח ר"ס תקסח, ושם ס"ז ואילך. יו"ד סשע"ח ס"ד. רמ"א סו"ס שעו, ושם סו"ס תב. ב"י שם סו"ס תג.

4)    ראה טושו"ע או"ח סתק"פ סוס"ב, ובנ"כ שם.

5)    ראה ש"ך יו"ד סנ"ג סקט"ו. סנ"ה סק"ד. סצ"ח סק"ט. סו"ס קי (כללי דיני ס"ס בקצרה) סל"ד. סק"צ סקס"ד.

6)    פרשב"ם ב"ב נב, ב.

7)    ראה ספר בין פסח לשבועות (להרב צבי שי' כהן) פי"ח סי"ח. וש"נ.

8)    ד"ה תלתא – יבמות קכב, רע"א.

9)    מגילה ו, רע"ב.

10)  סידור אדה"ז לפני ובא לציון גואל. שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ג ס"ה.

11)  ראה לקו"ש חל"ב ע' 256 בהערה (ד"ה וכדרישת רשב"י), ובהנסמן שם.

12)  ואתחנן ג, כו.

13)  ספרי ופרש"י עה"פ.

14)  ר"פ ואתחנן.

15)  נדפס באוצר מדרשים (אייזנשטיין) ע' 361 ואילך.

16)  ר"פ ואתחנן ור"פ וילך.

17)  זח"ג רצו, ב.

18)  תהלים קלג, ג.

19)  ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ריש ע' 83. וש"נ.

20)  ברכות יז, א. הובא בתניא אגה"ת פ"ב.

21)  ראה המשך חייב אדם לברך תרל"ח פכ"ה.

22)  בראשית ב, יז.

23)  שם ג, כב.

24)  תו"א בראשית ה, ד.

25)  זח"ג קכד, ב.

26)  בשלח טו, כג-כה.

27)  ח"ב ס, רע"ב. הובא בהמשך תער"ב ח"ג ע' א'שטו.

28)  משלי ג, יח.

29)  ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' שב ואילך. וש"נ.

30)  עירובין מו, ב. וש"נ.

31)  ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב (בסופה). וראה אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ד ע' שלב ואילך.

32)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

33)  משפטים כג, ה.

34)  יבמות כ, א.

35)  משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

36)  תהלים פח, ו. וראה שבת ל, א. וש"נ.

37)  סימן תתשכט.

38)  ברכות יח, סע"א.

39)  כדיוק הלשון (שבת שם) "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות", "אדם" דייקא, היינו, סתם אדם, משא"כ צדיקים שהם בדרגא נעלית כו' (ע"ד מ"ש המהרש"א בחדא"ג ב"ב קסד, ב) – שה"ג (להחיד"א) ח"א מע' גדולים ערך ראב"ן. ברית עולם (להחיד"א) לס' חסידים שם.

40)  כתובות קג, א ובחדא"ג מהרש"א שם.

41)  ראה שו"ע אדה"ז או"ח סרע"א ס"ז. וראה גם שיחת אחרון של פסח ס"ו (לעיל ע' 26).

42)  הקדמה הג' פ"י. הובא והועתק בס' תולדות חב"ד באה"ק פט"ו (ע' פח).

43)  ראה אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' קמא.

44)  ראה תניא אגה"ק ביאור לסי' ז"ך.

45)  פל"ה. וראה שם פל"ז. וראה גם תו"א קיד, ד.

46)  ברכות לב, סע"א. וש"נ.

47)  ראה גם סה"מ תרצ"ט ס"ע 95.

48)  עירובין יג, ב.

49)  מו"ק פ"ג ה"א. נדרים פ"ט ה"א. וראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1096 הערה 26.

50)  ההתוועדות נערכה באולם הגדול אשר ב-824 נאָסטראַנד עוו. פינת איסטערן פּאַרקוויי.