כיצד "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" מבטא יותר את עניין "אנכי ה' אלוקיך"? * החידוש במתן תורה הוא, שהתורה ואלוקות שלמעלה מהעולם יתחברו ויתאחדו עם דרגת התורה והאלוקות המלובשת בעולם * בלימודו ועבודתו של כל יהודי ניתן כוח העצמות, שיוכל להכיר בבריאה את האלוקות כפי שהיא למעלה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בדיבור הראשון של עשרת הדברות (בפרשתנו1) – "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – ידועה שאלת המפרשים2 (הובא בכמה דרושי חסידות דרבותינו נשיאינו3 ): מדוע נאמר כאן "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתי שמים וארץ", שהוא פלא גדול יותר מיציאת מצרים [נס יציאת מצרים הוא שינוי מיש ליש, מה-שאין-כן בריאת שמים וארץ היא יש מאין].
השאלה מתחזקת על-פי מה שכתב הרמב"ם (בתחילת ספרו יד-החזקה4), שידיעת דבר זה – "לידע5 שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו וכו'" – "מצוות עשה שנאמר אנוכי ה' אלוקיך"6. כלומר, ש"אנוכי ה' אלוקיך" מורה על הידיעה שהקב"ה ברא שמים וארץ7. ועל-פי זה מתחזקת השאלה מדוע לא כתוב "אנוכי ה' אלוקיך אשר בראתי שמים וארץ"?
ב. רש"י על הפסוק ("אשר הוצאתיך מארץ מצרים") מפרש: "כדאי היא ההוצאה, שתהיו משועבדים לי". כלומר, ש"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" הוא טעם על כך שבני-ישראל צריכים לקבל את מלכותו יתברך ולהיות משועבדים להקב"ה8 ("אנוכי ה' אלוקיך").
על-פי זה מובן מדוע לא כתוב "בראתי שמים וארץ" – כי זה בא בתור המשך וטעם על "אנוכי ה' אלוקיך, שה' הוא אלוקי בני-ישראל, מוכרחים לומר עניין (טעם) ששייך רק לעם-ישראל (שלכן הם מחולקים מכל העולם כולו) – העניין ד"הוצאתיך מארץ מצרים"9 (ולא "בראתי שמים וארץ" אשר שייך לכל הנבראים)10.
אבל מהלשון "אנוכי גו' אשר הוצאתיך" (שהלשון "אשר" מורה על המשך למה שכתוב לפני זה) משמע, שפירוש הפסוק הוא, "אנוכי הוא אשר הוצאתיך", "אשר הוצאתיך" מבאר את "אנוכי ה'" (ולא עניין נפרד – "כדאי היא ההוצאה, שתהיו משועבדים לי")11. ויש לומר שזהו מהטעמים שהמפרשים הנ"ל אינם נוקטים כפירוש רש"י (ש"אשר הוצאתיך גו'" מוסיף עניין שני) ולכן שואלים את השאלה (ומובאת בחסידות בכמה מקומות) מדוע לא נאמר "אשר בראתי שמים וארץ" במקום "אשר הוצאתיך גו'", כיוון שמפשטות לשון הכתוב משמע, ש"אשר גו'" בא לבאר ש"אנוכי ה'" הוא זה "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ובמילא נשאלת השאלה: מדוע לא כתוב תואר נעלה יותר: "אשר בראתי שמים וארץ" [וזה שכתוב "אנוכי ה' אלוקיך" הפירוש הוא: אלוקיך שגם ברא אותך (נוסף על כך שהוציאך ממצרים), הוי' מלשון מהווה12 (את הבריאה), באופן שהוא נהיה אלוקיך, כוחך וחיותך].
ג. אחד הביאורים בדרושים13 על השאלה (מדוע כתוב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "בראתי שמים וארץ") – הוא, כי יציאת מצרים מצביעה על דרגה גבוהה יותר באלוקות מבריאת שמים וארץ: בריאת שמים וארץ היא משם אלוקים (בראשית ברא אלוקים גו') – אלוקים בגימטריא הטבע14, דרגה באלוקות הקשורה עם המדידה והגבלה של טבע העולם; מה-שאין-כן יציאת מצרים היתה באופן ניסי (שידוד הטבע) – נגלה עליהם מלך מלכי המלכים (בכבודו ובעצמו) וגאלם15, שזה בא משם הוי', שהוא למעלה מ(טבע ה)בריאה, ולכן בכוחו לשלול טבע. ומכיוון ש"אנוכי ה' אלוקיך" במתן-תורה הוא גילוי משם הוי', שהוא למעלה מהבריאה (עד לגילוי אנוכי, עצמותו יתברך), לכן כתוב אחר-כך "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – גילוי אלוקות שלמעלה מהבריאה.
אבל צריך להבין: כיצד מתאים ביאור זה (ש"אשר הוצאתיך גו'" מורה על כך ש"אנוכי ה' אלוקיך" הוא למעלה מהבריאה) עם הפירוש כמובא ברמב"ם הנ"ל, ש"אנוכי ה' אלוקיך" מורה על "ידיעת דבר זה" שהקב"ה בורא שמים וארץ16 ("מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו'") – הרי קשה לומר ש"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (משם הוי') שולל את הפירוש ב"אנוכי ה' אלוקיך", שזה מורה על בורא שמים וארץ17 (משם אלוקים).
ד. ויש לומר הביאור בזה – על-פי ביאור בחידוש של מתן-תורה בכלל:
ידועה השאלה: מהו החידוש והרעש של אמירת עשרת הדברות במתן-תורה, ברעש וקולות וברקים – "לכאורה, עשרת הדברות הם דברים פשוטים – לא תרצח, לא תנאף כו'"18, הן מצוות שכליות הנוגעות לקיום ויישוב העולם, וקיימו אותן גם קודם מתן-תורה (כחלק מהמצוות שנצטווה בהן נח, ועוד קודם לכן – אדם הראשון19)? ולהוסיף, ש"לא יהיה לך אלוקים אחרים" היא אחת המצוות שלפני מתן-תורה20, וגם הידיעה במציאות ה' ("אנוכי ה' אלוקיך") היתה לפני מתן-תורה (ובכל בני אדם – עד דור אנוש21), ובפרט אצל האבות (החל מאברהם אבינו שהכיר את בוראו22).
והביאור בזה: "תכלית23 נתינת התורה" היא "כדי להיות גילוי אור אין- סוף ברוך-הוא ממש כו' המלובש בתורה שהיא חכמתו יתברך והוא וחכמתו אחד כי הוא המדע והוא היודע כו', להיות גילוי זה למטה בדברים גשמיים דווקא, וזהו וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, כדי לאמר אנוכי ה' אלוקיך דהיינו להיות אנוכי הוא מהותו ועצמותו יתברך ממש בבחינת גילוי עד שיהיה נקרא אלוקיך".
כלומר, החידוש במתן-תורה (כשנתבטלה הגזירה (וההבדלה) בין עליונים ותחתונים שעליונים לא יירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה24), הוא, שאלוקיך שלמעלה מגדר הבריאה (ואדרבה – "אשר הוצאתיך מארץ מצרים") יומשך ויתגלה למטה בדברים גשמיים דווקא – בדברים פשוטים הקשורים עם קיום העולם ("לא תרצח, לא תנאף כו'"), שנמשך מדרגת אלוקות ("אנוכי ה' אלוקיך") אשר קשורה עם הבריאה25.
עניין זה נתחדש על-ידי מתן-תורה:
בתורה ישנן (בכללות) שתי דרגות (בדוגמת שתי הדרגות כביכול בנותן התורה, אלוקות שבגדר הבריאה ואלוקות שלמעלה מהבריאה): א) כפי שהתורה "נסעה26 וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה" (עד בדברים פשוטים כמו "לא תרצח" וכיוצא בזה) – תורה כמו שקשורה ויש לה שייכות וערך לעולם. וגם אפילו כמו שתורה "קדמה לעולם"27, הרי זה גופא מורה על ערך ושייכות לעולם, ובפרט שמוסיפים27 "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם", אלפיים (חכמה ובינה28) ולא אלפיים ואחד. ב) התורה כפי שהיא בשורשה ומקורה – חכמתו ורצונו של הקב"ה, והוא וחכמתו אחד, ובלשון חז"ל: "חמודה גנוזה, שגנוזה לך"29, עד "שעשועים לפניו"30 – שלא בערך לגמרי מעולם וסדר השתלשלות (אפילו עשר ספירות של עולם האצילות (ומכל-שכן מעולם הבריאה) דאיהו וחיוהי חד כו', ולמעלה גם מספירות אין קץ כו').
וחידוש מתן-תורה הוא – ש"נתן לנו את תורתו" (כנוסח ברכת התורה), ש"תורתו" (של הקב"ה) שבאין-ערוך לגמרי מעולם ("חמודה גנוזה, שגנוזה לך") – "נתן לנו" בתורה כמו ש"נסעה וירדה כו' עד שנתלבשה בדברים גשמיים", כלומר, שבתורה כמו שהיא בהתלבשות וקשורה עם ענייני העולם, ישנה התורה כמו שהיא חד עם קוב"ה [כמודגש גם בכך שהתורה היא "דיפתראות ופינקסאות" של העולם, "היה הקב"ה (בחינת "מצוי ראשון") מביט בתורה ובורא את העולם"31, ובלשון הזוהר32: קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא].
ועל-פי זה מובן כיצד הביאור ב"אשר הוצאתיך מארץ מצרים", המורה על אלוקות שלמעלה מהבריאה (איננו שולל, אלא אדרבה) מתאים עם הפירוש ש"אנוכי ה' אלוקיך" קאי על בורא שמים וארץ (אלוקות שבערך הבריאה) – כי הכוונה במתן-תורה היא, שגילוי האלוקות שלמעלה מהבריאה יומשך ויחדור במציאות הנבראים; וכדי לפעול זאת בשלימות צריכה להיות התאחדות ב' הדרגות באלוקות – שלמעלה מהבריאה ושבערך הבריאה: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" מגלה שעניין "אנוכי ה' אלוקיך" (גם כבורא שמים וארץ) הוא למעלה מהבריאה;
בסגנון אחר: ב"אנוכי ה' אלוקיך" (כמו שהוא בורא שמים וארץ) מתגלה האלוקות שלא בערך להבריאה (על-דרך הנ"ל בנוגע לב' הדרגות בתורה).
והכוח לחבר ולאחד שני עניינים הפכיים (תורה ואלוקות שלמעלה מהבריאה ותורה ואלוקות שבהתלבשות בבריאה) בא מעצמותו יתברך שלמעלה משניהם (הן ממציאות העולם והן משלילת מציאות העולם), כפי שהכניס עצמו כביכול בתורה: מכיוון שאורייתא וקוב"ה כולא חד, דבר אחד עם עצמותו יתברך שלמעלה מכל העניינים, כולל גם – למעלה מתואר "כולא חד" ו"יחיד" וכו' – מתחברים תורה שלמעלה מעולם עם תורה כמו שנתלבשה למטה בעולם, עד בדברים פשוטים.
כלומר, שחידוש מתן-תורה (לגבי תורה ומצוות שהיו אצל האבות לפני מתן-תורה) הוא בשנים:
תורה (ומצוות) לפני מתן-תורה היו א) דרגת התורה כפי שקשורה עם העולם, ולכן ב) קיום התורה והמצוות היה בעיקר ברוחניות, ולא חדר וזיכך את התחתון33, לעשות מגשמיות העולם חפצא של קדושה34;
מה-שאין-כן במתן-תורה א) ניתנה התורה כפי שהיא בשורשה ומקורה – תורתו של הקב"ה, עד כפי שהיא מושרשת ודבר אחד עם עצמותו יתברך, באין-ערוך לגמרי מהעולם, ולכן ב) יש בה הכוח להיות נמשך ולהפך גם את גשמיות העולם, שכל הנמצאים שבעולם בתוך גדריהם, ייעשו לחפצא של קדושה, עד שיתאחדו עם אלוקות ותורה שלמעלה מהבריאה33.
ה. ויש לומר, שג' עניינים אלו: א) בורא שמים וארץ, ב) אלוקות שלמעלה מהבריאה, ג) עצמותו יתברך שלמעלה משניהם, המאחד את שניהם – מרומזים בהקדמת והתחלת עשרת הדברות – "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור, אנוכי הוי' אלוקיך גו'":
עוד קודם אמירת עשרת הדברות (כל הדברים האלה) – ישנו "אלוקים", כפי שהוא קודם ולמעלה מ"וידבר גו' את כל הדברים האלה". ויש לומר שקאי על עצמותו יתברך35, שלמעלה מכל העניינים; ומ"אלוקים" נעשה אחר-כך הגילוי ד"וידבר" (דיבור), אבל אין זה גילוי שלמטה מעצמותו יתברך, אלא "וידבר אלוקים": ש"אנוכי" (כלומר "אלוקים", עצמותו יתברך, אומר, שאני – אנוכי) פועל ש"הוי'" – אלוקות שלמעלה מהבריאה יהיה דבר אחד עם "אלוקיך" – כוחך וחיותך, אלוקות שבהתלבשות ובערך הבריאה36.
* * *
ו. עניין הנ"ל מרומז עוד בפרטיות יותר, בפרטי הפסוק "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור", ובעשרת הדברות:
גילוי "וידבר" (מ"אלוקים") הוא – "את כל הדברים האלה", "כל הדברים" לשון רבים – פרטים ופרטי-פרטים [עשרת הדברות, שכוללים כל תורה שבכתב, כל התורה כולה, גם תורה שבעל-פה, גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש], ובאופן גלוי ("האלה");
וכל זה – באופן של "לאמור", כמבואר בתורה-אור (פרשתנו37), ש"לכאורה מילת לאמור אין לה הבנה ואינו כמו כל לאמור שבמקרא שפירושו, לאמור לזולתו, מה-שאין-כן בעשרת הדברות אי-אפשר לפרש כך, שהרי כל ישראל שמעו ופנים בפנים דיבר ה' כו', אך פירושו הוא לאמור ולדבר את כל דברי התורה כו', וכעניין דבריי אשר שמתי בפיך, וכוח זה ניתן לישראל להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה' ממש שנאמרה למשה מסיני כו', כמו שכתוב38, תען לשוני אמרתך, שהתורה היא אמרתך אלא שלשוני תען כעונה אחר האומר".
ואחר-כך הרי זה בא ונמשך בעשרת הדברות, החל מ"אנוכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענום" – ששתי דברות אלו הן "כללות כל התורה, כי דיבור אנוכי כולל כל רמ"ח מצוות עשה, ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצוות לא תעשה"39.
ולאחרי זה – בפרטיות יותר בהדברות שלאחרי זה, שהם "דברים פשוטים" קשורים עם קיום העולם [כולל לאחרי זה גם "ואלה המשפטים גו' (מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני40) – משפטי ודיני התורה הקשורים עם מציאות התחתונים41, עד למטה מטה, החל מ"עבד עברי" הנמכר בגניבתו, ודיני נזיקין וכו'], כל פרטי הנמצאים מתאחדים עם דרגת האלוקות שלמעלה ממציאות העולם.
החל כפי שזהו במצוות ידיעת ה' – "אנוכי ה' אלוקיך": שיהודי יידע ויבין ("לידע") בשכלו הגשמי הן "שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו'", ויתירה מזו – "יעלה על הדעת (דעת דווקא, לא רק אמונה) שהוא אינו (בגדר) מצוי כו'". ויתירה מזו: מתאחדים בו שתי הידיעות ש"אנוכי ה' אלוקיך" (כפי שהוא "מצוי ראשון כו'") הוא "אינו (בגדר) מצוי" – שזה בא מעצמותו יתברך (שלמעלה מגדר "מצוי" וגדר "אינו מצוי").
ז. מכאן ישנו לימוד נפלא בעבודת האדם – כמבואר בתורה-אור שם37 (בהמשך הביאור ב"לאמר"), שבשעה שיהודי מתבונן, שבלומדו עניין בתורה הרי זה באופן של "לאמר" – הוא חוזר "דבר ה' ממש" – אזי "יפול עליו אימה ופחד בעסק התורה בשומו ללבו כי דבר ה' הוא ממש שנאמר למשה מסיני" באופן ד"מה42 להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'", ב"עסק התורה של כל אדם" [אנשים ונשים, שכל אחד מהם מחוייב בלימוד התורה], כי לימודו עתה ("אפילו כשלומד בפני עצמו") הוא "כאילו קבלה היום מהר סיני" כמאמר חז"ל43, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, עד חדשים ממש.
ובפרט על-פי הנאמר לעיל, ש"לאמר" הוא בדוגמת "וידבר אלוקים", מבחינת "אינו מצוי", ועד – מעצמותו יתברך, כלומר, שכל יהודי בחיי היום-יום יש בכוחו (ובפרט על-ידי לימוד התורה) להרגיש ולידע ולהכיר "אלוקים" שלמעלה מכל הדרגות, למעלה גם מ"אנוכי ה' אלוקיך"; היינו, בחייו הפשוטים (ומכל-שכן בחיי הנשמה) הוא מכיר (לידע) את הקב"ה – לא רק כפי שהוא "מצוי ראשון וממנו נמצאו כל הנמצאים כו'" – אלא כפי שהוא (גם כ"מצוי ראשון") "אינו מצוי", שלגביו "אין דבר אחר יכול להמצאות", כך שמרגיש ויודע אשר כל העולם (כל הנמצאים) קשורים עם "אינו מצוי", ואשר זמן ומקום44 נעשים למעלה מזמן ומקום!
ואדרבה – כך מתחילים עשרת הדברות, ולאחר-מכן הרי זה נמשך בפרטים, בכל הדברות ובכל התורה כולה.
ועל-אחת-כמה-וכמה בעומדנו בשבת פרשת יתרו, כשקוראים בציבור פרשת מתן-תורה, בברכה לפניה ולאחריה – ויש לומר, שזהו בדוגמת "זמן מתן תורתנו" שהוא "אחת בשנה", שאז מתחדש מתן-תורה מחדש (ובאופן נעלה יותר מהשנים שלפני זה), ומזה נמשך בכל השנה כולה.
ובפרט על-פי תורת רבנו הזקן45, שצריך לחיות עם הזמן, עם פרשת השבוע – הרי בשבת זו צריך לחיות – עם מתן-תורה, כולל – אלוקות שלמעלה מהבריאה שמתגלה בעולם.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת יתרו, כ"ב בשבט ה'תש"נ – תרגום מיידיש. התוועדויות ה'תש"נ
כרך ב, עמ' 274-281)
________________________
1) יתרו כ,ב.
2) ראב"ע שם ד"ה שאלני ר"י הלוי.
3) סידור עם דא"ח ד"ה ששת ימים (רפד,ב). ד"ה למען תזכור במאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"א עמ' תא ואילך (וראה בהנסמן שם בהערות). אוה"ת פרשתנו עמ' תתקג ואילך. תתקטו. ד"ה אנוכי ה' אלוקיך תרכ"ו (עמ' נ). עטר"ת (עמ' שס ואילך). ד"ה החודש ה'ש"ת (עמ' 20 ואילך). ועוד.
4) הל' יסוה"ת פ"א ה"ו.
5) שם ה"א.
6) וכ"ה בספר-המצוות להרמב"ם מ"ע א: נאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים, והוא אומרו אנוכי ה' אלוקיך. ובמניין המצוות בריש ספר היד: מצווה ראשונה ממצוות עשה לידע שיש שם אלוקה שנאמר אנוכי ה' אלוקיך (אבל שם לא נאמר פרטים, שממנו נמצאו כל הנמצאים כו'). וראה זח"ג רנו,ב (ברע"מ): פקודא קדמאה אנוכי ה' אלוקיך.
7) היינו ש"אנוכי ה' אלוקיך" מורה על מציאות ה' בכלל, שברא השמים והארץ (בלשון הרמב"ם: מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו'). וראה "פירוש" להרמב"ם כאן: "מילת אנוכי מורה על המציאות, וה' הוא השם המפורש יהו"ה יתברך המורה על חייב המציאות, אלוקיך - אחר שיתאמת אצלנו מציאות הבורא ושהוא מחוייב המציאות, ראוי לנו שנעשה אלוקה עלינו, כלומר שנעבוד אותו כו'". וראה עד"ז חינוך מצווה כה: ופירושו (דאנוכי ה' אלוקיך) כאלו אמר, תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוקה, כי מילת אנוכי תורה על המציאות.
וראה רמב"ן עה"פ אנוכי ה' אלוקיך: "הדבר הזה מצוות עשה, אמר אנוכי ה' יורה ויצווה אותם שיידעו ויאמינו בה', כי יש ה' והוא אלוקים, כלומר הווה וקדמון מאיתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוקים להם שחייבים לעבוד אותו". וממשיך: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - "כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאו, וגם תורה על החידוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנו דבר מטבעו, ותורה על היכולת והיכולת תורה על הייחוד כו', וזה טעם אמר אשר הוצאתיך כי הם היודעים ועדים בכל אלה".
ולהוסיף, אשר שם הוי', מלשון מהווה (זח"ג רנז, סע"ב. פרדס שער א פ"ב. שעהיוה"א פ"ד). מורה על התהוות הבריאה, וכן שם אלוקים (אלוקיך) - שע"י נברא העולם בפועל (בראשית ברא אלוקים) - ראה שעהיוה"א שם.
8) וכמ"ש "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", "שטרי קודם" (בהר כה,מב; נה ובפרש"י. וראה פרש"י. וראה פרש"י משפטים כא,ו(.
9) והטעם שנאמר דווקא עניין זה ד"הוצאתיך מארץ מצרים" - כי, זהו גאולת עם ישראל שהביא למעמד הר סיני (בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה(.
10) ראה רא"ם לפרש"י שם. לקו"ש חכ"ו עמ' 124. ואף שנתבאר בלקו"ש שם (בהמשך העניין), שדברי רש"י "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי" אינו טעם וביאור על "אנוכי ה' אלוקיך", אלא עניין בפני עצמו - שהעניין דקבלת מלכותו ("אנוכי ה' אלוקיך") צריך להיות באופן שהם "משועבדים לי" - הרי זה מפני שמובן מעצמו (ממש"נ מהכתובים לפנ"ז) ש"אנוכי ה' אלוקיך" הוא תוצאה מיצי"מ (שם ס"ג). ועצ"ע.
11) ומטעם זה י"ל - שרש"י אינו מסתפק בפירוש הא', ומביא עוד ב' פירושים (ראה לקו"ש שם עמ' 130).
12) נסמן לעיל הערה 7.
13) שבהערה 3.
14) פרדס שי"ב פ"ב. של"ה פט,א. שעהיוה"א רפ"ו.
15) הגדה של פסח - פיסקא מצה זו.
16) ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט (שעהיוה"א פ"א), שהתהוות הבריאה היא בכל רגע ורגע מחדש, ו"אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית היתה חוזרת לאין ואפס ממש (ומוסיף:) כמו לפני ששת ימי בראשית ממש" (וכן לעיל שם "כמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש(".
17) ועפ"ז יומתק השאלה והקס"ד של מפרשים הנ"ל. שהול"ל "אשר בראתי שמים וארץ" - כי ידוע שגם שאלה וקס"ד בתורה הוא תורה (תורת אמת), ומזה מובן, דקס"ד זה שהול"ל "אשר בראתי שמים וארץ" הוא גם אליבא דאמת, כדלקמן בפנים. וראה ד"ה אנוכי ה"א תשמ"ט.
18) לקו"ת במדבר טו,ג.
19) ראה רמב"ם הל' מלכים רפ"ט.
20) רמב"ם שם.
21) ראה רמב"ם ריש הל' ע"ז.
22) רמב"ם שם פ"א ה"ג.
23) לקו"ת שם.
24) תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.
25) ואדרבה - דווקא הפשיטות דאיש פשוט קשורה עם פשיטות העצמות (כתר-שם-טוב הוספות סקנ"ד).
26) תניא פ"ד.
27) ראה מדרש תהילים צ,ג. ב"ר פ"ח, ב. תנחומא וישב ד. זח"ב מט,א.
28) ראה סה"מ תש"ח עמ' 273. ובכ"מ.
29) שבת פח,ב.
30) משלי ח,ל. וראה לקו"ת במדבר ד"ה ואהיה אצלו אמון.
31) ב"ר בתחלתו.
32) ח"א קלד, סע"א. ח"ב קסא. ריש ע"ב. ח"ג קעח,א.
33) ראה תו"א פרשתנו ד"ה משה ידבר.
34) מלבד מצוות מילה. ולכן אמר אברהם "שים נא ידך תחת ירכי", כדי שתהיה שבועה בנקיטת חפץ (חיי שרה כד,ב ובפרש"י שם. משבועות לח,ב.)
35) וראה אוה"ת פרשתנו עמ' תתקט. סה"מ עטר"ת עמ' רטו. תרפ"ח עמ' קלה, ששם אלוקים כאן קאי על אלוקים דשם הוי' דלעילא (שנתגלה בעת מ"ת), שאינו מעלים ומסתיר, אלא אדרבה - הוא בחי' תגבורת האור מבחי' הפנימי דווקא שמגלה עצם ופנימיות הוי' דלעילא בבחי' אור פנימי כו', בחי' גילוי ממש דבחי' פנימיות ועצמות א"ס כו'. ועפ"ז יש לומר שכן הוא גם לפי הפירוש כאן (ש"אלוקים" קאי על עצמותו ית'), שזה מורה על החיבור ויחוד (באופן פנימי) דמציאות הנמצאים (מבחי' מצוי ראשון) עם "אינו מצוי", ע"י עצמותו ית'. ועצ"ע.
36) ראה לקו"ת במדבר שם. אוה"ת פרשתנו עמ' תתצח ואילך. עמ' תתקטו.
37) סז,ב.
38) תהילים קיט,קעב.
39) תניא רפ"כ.
40) פרש"י ר"פ משפטים.
41) נוסף על זה שמשפטים הם מצוות שכליות, המובנות בשכל הנברא.
42) ברכות כב,א.
43) ראה פרש"י פרשתנו יט,א.
44) ראה ד"ה בחודש השלישי תשל"ח (קונטרס כ"ב שבט ה'תש"נ) ס"ג ואילך.
45) "היום יום" ב' חשוון. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
