זקני החסידים שנקראו אל מיטת החולה היו נרגשים. החסיד בן השמונים ושבע, ששכב על ערש-דוויי, ביקש לגלות להם סוד שנשא בתוכו שנים רבות. הוא חש כי כוחותיו אוזלים וכי הוא עומד לעזוב את העולם.
ר' חיים-יהושע היה תושב העיר גלוכוב שבאוקראינה. אביו, ר' אברהם-ישראל, היה חסיד של אדמו"ר הזקן בעל התניא ושל בנו, אדמו"ר האמצעי. הוא התגורר עם משפחתו בכפר קטן ליד קליסק, במחוז ויטבסק, וחינך את בניו להתפרנס מעמל כפיהם. כמו-כן נטע בהם מידות טובות, ובמיוחד את מידת הכנסת אורחים.
בימים ההם עלה על כס השלטון ברוסיה הצאר ניקולאי הראשון, שהיה ידוע ביחסו הקשה ליהודים. גזֵרות רבות גזר על היהודים, אך האכזרית מכולן הייתה גזֵרת הקנטוניסטים. ילדים רכים נחטפו מחיק אימותיהם ונשלחו למחנות הצבא, כדי להשכיח מהם את יהדותם.
הצאר קבע מִכסה של ילדים יהודים שיגויסו בכל שנה, ועל רקע זה התפתחה תופעת ה'חוטפים'. הללו היו חוטפים ילדים יהודים, ומקבלים תשלום נכבד בעבור כל ילד.
"בשנת תקצ"ג (1832) נסעתי אל הרבי הצמח-צדק", מספר ר' חיים-יהושע. "אלה היו ימי החנוכה, ובמהלכם אמר הרבי שלושה מאמרי חסידות. בכולם עברה נקודה מרכזית – במלחמה הרוחנית על האדם להיות מוכן למסור את נפשו כדי לנצח. הדברים חדרו עמוק לליבי.
"שנתיים לאחר מכן, בליל חורף בשנת תקצ"ה, בשעה מאוחרת, נשמעו דפיקות על דלת ביתי. בפתח עמדו שני יהודים. שלג כיסה את מעיליהם החורפיים, והם ביקשו להתחמם מעט ולשתות משקה חם. הגשתי לפניהם גם ארוחה קלה לסעוד את לבם, ובינתיים יצאתי אל הרפת לעניין כלשהו.
"פתאום קלטו אוזניי בכי של ילד. משתומם קראתי: 'מי שם?'. קול דק של ילד ענה לי: 'אני, בנימין'. הלכתי בעקבות הקול, והגעתי לקצה החצר, שבה חנתה עגלת החורף של אורחיי. בתוך העגלה גיליתי לתדהמתי שני ילדים כבולים באזיקים, האחד ישן והשני מייבב.
"ברגע זה קלטתי כי אורחיי אינם אלא ה'חוטפים' הידועים. שחררתי מיד את הילדים ולקחתי אותם אל ביתו של אחי, מיכאל, שהתגורר בחצר הסמוכה. רק אז עלתה מחשבה בליבי כי החוטפים עלולים לקחת גם את ילדיי. מיהרתי לחזור בהעמידי פנים כי לא אירע דבר.
"כשנכנסתי נחרדתי לראות את אחד ה'אורחים' יושב עם בני. כשראה אותי אמר: 'ילד נבון הילד. ומה אעשה ששני ילדיי יצאו מדעתם, ואני מוליך אותם אל רופא מומחה למחלות-נפש'...
"בתוך כך נכנס הביתה מיכאל אחי, שהיה איש חסון. לאחר שטיפל במסירות בילדים והשאיר אותם בביתו, עם ילדיו, בא לראות מה נעשה אצלי. בזעם רב שמע את דברי האורח והזדעק לעומתו: 'חוטפים שכמותכם! הסתלקו ברגע זה מן הבית!'.
"חברו של האורח ניסה להיתמם ופנה אל ידידו: 'הבה נלך מכאן. הם אינם יכולים להבין את צערך על הילדים המסכנים שלך'. השניים עזבו את הבית, אך מיד חזרו, כשגילו כי הילדים אינם. אני ואחי התייצבנו מולם, ומהר מאוד הבינו כי לא יוכלו לעשות דבר, ומוטב שיסתלקו מהמקום.
"חודש לאחר מכן ביקר אחי בליובאוויטש, וסיפר לרבי ב'יחידות' על הילדים שניצלו. פני הרבי צהלו מאושר, והוא הורה לו להוסיף לגדל אותם אצלו במשך שנה, ולאחר מכן להשיבם לבתיהם. וכך עשה.
"מאז אותו מעשה בערה בי התשוקה לפדות ילדים חטופים. בביקורי הבא אצל הרבי סיפרתי לו על רצוני זה. הרבי היה מרוצה והדריך אותי בפירוט כיצד לפעול. בשבע השנים הבאות הקדשתי למשימה הזאת כשלושה או ארבעה חודשים בשנה, וברוך-השם הצלחתי להציל נפשות רבות. יום אחד נתפסתי, וכמעט חרצו את דיני למוות, אך בדרך נס ניצלתי.
"כשבאתי לאחר מכן אל הרבי הורה לי לעבור לעיר גלוכוב ובירכני באריכות ימים, ופתאום הוסיף: 'עמי במחיצתי!'. הרבי הבטיח לי שאזכה לשכון עמו בעולם העליון.
"עתה מבקש אני מכם, חבריי היקרים", סיים ר' חיים-יהושע, "כי לאחר שאשיב את נשמתי ליוצרה, תעמדו ליד קברי ותאמרו: 'כבוד-קדושת אדמו"ר מנחם-מענדל, נכד אדמו"ר הזקן וחתן אדמו"ר האמצעי! עבדך חיים-יהושע בן אסתר מת, וביקש ממנו להזכיר את הבטחתך שהבטחת לו, 'עמי במחיצתי'"...
בלחיים רטובות מדמעות נפרדו ממנו החסידים. למחרת הספיק ר' חיים-יהושע להתפלל תפילת שחרית בדעה צלולה, ולאחר שהניח גם תפילין של רבנו-תם, עצם את עיניו והחזיר את נשמתו.
את הסיפור סיפר החסיד ר' דב-זאב מיקטרינוסלב, אשר באותם ימים בא לעיירה גלוכוב בשליחות אדמו"ר מהר"ש. כאשר קרא ר' חיים-יהושע לזקני החסידים, ביקש שיקראו גם לו, וכך זכה להיות נוכח באותה צוואה מרגשת.
"מילאנו את בקשתו, ובמניין חסידים הכרזנו ליד קברו את הדברים ששם בפינו. קרוב לוודאי שר' חיים-יהושע זכה להבטחה נדירה כזו בזכות התעסקותו בפדיון-שבויים", סיים הרב דב-זאב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
