נושאים נוספים
	התקשרות 870 - כל המדורים ברצף
	רצוא והתעלות עם הפנמה והתיישבות
	העיקר שתבוא הגאולה!
	שדה החינוך
	פרשת שמיני
	כריעה כהלכה / טבילת כלים / הדלקת נר לילדות
	הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

כריעה כהלכתה

בתפילת שמונה-עשרה, שוחים (מתכופפים¹) בחמש מקומות: ב'אבות' (ברכת "מגן אברהם") תחילה וסוף, וב'הודאה' (ברכת "מודים אנחנו לך") תחילה וסוף², וכן³ לפני ובשעת הפסיעות אחורנית ואמירת "עושה שלום"⁴, וגם באמירת 'מודים דרבנן'⁵.

שיעור הכריעה⁶: "עד שיתפקקו⁷ כל⁸ חוליות שבשדרה, ולא יכרע מאמצע מותניו וראשו יישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון⁹. ולא ישחה כל-כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסיים¹⁰, מפני שנראה כיוהרא ששוחה יותר מדאי".

זהו השיעור לכולי-עלמא, ורק "וזקן וחולה שאינו יכול לשחות 'עד שיתפקקו', כיוון שהרכין ראשו – דיו, מאחר שניכר שחפץ לכרוע, אלא שמצטער" .

ולפלא שכמעט כולם (ספרדים ואשכנזים, חסידים¹¹ וליטאים וכו', להוציא כמה מדקדקים) רק מרכינים ראשם וגופם מעט, הרבה פחות מהשיעור האמור; וב"עושה שלום"¹² וב'מודים דרבנן'¹³ – עוד פחות מזה, ובדרך כלל מרכינים רק את ראשם ללא גופם.

_______________________

1)     המדובר כאן בכפיפת הגב (והראש) בלבד. רק בסעיף ו מביא אדה"ז ע"פ הזוהר את הכריעה בברכיים באמירת 'ברוך'.

2)     שו"ע אדמו"ר הזקן סי' קיג ס"א. ובמנהגי מהרי"ל (עמ' שכח) של"ה (עמוד התשובה, דפוס אמשטרדם רכח,ב ד"ה סדר הוידוי: "קיבלתי... עד שיתפקקו"), מג"א (סי' תרז ס"ק ד) ושו"ע אדמו"ר הזקן (שם ס"ז) שגם בווידוי (כל השנה) ישחה כמו במודים. ואדה"ז כתב "וטוב לשחות", ועפ"ז פסק המשנה ברורה (בשער הציון שם ס"ק ו) "ואם כבד לו השחייה - יש להקל בזה, ודי שיכוף מעט את ראשו, ובפרט בווידוי השני שחוזר ואומר (ביוה"כ) עם הש"ץ". ולכאורה, כיוון שכאן הוא רק 'טוב', ניתן להקל בזה גם כשהקושי אינו גדול כל כך כמו בכריעה המחוייבת מן הדין (כדלהלן בזקן וחולה).

3)     כך הוכיחו מלשון הרמב"ם (פ"ה ה"י), המדבר על "חמש כריעות", ולהלן (הלכה יב) כותב: "כל הכריעות האלו... עד שיתפקקו..." (משנה ברורה בביאור הלכה סי' קיג ס"ד, וכן פסק האליה רבא שם. עוד ראיות מהראשונים הביא בס' 'הלכה ברורה' להרב דוד שי' יוסף, בחלק 'בירור הלכה' סי' קכד ס"ק ב).

4)     שו"ע אדמו"ר הזקן סי' קכג ס"א.

5)     לדעת המג"א ושו"ע אדמו"ר הזקן סי' קכז ס"א, ודלא כדעת הב"ח וכתבי האר"י ז"ל שבשחייה מועטת סגי, ראה בס' פסקי תשובות ס"ק ב (ש"רבים וטובים נוהגים כדברי הב"ח, ויש להם יסודות איתנים על מי לסמוך"), ובס' הלכה ברורה ח"ו,  בשו"ת אוצרות יוסף סי' ח, שגם הוא פסק לנהוג כדעת הב"ח.

6)     שו"ע אדה"ז סי' קיג ס"ד.

7)     = יבלטו קשרי-החוליות בגבו (טור). בערוך (השלם, ערך 'פק' ב') הביא מפי' ר"ח: "וכשכורע אדם וכופף קומתו –  מתמתחות חוליותיו ונראות כי מתפתחות החוליות מבחוץ מאחוריו ומסתתמות מבפנים, ודוגמא לדבר קשרי אצבעותיו". ובהג"ה בשו"ע (שם ס"ב. ביאורי המילים אינם להרמ"א, ראה מבוא לשו"ע השלם הוצאת 'מכון ירושלים', עמ' 34, ועוד) העתיק מהערוך שיתפתחו החוליות.

8)     ובירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג) על המשנה "בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה", איתא: "אמר רבי סימון, כנגד י"ח חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן, מה טעם – 'כל עצמותי תאמרנה'...", הובא בפרי חדש כאן.

9)     לפי פירש"י בישעיה (נח,ה) – חכה. ויש מפרשים שזהו מה שהוסיף הרמב"ם (הל' תפילה פ"ה הי"ב) "ויעשה עצמו כקשת", שכיוון שכופף גם ראשו, הרי זה כקשת שלימה (הובא בס' 'הלכה ברורה' הנ"ל כאן, בשער הציון ס"ק טו).

10)   צריך בירור לאיזה גובה הכוונה, אם למעלה או למטה מהטבור. וראה ברמב"ם (הל' כלי המקדש פ"י ה"א) בבגדי כהונה: "וחוגר את המכנסיים למעלה מטיבורו, מעל מותניו".

11)   וגם הרבי עצמו, כפי שראו כל השנים (וגם במראות-קודש). אמנם לעניין 'מודים דרבנן' אחרים (ומהם בעל 'מנהגי מלך') טוענים, שהרבי נענע ראשו הק' פעמים רבות בתנועות קלות מאוד כל זמן משך אמירתו, ולא היה "מזדקף ושוחה" ממש כנדפס אצלנו בגיליון תשנ"ד.

12)   ראה לעיל הערה 3. אבל בפסקי תשובות סי' קכג הערה 1 הביא דעת הבן איש חי (שנה א, פ' בשלח אות כד) שכתב "יכרע מעט", ושכבר העיר עליו הגרא"ח נאה בס' שנות חיים סי' ו אות כד, ע"כ. ולהעיר שבשו"ע הב"י לא נזכר שיש "חמש כריעות", וכן לא נזכר שם ולא בטור וב"י ורוב נו"כ הטושו"ע, ולא בשו"ע אדמו"ר הזקן - מה שיעור הכריעה (משא"כ במודים דרבנן נזכר במג"א, בשו"ע אדה"ז ועוד, שהשחייה שם היא "כשיעור שאר שחיות" כנ"ל. אבל עיי"ש במחצית השקל טעם אחר לזה). ומעניין שבספר המנהגים (מלשון הרבי) נזכר הלשון "הטייה והרכנה" בשווה: בברכת כהנים של הש"ץ (עמ' 12), באמירת קדיש (עמ' 6) ובאמירת 'עושה שלום' (עמ' 12. אף שי"ל שפעולה זו היא ב'עושה שלום' היא בנוסף לכריעה, שקיימת עוד מקודם).

13)   כדעת האריז"ל והב"ח (כנ"ל הערה 5).

בעניין טבילת כלים חשמליים

בעבר כתבתי ב'פינת ההלכה', שיש בעיה עם הבידוד, שלפעמים הוא נהרס על-ידי הטבלת הכלים במקווה (אף-על-פי שניתן לקצר את משך שהיית הכלי במי-המקווה על-ידי מילוי-מוקדם של מים בכלי, ואז סכנת הרס הבידוד קטנה יותר) ולא תמיד הייבוש לכמה ימים פותר את הבעיה, ושאם קשה לפרק ולהרכיב מחדש את (גוף) הכלי על-ידי חשמלאי יהודי, אז ניתן להקנות את הכלי לגוי ולקבלו ממנו בהשאלה. והעירוני מדברי אדמו"ר הזקן והמשנה ברורה (סי' שכג) שכתבו שעצה זו מועילה רק לשבת, אולם אחרי שבת (כיוון שהכלי ישתקע בידי היהודי) צריך לטבול את הכלי. ואכן בפינת ההלכה בגיליון 1258 תיקנתי זאת.

והעירוני מספר הכשרות של הרב פוקס (פ"ד סל"ב) שכתב זאת "ולשואלו ממנו לתמיד" ללא הסתייגות, וציין לכמה מקורות.

אמנם יש לציין הסתייגות מסויימת מהמקורות שהביא שם:

א. רעק"א (בגיליון השו"ע יו"ד ר"ס קכ) מביא (מכנה"ג הגב"י סי' יח) שתי דעות אם מהני הערמה זאת גם בכלי מתכות שחייבות לכולי-עלמא בטבילה בברכה, ולא הכריע ביניהן.

ב. הבן-איש-חי ([שנה ב] פ' מטות אות יא) כתב כן לעניין חביות גדולות של חרס מצופה, שלפני-כן באות ח כתב שנוהגין שלא לטובלן כלל, ורק שיש מחמירין להטבילן, ועל זה כתב בשם השולחן גבוה (או"ח סי' תנא ס"ק ז, ויו"ד סי' קכ ס"ק יא, שהוא גם מקור הדרכי תשובה סי' קכ ס"ק קיב שציין שם) שכיוון שקשה להטבילן לפי גודלם, יתנם לנכרי במתנה ויחזור וישאילנו ממנו.

ג. גם בשו"ת זכר שמחה (סי' קה) שצויין שם, מדבר בכלי חרס מצופים, ואין להתעלם מכך שבתחילת התשובה מביא עוד ראיות לסברא שפטורים מטבילה.

ד. רק בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' קכו אות ב) פסק כן בנוגע לכלים חשמליים, על-פי הדרכי תשובה הנ"ל בשם שולחן גבוה הנ"ל, וללא דיון בנושא.

על-כן, קרוב לומר שהנטייה להקל בזה נובעת מצירוף הסברא שכתב בשו"ת חלקת יעקב (במהדורה הישנה ח"א סי' קכו, ובמהדורה החדשה יו"ד סי' מא, אות ג) שכלים חשמליים ששימושם כשהם מחוברים לשקע שבקיר, פטורים מטבילת כלים. אבל רבים וגדולים כבר דחו סברא זאת לגמרי (כמובא בס' טבילת כלים פי"א הערה מו. וראה שם, שגם לדעתו – זהו רק במזלג חשמלי שאינו ראוי לשימוש כלשהו מחוץ לתקע, אבל לא בקדירות וכו').

לכן על משמרתי אעמודה, שלא ניתן לסמוך על זה (ואגב, גם בשו"ת חלקת יעקב הנ"ל אות ב, שלל את הנתינה לגוי בכלי חשמל מהטעם שבפוסקים שהבאתי בתחילת דבריי!), והסכים עמי מו"ר הרה"ג ר' לוי יצחק הלפרין שליט"א.

עוד בקשר לגיל הדלקת נש"ק

בקשר לדיון בנושא 'הגיל להדלקת נש"ק' (גיליון תתס"ה עמ' 15), ציינו לנו עוד שיחה (מהקלטה, אך בלתי מוגהת) בנושא, מפורים קטן ה'תשמ"ו ס"ה (התוועדויות ח"ב עמ' 608):

"התחלת גיל החינוך – ברוב העניינים – הוא בערך בגיל חמש או שש, אם כי "שיעור החינוך במצוות-עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו" (כמ"ש אדמו"ר הזקן בהלכות שבת (סי' שמג ס"ב)), שלכן, התחלת החינוך בנוגע להדלקת נרות שבת, לדוגמא, היא כמה שנים לפני-זה – כאשר הבת מבחינה בחילוק שבין חדר מואר לחדר חשוך (שיכולים להיכשל בעץ או באבן (שו"ע אדה"ז ר"ס רסג)), שאז מבינה את הערך דהדלקת הנר, שעל-ידי-זה ניתוסף אור בחדר, וכיוצא-בזה בכל דבר לפי ענייניו" עכ"ל.

והנה עצם ההבחנה באור וההנאה ממנו מתחילה מגיל רך ביותר, כאמור גם בשיחת שבת תשובה תשל"ה שהובאה שם, וכנראה הכוונה כאן להבחנה והבנה ברורים וטובים יותר. ועדיין זה לכאורה הרבה לפני גיל שלוש. וע"ע.