נושאים נוספים
	התקשרות 905 - כל המדורים ברצף
	בקיום שליחותו של 'יצחק' זוכים לכל הברכות
	חידוש בעניין השליחות
	מהני מילי מעלייתא – בהלכה ומנהג
	פרשת תולדות
	הלכות ומנהגי חב"ד

החידוש בהוראה מהשליחות בפרשתנו ("וישלח יצחק") לגבי השליחות ששלח אברהם את אליעזר * דווקא בהיות השליח מציאות לעצמו הוא מבצע את שליחותו כעניין שלו ביתר חיות ותוקף, אף במקום שהמשלח אינו מגיע לשם, ועם זאת – "כמותו" של המשלח * והוראה מיוחדת לשלוחים: נשיא דורנו מברך אותם לפני, בעת, ואחרי צאתם לשליחות בברכות נעלות ביותר, ועל-ידי כך יוכלו להוסיף מרץ בקיום השליחות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כינוס השלוחים העולמי, של השלוחים שי' דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בכל מרחבי תבל, מתחיל בשנה זו, בשבת זו, שבת קודש פרשת תולדות.

והנה, על-פי תורת הבעל-שם-טוב הידועה¹ שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, ולכן צריך יהודי ללמוד הוראה מכל דבר שהוא רואה או שומע², ועל-אחת-כמה-וכמה מפרשת השבוע שקוראים ולומדים בזמן זה, כתורת אדמו"ר הזקן הידועה³ ש"יש לחיות עם הזמן" – מובן שלפרשת השבוע יש שייכות, שייכות שניתן ללמוד ממנה הוראות לגבי כינוס השלוחים.

לפעמים יש צורך לחפש את השייכות וההוראה שבעניין מסוים, ולפעמים, ובפרט בדור ש"אכשור דרי" (בתמיהה)⁴ – מראים לבני ישראל הוראות ברורות ומאירות, כדי להקל את עבודתם בחושך הכפול ומכופל של הגלות ועקבתא דמשיחא.

וכך גם בנידון דידן – שבפרשת תולדות רואים שייכות גלויה והוראה ברורה בנוגע לכינוס השלוחים.

ב. הפעם הראשונה בה מדובר בתורה אודות "שליחות" היא בסיום פרשתנו⁵ (בשיעור היומי של יום השבת)⁶ – "וישלח יצחק את יעקב גו'".

ואף-על-פי שגם לפני-כן, בפרשת חיי-שרה⁷, מסופר ובארוכה, אודות השליחות ששלח אברהם אבינו את אליעזר (וגם שליחות זו היתה באותו עניין – "לקחת אשה"⁸) – הרי אברהם אבינו לא שלח את אליעזר בתור "שליח" אלא בתור "עבד", וכמודגש בכתוב בתחילת הפרשה⁹ "ויאמר אברהם אל עבדו", וכן בתחילת דברי אליעזר¹⁰ – "עבד אברהם אנוכי".

ואף שישנה נקודה משותפת בין שני הדברים (שליח ועבד), ששניהם מורים על פעולה באמצעות הזולת – הרי מובן שעבד ושליח הם שני גדרים שונים:

גדר השליחות הוא שהמשלח מוסר את העניין לאדם שני, שהוא הזולת יפעל את הדבר עבורו.

ואף-על-פי שהסיבה לכך שמעשה השליח יכול לפעול אינה אלא מפני שהמשלח נתן לו את הכוחות וה"בעל-הבית'ישקייט" לכך (על-ידי מינויו לשליח) שייעשה "כמותו"¹¹ של המשלח – הרי גידרה של הנתינת-כוח הוא שהמשלח נותן כוחות לאדם אחר כדי שהוא, אדם שני, יהיה מסוגל לפעול.

מה-שאין-כן כאשר מצווים לעבד לעשות משהו, מפני שהעבד הוא "כספו"¹² של האדון (ולא מציאות לעצמו) – הרי זה ממש¹³ עשיית האדון¹⁴.

ג. סיבת החילוק הנ"ל בין שליח לעבד:

התואר "שליח" מורה על מעלתו, היינו על יחס של חשיבות וערך שקיים בינו ובין המשלח – שהוא "כמותו" של המשלח.

ויתירה מזו: כדי להיות שליח עליו להיות (עוד בטרם המינוי שלו לשליח) בדומה למשלח – "מה אתם כו' אף שלוחכם"¹⁵. ומפני הדמיון שלו למשלח ביכולתו להיות אחר-כך (כשמתמנה לשליח) "כמותו" דהמשלח,

מה-שאין-כן התואר "עבד" מורה להיפך על פחיתות, אשר לא זו בלבד שאיננו "אדון" (שיש לו בעלות על אחרים), אלא יתר על כן – אפילו איננו אדם סתם, ועוד יותר – איננו בעל-הבית על עצמו, איננו "בן חורין".

וכתוצאה מחילוק זה בין שליח ועבד בערך ויחס שלהם אל המשלח ואל האדון, נעשה גם חילוק באופן פעולתם עבור המשלח והאדון:

שליח הוא כמותו דהמשלח, ולכן בכוחו לפעול על-ידי פעולתו, כאילו שהדבר נעשה על-ידי המשלח.

מה-שאין-כן מה שמעשה העבד מועיל עבור האדון, "מה שקנה עבד קנה רבו"¹⁶, אין זה מפני שהעבד הוא "כמותו" דהאדון, ואדרבה – העבד איננו "כמותו" דהאדון, ולכן לא ייתכן לומר שהוא יוכל לפעול עבור האדון¹⁷, אלא אדרבה – כיוון שאין לו כוחות, איננו מציאות לעצמו והוא קנוי לרבו, הרי המעשה שהוא עושה זהו מעשה האדון, שהוא האדון עושה על-ידי "קניינו".

ד. על-פי הנ"ל יובן גם החידוש בהוראה בעבודת ה' שיש ללמוד מעניין השליחות שבו מדובר בפרשתנו – לגבי ההוראה שיש ללמוד מפרשת חיי-שרה שבה מדובר אודות עבד:

נוסף לזה שבני ישראל הם עבדי הקב"ה, כמו שכתוב¹⁸ "כי לי בני ישראל עבדים" – עשה הקב"ה את בני ישראל גם לשלוחים שלו¹⁹, ובכך ישנה מעלה כפולה:

א) הדבר מורה על חשיבות בני ישראל [שעוד בטרם נעשו שלוחים הרי הם בדומה, כביכול, לקב"ה, אתם קרויים אדם²⁰ על שם "אדמה לעליון"²¹, ועל-אחת-כמה-וכמה לאחר שנעשו שלוחים, שאז נעשו "כמותו" כביכול].

ב) את כל העניינים, פועלים הם על-ידי עבודתם, ובמילא ישנה בכך המעלה של "קב שלו", כי השם עשה את האדם באופן אשר "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו"²².

ואף שאין זה "כוחי ועוצם ידי"²³ ח"ו, כי אם בכוחו של הקב"ה – הרי הכוח נמסר להם ונעשה עניין שלהם, כמדובר לעיל אשר אף שהשליח מקבל את כוחו מהמשלח, הנה כוח המשלח נמסר לו (לשליח) שהוא יוכל למלא את השליחות.

ויש לומר, שנוסף לזה שבעניין השליחות ישנה המעלה של "קב שלו" הנ"ל, הנה על-ידי זה מתמלאת כוונת הבריאה ש"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"²⁴ – שהרי השליחות של "דירה בתחתונים" היא, שה"תחתונים" נעשים "דירה" לקב"ה (לא מלמעלה, אלא) מצד הטבע והמציאות שלהם, על-ידי עבודת (וכוח) התחתונים גופא.

ה. כל עניין בתורה הרי הוא בתכלית הדיוק. ובהתאם לכך, הרי שבפעם הראשונה בה מדובר בתורה אודות שליחות [שהיא גם הוראה על השליחות של בני ישראל בכלל ובפרט] – ישנה גם הוראה במה מתבטאת השליחות:

השליחות ד"וישלח יצחק את יעקב" היתה כדי שילך לחרן, לבית לבן, "לקחת לו משם אשה". וכפי שהיה והתברר אחר-כך בפועל – הרי דווקא בחרן ("חרון אף של עולם"²⁵) העמיד יעקב את משפחתו וקיים את הציווי²⁶ ד"פרו ורבו גו'", ובאופן של "מטתו שלימה"²⁷.

ונוסף לכך ששם העמיד את משפחתו, עשה שם גם דירה לו יתברך בתחתונים, על-ידי ההתעסקות בצאן לבן, עד שנהיה אצל יעקב (בחרן) צאן רבות וגו', ובלשון החסידות – שבירר והעלה ניצוצות הקדושה שהיו בצאן לבן²⁸.

ועד שגם בלכתו בדרך, עוד בטרם בואו לחרן (מקום שליחותו) – "ויקח²⁹ מאבני המקום וישם מראשותיו", היינו שלקח אבנים (דומם, נברא הכי תחתון) ופעל בהם עלייה ועד ש"והאבן³⁰ הזאת גו' יהיה בית אלוקים".

וזוהי גם ההוראה לכל אחד ואחד מישראל – ששליחות נשמתו, אשר ירדה למטה בעולם הזה הגשמי (חרן, חרון אף של מקום בעולם)³¹ היא – לפעול "פרו ורבו גו'", הן כפשוטו והן ברוחניות, להשפיע בענייני יהדות על עוד יהודי ועוד יהודי על-ידי מצוות, ותורה בפרט³² (והרי "המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו"³³), וכן להשפיע על אומות העולם (תושבי חרן) שיקיימו שבע המצוות שלהם³⁴, ועד – לעשות את כל העולם כולו, גם החלק שלמטה מסוג המדבר, ועד הדומם (אבני המקום) לדירה לו יתברך³⁵.

ו. ויש להוסיף, אשר על-ידי "וישלח יצחק את יעקב" – שיעקב יצא ממקומו של יצחק והלך דווקא לפדן ארם "לקחת לו משם אשה" – נפעל עניין שלא היה גם במקומו של יצחק וגם לא אצל יצחק:

יצחק היה עולה תמימה³⁶, ובמילא, העבודה של הפיכת הסטרא-אחרא, אנשים שהם היפך מקדושה – לקדושה, לא היתה שייכת אצלו [דלא כאביו ואמו ש"אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים"³⁷].

אמנם, על-ידי "וישלח יצחק את יעקב" לפדן ארם, הנה מלבד הבירורים שבירר בחוץ³⁸ לארץ²⁸ –היתה "מיטתו שלימה", ועד אשר "אלה תולדות יעקב יוסף"³⁹, שעניינו של יוסף הוא – "יוסף ה' לי בן אחר"⁴⁰, לעשות גם את ה"אחר" ל"בן"⁴¹, היינו, שגם אלו שהם לעת עתה בבחינת "אחר" – יתהפכו, ובפרט על-ידי זה שמגלים שהם באמת בבחינת "בן", ועד – בנו יחידו של הקב"ה, עד ל"בנימין" – "בן ימין"⁴², בן ארץ ישראל⁴³, ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה (אלוקות), עד ארץ שרצתה לעשות רצון קונה⁴⁴.

ז. והנה, מלבד ההוראה שיש ללמוד מ"וישלח יצחק את יעקב" אודות שליחותו של כל אחד ואחד מישראל, ישנה הוראה מיוחדת לשלוחים בפשטות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – בנוסף לכך שתוכן השליחות שלהם הוא כשליחות יעקב – שנשלחו למקומות רחוקים, רחוקים ברוחניות, פדן ארם, ולפעמים גם חרן [נוסף לזה שעולם-הזה בכלל הוא חרן, הרי מקומות אלו הן חרן שבעולם-הזה גופא] כדי לפגוש יהודים "אחרים" לפעול בהם את כל הנ"ל (בנוגע לעצמם, בנוגע לשאר בני ישראל ובנוגע למצוות בני נח, כנ"ל) – הרי הדבר מודגש במיוחד בשמו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו:

שמו (השני) הוא "יצחק" – "וישלח יצחק את יעקב", ושמו הראשון הוא – "יוסף", על שם "יוסף הוי' לי בן אחר". והרי זוהי מטרת שליחותם של השלוחים המשתתפים בכנס זה – על מנת שאיש את רעהו יעזורו ויקבלו החלטות טובות איך להוסיף ולהרחיב את עבודת וקיום השליחות ד"וישלח (יוסף) יצחק את יעקב".

ח. ויש להוסיף ולהדגיש, שהעבודה בכל הנ"ל צריכה להיות בתור שלוחים, היינו לא רק מצד קבלת-עול (עבודת עבד), אלא בתור דבר שלהם (שליח), שאז עוסקים בדבר בחיות אחרת לגמרי.

ואף-על-פי שבקבלת-עול (עבודת עבד) ישנה מעלת הביטול – הרי בשעה שעוסקים בשליחות כדבר פרטי, העבודה היא בתוספת חיות (כנ"ל), וזה מוסיף גם בקיום השליחות בפועל. ולכן, רצונו של המשלח הוא שיעסקו בזה בתור דבר פרטי, ובמילא – הנה מצד הביטול בקבלת-עול גופא, נדרש שהעבודה תהיה (לא רק בתור עבד, אלא) בתור שליח.

ואף-על-פי שעבודת השלוחים צריכה להיות במסירות-נפש, אשר מסירות-נפש קשורה (לכאורה) בביטול – הרי רואים בפועל שפעמים רבות המסירות-נפש קשורה דווקא בתוקף המציאות:

כאשר המציאות היא בחלישות, אזי כאשר מילוי רצונו קשור בקשיים, ועל-אחת-כמה-וכמה בסכנה, הדבר ימנע אותו מלמלא את רצונו; אבל כשהוא בתוקף המציאות – שום דבר לא ימנע בעדו מלהשלים את רצונו, ויפעל לשם כך בכל המצבים, אפילו כשיצטרך לזה מסירות-נפש.

* * *

ט. נוסף על האמור לעיל אודות כללות עניין השליחות, הרי, גם מסדר השליחות דיצחק אפשר ללמוד הוראה ולימוד בסדר השליחות של "וישלח יצחק" שבדורנו:

לפני שיצחק שלח את יעקב לחרן – ברכו⁴⁵ "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש וגו'"⁴⁶.

והברכה היא שלא על דרך הרגיל כלל – "ויתן", "יתן ויחזור ויתן"⁴⁷:

דהנה בדרך כלל מברכים תחילה את עיקר הברכה, ולאחרי זה מוסיפים על העיקר, אבל ברכת יצחק היתה באופן כזה שמלכתחילה התחיל בהוספה ("מלכתחילה אריבער") – "ויתן", בוא"ו המוסיף לפני "יתן".

וגם: תוכן ברכת יצחק הוא "עיקר ומקור כל הברכות לעולם", מכיוון ש"עיקר ההשפעה בריבוי אור וחיות ביותר" הוא דווקא על-ידי יצחק, בחינת גבורות, "לפי שיש בהם תגבורת אור וחיות בכוח עצום יותר כו'"⁴⁸.

והברכות הם לכל לראש בגשמיות העולם – "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש גו'" בפשטות, אין מקרא יוצא מידי פשוטו⁴⁹.

ונוסף לזה (אבל כמובן שזהו עיקר) – ברכות אלו כוללות את כל הפירושים שבזה במדרשי חז"ל, ולדוגמא: "מטל השמים זו מקרא, ומשמני הארץ זו משנה, דגן זו תלמוד, תירוש זו אגדה"⁵⁰, ועוד.

וגם: נוסף לברכות שבירך יצחק את יעקב לפני שליחותו לחרן, הרי תיכף לאחר השליחות עצמה חזר ובירכו מיד עוד ועוד, "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו גו' וא-ל שד-י יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים, ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך וגו'"⁵¹.

ולאחרי זה, גם בהתחלת השליחות בפועל – מקבל יעקב את ברכות הקב"ה: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, והנה אנוכי עימך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו'"⁵², ועד שהדבר פעל מיד ביעקב – "וישא יעקב רגליו, משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת"⁵³, עד ש"כוחו גדול"⁵⁴.

י. מכך אפשר ללמוד גם בנוגע ל"וישלח יצחק" בדורנו זה – בקשר לכינוס השלוחים הנוכחי⁵⁵:

לפני ש"יצחק" שבדורנו שולח שליח – הרי הוא מברך אותו, ובברכות שלמעלה ממדידה והגבלה – "יתן ויחזור ויתן", ובברכות הכי גדולות – "מקור כל הברכות לעולם".

ולכל לראש – ברכות בגשמיות, "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש גו'", שיתברכו בפרנסה בהרחבה, "ויפרך וירבך גו'" – בבני, חיי ומזוני רוויחי ובכולם רוויחי.

ולאחרי זה – הברכות כוללות ברכות בעבודתו הרוחנית של השליח, בלימוד התורה, נגלה ופנימיות התורה, וקיום המצוות⁵⁶, ובעיקר – ברכות בקיום שליחותו בפועל בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

וכן בעת מינוי השליח – מקבלים עוד פעם את ברכת "יצחק", וגם כשיוצאים בשליחותו, מקבלים מיד ברכות נוספות מהקב"ה – "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, והנה אנוכי עימך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו'", שיצליח בקיום השליחות ד"ופרצת וגו'" – הפצת המעיינות חוצה.

כלומר: נוסף לכך שהמשלח, נשיא דורנו, אמר והורה שקיבל את הנשיאות מאביו בתנאי שכל העניינים יהיו בחסד וברחמים, וכמובן שהדבר חל על כל שלוחיו (שהם "כמותו" דהמשלח) –מברך המשלח את כל אחד ואחד לפני שיוצא בשליחותו, בעת מינוי השליחות, ואחר-כך גם בהתחלת השליחות.

והברכות נמשכות על כל משך זמן השליחות, וגם ל"זרעך" עד סוף כל העולם.

וכפי שרואים בפועל בקיום ברכות אלו – אצל השלוחים שנתמנו לפני עשר שנים, עשרים שנה (וכיוצא בזה) – שכולם הסתדרו, ב"ה, והעמידו משפחות בבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות, בבני, חיי ומזוני רוויחי ובכולם רוויחי, ונוסף לזה – רואים את הברכות שלמעלה מדרך הטבע בהצלחת השלוחים במילוי שליחותם בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה.

והרי, ברכות אלו הן ברכות הכי גדולות, אלא, שמצד הרגילות, לפעמים לא שמים לב לזה כדבעי, וטועים לחשוב שלא מקבלים מהמשלח את כל הברכות הדרושות.

יא. ומכאן מענה לשלוחים השואלים ומבקשים ברכות בעניינים שונים, החל מפרנסה בגשמיות, כדי שיוכלו למלא את שליחותם במילואה ללא בלבולים צדדיים:

המשלח מברך את כל אחד ואחד מהשלוחים עוד לפני צאתו לשליחותו, וממשיך ומברך אותו בכל הברכות הדרושות לו, עד לברכות הגדולות ביותר שיכולות להיות: "ויתן לך – יתן ויחזור ויתן – האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ גו'", וכמה וכמה מברכות אלו כבר התקיימו בפועל – די אם יתבונן בחייו הפרטים, בחיי בני ביתו ובהצלחה שהיתה בעבר בקיום השליחות שלו למעלה מדרך הטבע – ויראה את ריבוי ברכות המשלח שבזה.

ועוד והוא העיקר: כוונת כל הברכות היא – להוסיף כוחות ומרץ בקיום השליחות בפועל, אשר "נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת", ו"כוחו גדול" בשליחותו בעולם, מבלי הבט על כל ההעלמות והסתרים ומניעות ועיכובים שמסביבו.

ואדרבה: על-ידי העבודה בקיום השליחות ב"חרון אף של עולם" – יהיה "ויפרוץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות"⁵⁷, החל מעשירות בגשמיות, וגם – עשירות ברוחניות: עד כמה שהיה "כוחו גדול" בקיום שליחותו עד עתה – הרי תמיד הולך ומוסיף "מעלין בקודש"⁵⁸ ו"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ד' מאות"⁵⁹, וכן הלאה.

(משיחות שבת פרשת תולדות, מברכים החודש וערב ראש-חודש כסלו ה'תשמ"ח; התוועדויות תשמ"ח, כרך א עמ' 504-498 - תרגום מיידיש)

____________________

1)    כתר-שם-טוב (הוצאת קה"ת) בהוספות סקי"ט ואילך.

2)     שם סקכ"ז ואילך.

3)     "היום יום" ב' חשוון. ס' השיחות תש"ב עמ' 29 ואילך.

4)     יבמות לט,ב. ועוד.

5)     משא"כ וישלח את היונה (נח ח,ח) - אין זה הגדר דשליחות דנדו"ד, כי היא בבן אדם דווקא. ויתירה מזה שאין שליחות לחש"ו "דלאו בני דיעה נינהו" (גיטין כג,א).

6)     כח,ה.

7)     כד,ב ואילך.

8)     שם, ד. כח,ו.

9)     שם, ב.

10)   שם, לד.

11)   משנה ברכות לד,ב. קידושין מא,ב: שלוחו של אדם כמותו.

12)   משפטים כא,כא.

13)   וצ"ע במקום שנאמר בשליח כמותו ממש (לע"ע מצאתי רק בתשובות הריב"ש סרכ"ח) אם הכוונה לדין מיוחד בשליח זה ואם בכ"ז מחולק בעבד - לדיעה זו. ולא מצאתי לע"ע שידונו בזה. ואכ"מ.

14)   ונפק"מ לדינא, דלהדיעות ש"משלוח מנות" צ"ל ע"י שליח דווקא (שד"ח אסיפת דינים מערכת פורים סוס"ו. משו"ת בניין-ציון סמ"ד) יש לומר, דאינו יוצא במשלוח ע"י עבדו (אם לא כשמינה אותו לשליח, כדלקמן הערה 17).

15)   קידושין מא,ב. וש"נ. ואין זה גזה"כ, אלא מובן גם בשכל, שבכדי שיהיה "כמותו" דהמשלח צריך להיות בדומה אליו. וראה לקו"ת ויקרא א,ג.

16)   פסחים פח,ב. שו"ע יו"ד סרס"ז סכ"ב. ולהעיר מהדיעה (ראה רשב"א קידושין כג,ב) דמה שקנה עבד נקנה מלכתחילה לרבו.

17)   ואף דאפשר למנות גם עבד לשליח* - הוא דווקא כשממנה אותו לשליח, דעי"ז הוא מחשיב אותו למציאות ונעשה כמותו דהמשלח. משא"כ כששולח אותו בתור עבד. [* והא דאין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו (גיטין כג,ב) - הוא משום "דיד עבד כיד רבו דמי וכשמסרו גט בידו לא יצא גט מרשותו" (רש"י שם), אבל כששולח אותו בתור שליח להולכה למסור גט שחרור לחבירו, מסתבר דמהני].

18)   בהר כה,נה. וראה תניא פמ"א (נז,א).

19)   ראה לקו"ת ויקרא א,ג.

20)   יבמות סא,רע"א.

21)   של"ה כ,ב. שא,ב. ובכ"מ.

22)   ב"מ לח,א.

23)   עקב ח,יז.

24)   ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.

25)   פרש"י ס"פ נח. וראה לקו"ש חט"ו עמ' 63 ואילך.

26)   בראשית א,כח.

27)   ויק"ר פל"ו,ה. וראה פסחים נו,א. ספרי דברים ו,ד. ועוד.

28)   ראה תו"א ויצא כג,ג. תו"ח שם לח,ב. שם ר"פ וישלח. אוה"ת שם רכח,א.

29)   ויצא כח,יא.

30)   שם,כב.

31)   שעל זה קאי "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" - אור-החיים ויצא כח,יד. הובא ונתבאר בקיצורים הערות לתניא עמ' כז. ד"ה ויצא תר"ל, תר"פ, תרפ"ז. וראה בארוכה ד"ה ושבתי בשלום תשל"ח (קונטרס ר"ח כסלו תשמ"ח. נדפס בספר המאמרים מלוקט - ב - כסלו, ע' יז) ס"ז ואילך.

32)   ראה לקו"ד ח"ד תשמו,א. ס' השיחות תש"א ס"ע 45 ואילך.

33)   סנהדרין יט,ב. הובא בפרש"י במדבר ג,א.

34)   ראה רמב" ם הל' מלכים ספ"ח.

35)   ראה בכ"ז ד"ה ושבתי בשלום הנ"ל.

36)   פרש"י שבהערה 38.

37)   ב"ר פפ"ב,ו. פרש"י לך יב,ה.

38)   משא"כ יצחק, להיותו "עולה תמימה" אין חו"ל כדאי לו (רש"י פרשתנו כו,ב).

39)   ר"פ וישב (לז,ב).

40)   ויצא ל,כד.

41)   ראה אוה"ת ויצא רכ,א ואילך. ויחי שפו,א ואילך. שד,א ואילך. שצז,ב ואילך.

42)   פרש"י וישלח לה,יח.

43)   פרש"י שם.

44)   ב"ר פ"ה,ח.

45)   ויש לומר, שגם בזה נראה החידוש של שליחות (לגבי עבדות) - כי היות שהשליח הוא מציאות בפני עצמו וצריך לקיים שליחותו (גם) בקב שלו, אפשר להיות אצלו כמה בלבולים בקיום שליחותו, ולכן זקוק הוא לברכות להסיר הבלבולים כו'; משא"כ העבד בטל לגמרי אל אדונו, עד שהוא מציאות האדון, ובמילא אינו עושה שום חשבונות בקיום ציווי האדון.

46)   פרשתנו כז,כח ואילך.

47)   וגם זה פשוטו של מקרא, ואדרבה - פירוש הראשון בפרש"י.

48)   סידור עם דא"ח שער התקיעות רמז, א-ב.

49)   שבת סג,א. וש"נ.

50)   ב"ר פס"ו,ג.

51)   פרשתנו כח,א ואילך. וראה שם,ז: וירא גו' כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו גו'.

52)   ויצא כח,יד ואילך.

53)   שם כט,א ובפרש"י.

54)   פרש"י שם,י.

55)   ובפרט שיום התחלת הכינוס הוא בשבת קודש מברכים וערב ראש-חודש כסלו, שכל ראש-חודש הוא מעין ראש-השנה (ומקבל מברכת ראש-השנה), ובפרט ר"ח כסלו - הכולל י"ט כסלו, ראש-השנה לחסידות. והרי עיקר ההמשכה דראש-השנה היא על-ידי יצחק וברכת יצחק ("ויתן לך") - כמבואר בסידור שבהערה 48.

56)   ע"ד סדר הנהגת הבעש"ט, שלכל לראש עזר לבני ישראל בגשמיות (עוד קודם לגמרי מהתגלותו), ואחר-כך - ברוחניות.- וראה בזכרונות כ"ק מו"ח אדמו"ר.

57)   ויצא ל,מג.

58)   ברכות כח,א. וש"נ.

59)   ראה קה"ר פ"א,יג. פ"ג,י. רמב"ן ובחיי ס"פ חיי-שרה. שערי-תשובה לר"י ב,כז. מנורת המאור להר"י אלנקווה ח"ד פי"ד עמ' 250.