מדורים נוספים
	שיחת השבוע גליון 1254 - כל המדורים ברצף
	שישים שנה להשלמת המשימה
	יש חדש
	מזון שמחדיר ביטחון בבורא
	שירת הים
	בעקבות הקב"ה
	לרצות ולהיות
	צופה בנשמות
	השירה העשירית
	בעקבות השליח הראשון לתוניס
	אָבֵל כשליח-ציבור

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1254, ערב שבת-קודש פרשת בשלח, ט' בשבט ה'תשע"א (14.01.2011)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

שישים שנה להשלמת המשימה

בי' בשבט לפני שישים שנה קיבל הרבי מליובאוויטש את עול ההנהגה, וקבע את ייעודו של דורנו. את המשימה הזאת עלינו להשלים

אדמו"ר הריי"צ (יושב) ולשמאלו חתנו וממלא מקומו, הרבי מליובאויטש

היום הקדוש י' בשבט מקשר שני מנהיגים דגולים שקמו לעם היהודי בדורות האחרונים. זה יום ההילולא של אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, הנשיא השישי של חסידות חב"ד.

הוא היה המנהיג היהודי היחיד שהעז להתייצב נגד השלטון הקומוניסטי ברוסיה הסובייטית, והקים מחתרת ענקית של חסידים בעלי מסירות-נפש, שפעלו לשמירת גחלת היהדות. הפעילות הזאת התקיימה לאורך כל שנות המשטר הקומוניסטי, ובזכותה התקיימו חיים יהודיים בברית-המועצות.

מאבק הרואי לא-פחות ניהל עם בואו לארה"ב, בשנת ת"ש (1940). הוא מצא שם יהדות קרירה, שמנסה להיטמע ברוח האמריקנית. ניסו להסביר לו שאמריקה שונה, ושאין שום סיכוי לבנות באמריקה את היהדות הישנה שהכיר באירופה. אבל הרבי הכריז: "אמריקה אינה שונה!", ומשפט זה היה לססמה המובילה של פעילותו.

בעקבות פעילותו החלו להיראות ברחובות ארה"ב יהודים עטורי זקן, נפתחו תלמודי-תורה וישיבות, ושלוחים מטעם הרבי יצאו לרחבי ארה"ב כדי להפיץ את אור היהדות. למעשה, הרבי הריי"צ הוא שהניח את היסודות למפעל השלוחים הכביר.

הדור השביעי

ביום הזה החלה לזרוח שמשו של חתנו וממלא-מקומו, הרבי מליובאוויטש. במשך השנה הראשונה לאחר הסתלקות חותנו סירב לקבל עליו את ההנהגה, אבל ביום ההילולא הראשון, בי' בשבט תשי"א, השמיע את מאמר החסידות הראשון שלו, המבוסס על מאמר החסידות האחרון של חותנו, 'באתי לגני', וזה היה האות כי קיבל עליו את האדמו"רות.

במאמר הזה הרבי מתווה את ייעודו של דורנו, וקובע כיצד עלינו לפעול בעת הזאת. הרבי אומר שם כי דורנו הוא הדור השביעי לבעל התניא, ומבאר את מאמר חז"ל "כל השביעין חביבין". חביבותו של השביעי איננה בזכות מעלותיו, מסביר הרבי, אלא מפני שהוא השביעי לראשון, ובכל-זאת הוא 'חביב', והוא דווקא נדרש להשלים את עבודתו של הראשון.

הדברים נאמרו בסערת-נפש, ומפעם לפעם נאלץ הרבי להפסיק את אמירת המאמר מפני שקולו נחנק מבכי. עוד אמר שם הרבי, שזה "שאנחנו בדור השביעי הוא לא על-פי בחירתנו ולא על-ידי עבודתנו ובכמה עניינים אפשר שלא כפי רצוננו", אבל זאת המציאות – אנחנו הדור השביעי, שתפקידו לסיים את הגלות ולהביא את הגאולה.

להכריע את הכף

אל היעד הזה כוּונו כל מעשיו ופעולותיו של הרבי. הוא פנה אל כל יהודי, בכל קצווי תבל, כדי שלא יישאר אפילו יהודי אחד ויחיד שלא יהיה מוכן לגאולה. הוא שיגר את שליחיו לכל פינה נידחת בעולם, כדי שיגיעו לכל יהודי ויזכו אותו במצוות, לבל יהיה 'ערום' בבוא הגאולה.

בשנים שלאחר מכן הכריז הרבי שוב ושוב כי הגאולה כבר עומדת מעבר לדלת, ונדרש רק מעשה אחד או דיבור אחד של יהודי כדי להכריע את הכף. זו המשימה שעלינו להשלים, כדי שיבוא הקץ לכל התלאות והייסורים שעם-ישראל עבר ועובר, ונזכה לבואו של משיח-צדקנו בקרוב ממש.

  יש חדש

שבת הילולא

שבת זו, י' בשבט, היא יום ההילולא של הרבי הקודם מליובאוויטש, אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון), שנסתלק בשנת תש"י. נהוג לעלות לתורה בשבת זו, ללמוד פרקים ממאמר החסידות האחרון של בעל ההילולא ('באתי לגני'), ולקיים התוועדות חסידית. בכל בתי-כנסת חב"ד יהיו בע"ה השבת התוועדויות מיוחדות. בתי-חב"ד רבים ברחבי הארץ מארגנים התוועדויות גדולות במוצאי שבת-קודש, ברוב עם.

כינוס ילדי ה'רשת'

כרבבת תלמידי רשת החינוך של חב"ד, 'רשת אהל יוסף-יצחק', שנוסדה על שמו של בעל ההילולא, יתכנסו אי"ה ביום שני, י"ב בשבט, בהיכל 'יד-אליהו' בתל-אביב. כבר חודש ימים מתקיימים בכל בתי-הספר ותלמודי-התורה מבצעים מיוחדים של הכנה לקראת היום הגדול, בלימוד תורה, במידות טובות ובהפצת היהדות. הפעילות הזאת תסוכם בכינוס הארצי.

פעילות ט"ו בשבט

בתי-חב"ד ברחבי הארץ מקיימים פעילות מיוחדת לרגל ט"ו בשבט. צעירי-חב"ד הוציאו לאור עלון מיוחד לילדים, ובו מוסברת משמעותו של ט"ו בשבט ומובאים דברים על המצוות התלויות בארץ ואהבת ארץ-ישראל.

סמינר ט"ו בשבט

עמותת התקשרות מקיימת סמינר מיוחד לרגל ט"ו בשבט בנושא זוגיות ומשפחה, במלון הגליל בנתניה, עם מיטב המשפיעים והמרצים. טל' 077-2175770.

  שלחן שבת

מזון שמחדיר ביטחון בבורא

במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר אכלו בני-ישראל את המן, כפי שהקב"ה אומר בפרשתנו: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו".

יש הבדל מהותי בין המן, שהוא 'לחם מן השמים', לבין הלחם הרגיל, שהוא 'לחם מן הארץ': הלחם מן הארץ קשור בעבודת האדם. על האדם לחרוש, לזרוע, לקצור וכו', ובתוך העבודה הזאת של האדם הקב"ה מעביר את שפע הברכה והפרנסה. לעומתו, לחם מן השמים אינו תלוי כלל בפעולת האדם. כאן לא נדרשת שום עבודה אנושית, והמן ניתן בפעולה שכולה אלוקית.

בלי התערבות אנושית

ההבדל הזה משפיע גם על טיב אמונתו של האדם. ב'לחם מן הארץ' עלול האדם לחשוב כי עבודתו ועמלו הביאו לו את הפרנסה. אמנם הוא יודע שהכול בא מלמעלה, ושהמעשים שלנו אינם אלא בבחינת 'כלי' שהברכה האלוקית שורה בו,  אבל מכיוון שבפועל הלחם צומח מן הארץ, על-ידי עבודתו ועמלו של האדם, הוא עלול להחשיב את פעולתו ועמלו ולראות בהם את מקור פרנסתו.

לא כך ב'לחם מן השמים'. כאן אין שום התערבות אנושית, אלא היהודי סומך לגמרי על הקב"ה. ואכן, זו הייתה מטרת ירידת המן: "למען אנסנו, הֲיֵלֵך בתורתי אם לא". וכפי שרש"י מסביר שהניסיון היה "אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו". הקב"ה רצה להקנות ליהודי ביטחון מושלם בבורא, ולכן היה אסור להותיר מן המן ליום המחר.

לא לדאוג למחר

מכיוון שהמן נועד לטעת באדם ביטחון מוחלט בקב"ה, נאסר על בני-ישראל לעשות אפילו פעולה קטנה שמבטאת דאגה לפרנסה, כמו השארת לחם ליום המחר. הקב"ה אומר: "דבר יום ביומו", והמדרש מסביר: "מי שברא יום, ברא פרנסתו. מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר, כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר– הרי זה מחוסר אמונה".

לכן היה המן כרוך בירידת הטל, שהיה יורד תחילה, ועליו היה המן יורד, ושוב מעליו הייתה יורדת שכבת הטל. שכן בטל אין מצב של 'עצירת טל', בשונה מגשם שעלול להיעצר. הגשם תלוי בעבודת האדם, ולכן עלולה להתרחש עצירת גשמים, אבל הטל אינו תלוי בפעולתו של האדם, ולכן הוא יורד בכל עת.

הכנה לכניסה לארץ

ובכל-זאת, גם במן נדרשה עשייה כלשהי מצד האדם – "ויצא העם ולקטו". ולכאורה, אם המן מבטא ביטחון גמור בקב"ה, מדוע נדרשה פעולת הלקיטה? אלא שהיה צורך בפעולה מסויימת מצד האדם כדי שהמן יוכל לשמש הכנה לקראת הכניסה לארץ-ישראל.

אילו לא הייתה במן שום פעולה מצד האדם, לא היה לו קשר אל החיים בארץ-ישראל. היה אפשר לחשוב שביטחון בקב"ה יכול להיות רק כאשר מקבלים לחם מן השמים, ואילו בשעה שצריכים לחרוש ולזרוע – כאן הטבע שולט. לכן נדרשה עשייה כלשהי גם במן, כדי להראות שגם בשעה שהאדם עושה פעולה בדרך הטבע, עדיין הברכה והפרנסה באות מלמעלה, ופעולת האדם אינה אלא 'כלי' לקבלת השפע האלוקי.

(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 174)

  מן המעיין

שירת הים

כל הבריאה שרה

"אז ישיר" (שמות טו,א), לשון הפעיל. משה רבנו ובני-ישראל עוררו בשירתם את הבריאה כולה, עליונים ותחתונים, לומר שירה.

(רבי נפתלי-צבי מרופשיץ)

שירה מתפרצת

"אז ישיר משה". יש להבחין בין שני סוגי שירה – שירה המעוררת את השמחה ושירה המתפרצת מעצמה. בסוג השני של השירה הייתה גם שירת הים, שכן בעקבות האור הנעלה שהאיר לישראל, התפרצה מעצמה וממילא השירה של משה ובני-ישראל.

(ספר המאמרים תר"פ) 

גם הקב"ה נושע

על הפסוק "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים" (שמות יד,ל) חז"ל אומרים (במדבר-רבה) שהקב"ה נושע כביכול עם ישראל. זהו שנאמר (שמות טו,א) "אשירה לה'", כלומר שהשירה היא על הישועה של הקב"ה.

(אור התורה)

אין הבדל

"אז ישיר משה ובני-ישראל" (שמות טו,א). מדוע נאמר "ישיר" בלשון יחיד ולא "ישירו" בלשון רבים? אלא שההתגלות האלוקית בשעת קריעת ים-סוף עוררה את עצם הנפש לשיר, ובשעה שעצם הנפש שרה אין הבדל בין משה ובין בני-ישראל. החילוקים שביניהם הם רק במידת ההתפשטות וההתגלות של עצם הנפש.

(הצמח-צדק)

לשיר תמיד

"ויאמרו לאמור" (שמות טו,א). בקשתם של ישראל הייתה שיזכו לומר שירה זו תמיד, באותה התלהבות שאמרוה בעת קריעת ים-סוף.

(רבי שלמה מרדזימין)

כשהאמינו בקעה השירה

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אז ישיר משה" (שמות טו,י-יא). כשישראל האמינו בה' ובזה שמשה עבדו, "אז ישיר משה" – יכול היה משה לומר שירה.

(דגל מחנה אפרים)

שירה על האמונה

במדבר אירעו לישראל עוד ניסים גדולים, ומדוע לא אמרו עליהם שירה, כדרך שאמרו על קריעת ים-סוף? אלא שהשירה נאמרה לא על הנס עצמו של קריעת ים-סוף, אלא על שבזכות קריעת ים-סוף באו בני-ישראל לידי אמונה שלמה, ועל זה אמרו שירה.

(רבי ישראל מרוז'ין)

גילוי עצם הנפש

בשירת הים התבטא גילוי של דרגת 'יחידה' שבנפש. כל אחד ואחד מישראל התעלה למדרגת עולם האצילות, שהיא מדרגתו של משה רבנו, ולכן יכלו כל ישראל להראות באצבע ולומר "זה א-לי", וכולם יחדיו אמרו את השירה עם משה.

(אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

בעקבות הקב"ה

האדמו"ר רבי מרדכי-שלמה מבויאן בא בפעם הראשונה לביקור בארץ-ישראל באנייה שעגנה בחיפה. שם עלה למכונית שנסעה לתל-אביב, ועמו נסעו כמה מזקני החסידים.

הדרך ארכה כשעתיים, והחסידים ציפו לשמוע מהצדיק דברי תורה וחסידות, אך רבי מרדכי-שלמה הביט כל הזמן בנוף ולא דיבר. אחד החסידים לא היה יכול להתאפק ושאל: "מה אתם רואים בחוץ?".

השיב רבי מרדכי-שלמה: "התורה אומרת ש'עיני ה' אלוקיך בה מר(א)שית השנה ועד אחרית השנה'. מביט אני על ארץ-ישראל, שהקב"ה מביט בה כל הזמן". והוסיף להביט בנוף כל משך הנסיעה ולא דיבר דבר.

  פתגם חסידי

לרצות ולהיות

אחד משלוחי הרבי מליובאוויטש רצה מאוד לבוא אל הרבי לחודש החגים, והרבי לא הסכים. מזכירו של הרבי אמר לרבי: "הוא רוצה מאוד לבוא". נענה הרבי: "לרצות הוא צריך לרצות להיות כאן, אבל להיות – עליו להיות שם".

  מעשה שהיה

צופה בנשמות

הבחור היה נרגש מאוד לקראת הנסיעה המיוחלת אל הרבי מליובאוויטש. באותה עת, בשנת תשל"ג, טיסה לניו-יורק לא הייתה דבר שבשגרה וההתרגשות הייתה גדולה.

הרב שבתי סלבטיצקי, כיום שליח הרבי באנטוורפן שבבלגיה, סיים אז שלוש שנות לימודים בישיבת 'תומכי-תמימים' בכפר-חב"ד, ועמד לנסוע לשנת לימודים בחצר הרבי. את ההכנות לנסיעה עשה בבית הוריו בתל-אביב.

שבתי סיפר לשכניו ולמכריו על נסיעתו, והציע להם לשגר באמצעותו מכתבים לבקשת ברכה מהרבי. מפעם לפעם נשמע צלצול בפעמון הבית ועוד מכר בא למסור מכתב הממוען לרבי.

הוא כבר עמד לסגור את מזוודותיו לקראת הטיסה כאשר נשמעה דפיקה בדלת. עמד שם שכן ושמו אפרים גולן, מהנדס במקצועו. התברר שבעת האחרונה הוא סובל מבעיה בעמוד השדרה. הוא נבדק בדיקות מקיפות אצל רופאים מומחים, אך הם לא הציעו פתרון לבעיה.

"שמעתי שאתה נוסע אל הרבי מליובאוויטש", אמר האיש. "רציתי לבקש ממך להזכיר אותי לפני הרבי, שיתפלל לרפואתי". שבתי שאל את האיש לשמו ולשם אימו, כמקובל בבקשת ברכה, והאיש השיב כי שמו אפרים בן דבורה. בגלל הלחץ של ההכנות האחרונות לנסיעה לא טרח שבתי לרשום את השמות, והאמין כי יזכור אותם. הוא הבטיח לאיש לבקש ברכה בעבורו.

הנסיעה עברה בשלום. שבתי הגיע אל בית-מדרשו של הרבי, ועתה הוא מתכונן לכניסתו ל'יחידות'. כנהוג, הוא מעלה את בקשותיו על הנייר, ואת הדפים האלה ימסור לרבי בהיכנסו אל חדרו.

דברים רבים יש לו לכתוב. עד מהרה הוא מגלה כי כבר מילא שבעה עמודים. הוא חש אי-נוחות להטריח את הרבי בקריאת המכתב הארוך, ולכן הוא יושב לכתוב מחדש את מכתבו, בתמציתיות ובקיצור.

סוף-סוף סיים. עתה בידו שלושה עמודי פוליו מלאים שורות צפופות. הוא מרגיש מוכן להיכנס אל הרבי. ופתאום הוא נזכר בבקשתו של  מר גולן, השכן מתל-אביב. "כיצד יכולתי לשכוח?!", כעס על עצמו. שבתי ישב לכתוב את שמו של האיש, אך התקשה למצוא מקום פנוי בדף. רק בסוף העמוד האחרון מצא מקום ריק לציון השם ותוכן הבקשה.

אך אבוי, הוא זוכר את שמו של האיש, אולם את שם אימו אין הוא מצליח לזכור. באין-ברירה נהג כפי עצת חכמים, לכתוב את שמה של הראשונה בארבע האימהות, שרה אימנו, כשם האם.

הוא נכנס לחדרו הרבי ומסר בידו את המכתב. הרבי, כדרכו, קרא את מכתבו במהירות בלתי-נתפסת, ומיד החל לענות על כל שאלותיו, על-פי הסדר שכתב. כשהגיע הרבי לסוף המכתב, למקום שבו צוין שמו של השכן, הרים את עיניו אל שבתי, ובמבט רציני שאל: "אפרים בן...?".

שבתי עמד נבוך. מצפונו ייסר אותו והוא חש כאילו הרבי אומר לו: את דאגותיך שטחת בשלושה עמודים ולא חיסרת דבר, ואילו את דאגת הזולת בקושי זכרת, וגם שכחת את שם אימו?!

הרבי שאל שוב: "אפרים בן...?", ממתין לתשובתו של שבתי, שלא ידע את נפשו. לבסוף לקח הרבי עיפרון וציין בצד הדף, ליד שמו של האיש, את המילים: "דבורה-אסתר".

שבתי יצא מה'יחידות' נרגש ונסער. הוא חש כי הרבי לימד אותו פרק באהבת-ישראל ואכפתיות מהזולת. בה-בעת נוכח זה עתה בגילוי רוח-קודשו של הרבי, שידע בעצמו את שם אימו של שכנו המהנדס.

בהזדמנות קרובה התקשר אל מר גולן, וסיפר לו בהתרגשות את מה שאירע בעת ה'יחידות'. הוא גם הסביר לו כי הרבי לוקח עמו את הדף, שבו ציין את שמו ושם אימו, כדי להזכירו בתפילה על ציון-קברו של הרבי הקודם, למען רפואתו השלמה.

מר גולן אכן היה נרגש ושמח מקבלת הברכה, אולם דווקא באשר לשם אימו הגיב בתמיהה. "מוזר מאוד", אמר, "אני מאמין כי הרבי הוא אדם גדול וקדוש, אבל אימי איננה נקראת אסתר ויש לה רק שם אחד – דבורה!".

שבתי, חסיד צעיר ונלהב, הסביר למר גולן כי אם הרבי כתב בכתב-ידו את השם דבורה-אסתר, אין ספק כי זה שמה המלא של האם. הוא הפציר בו לחקור אצל קרובי משפחת אימו, כדי לברר מה עומד מאחורי השם שהוסיף הרבי.

אפרים נשמע ספקן. בתחילה טען כי אין אצל מי לברר. לבסוף נזכר בדודה מבוגרת, שהתגוררה ברוסיה, והביע תקווה כי היא תוכל לשפוך אור על התעלומה. "אתקשר אליך כדי לשמוע מה העלית", הבטיח שבתי.

כעבור זמן שוב טלפן שבתי אל מר גולן. הפעם היה האיש נשמע נרגש ונפעם. לדבריו, שאל את הדודה מה היה שמה המלא של אימו, כמובן בלי לומר לה דבר על מה שכתב הרבי. הדודה השיבה ששמה היה דבורה.

אפרים ניסה לרענן את זיכרונה ושאל: "אולי היה לה עוד שם?". הדודה הגיבה בהמהום קל, ואז אמרה: "כן, ודאי. בלידתה נתנו לה הורינו את השם דבורה-אסתר, אולם כשבגרה לא אהבה את השם השני, אסתר, ולמעשה לא השתמשנו בו. כאשר עלתה ארצה החליטה לא להזכיר שם זה, וכך הוא נשכח לגמרי".

שבתי שמע את הדברים בהתרגשות, ומר גולן אמר: "מתברר שצדקת. יש לרבי ראייה שבני-אדם רגילים אינם יכולים לתפוס".

  לומדים גאולה

השירה העשירית

השירה ששר עם-ישראל לאחר נס קריעת ים-סוף היא הראשונה בסדרה של עשר שירות, והעשירית תהיה בזמן הגאולה (מכילתא שמות טו,א). חז"ל אף אומרים, שבשירת הים נרמזה השירה העתידה, שכן נאמר "אז ישיר" – בלשון עתיד, וזה מכוּון למשה רבנו, שיקום לתחייה בבוא הגאולה וישיר את השירה העשירית.

השירה העתידה תהיה שונה משירת מצרים. הבדל אחד: "כל השירות כולן קרואות בלשון נקבה", משום ש"התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד". אבל "התשועה העתידה להיות אין אחריה שעבוד, לכך קרואה בלשון זכר", כפי שנאמר: "שירו לה' שיר חדש".

הבדל שני נאמר במדרש (שמות-רבה, סוף פרשה כג): "אמר להם הקב"ה לישראל: בעולם הזה אמרתם לפניי פעם אחת 'זה א-לי', אבל לעתיד-לבוא אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים, שנאמר 'ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קווינו לו ויושיענו, זה ה' קווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו'".

גילוי האמת של העולם

את המילה 'זה' אפשר לומר רק על דבר גלוי שניצב מול העיניים. כאשר בני-ישראל אמרו "זה א-לי", לאחר קריעת ים-סוף, פירוש הדבר שהם ראו אז את הקב"ה, כביכול, והיו יכולים להראות באצבע ולומר: "זה א-לי". אבל בגאולה העתידה תהיה התגלות כפולה, ולכן נשיר אז פעמיים 'זה'.

ההתגלות האלוקית שעליה אמרו בני-ישראל "זה א-לי" הייתה התגלות של ניסים. בשעת קריעת ים-סוף התגלה בעולם-הזה כוחו האין-סופי של הקב"ה. דרגות אלוקיות עליונות ביותר נתגלו אז לעיני-כול, עד שאמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל".

אבל בהתגלות אלוקית מסוג זה יש חיסרון מרכזי – זו התגלות שהעולם איננו בשל לקבלה. ההתגלות עצמה היא למעלה מכלי-הקיבול של העולם, אלא שהקב"ה יצר מצב שיתגלו בעולם דרגות אלוקיות עליונות. לכן כשחולפת ועוברת אותה התגלות, העולם נשאר במצבו הנחות. בשעת הנס יש התרגשות עצומה, אבל לאחר הנס הכול חוזר לקדמותו.

אך יש סוג שני של התגלות: כאשר מתגלית האמת הפנימית של העולם-הזה עצמו. המצב הרגיל של העולם, מה שמכונה טבע, מתגלה פתאום כפי שהוא לאמיתתו – כוח אלוקי. הקב"ה מגלה, כי חוקי הטבע עצמם ואף הגשמיות של העולם, הם בעצם אלוקות.

יתרונה של התגלות זו, שאין כאן דבר שמחוץ לגדרי העולם. להפך, זו האמת של העולם עצמו. העולם, לאחר שמתגלית האמת האלוקית שבו, שוב אינו יכול להסתיר, והכול רואים כי הקב"ה מנהיג את העולם וממלא את כל המציאות.

הבשר יראה אלוקות

ההתגלות הזאת, של סילוק כל ההסתרים, תהיה בגאולה העתידה. אז ייעלמו כל הדברים הגורמים לעולם-הזה להסתיר את אור הקדושה. העולם עצמו יהיה 'כלי' לגילוי האמת שבו-עצמו – שכל-כולו אינו אלא אלוקות.

אלא שהתגלות זו תבוא לצד ההתגלות הראשונה – של גילוי הדרגות האלוקיות העליונות, וכך יהיה בגאולה שילוב של שתי ההתגלויות: זו שמלמעלה וזו שמלמטה. על כך נאמר: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". שני חלקי הפסוק מבטאים את שני ההיבטים של ההתגלות האלוקית שתהיה לעתיד לבוא:

"ונגלה כבוד ה'" – זה הגילוי מלמעלה, כאשר הדברים העליונים הנשגבים ביותר יתגלו וייראו; ועם זה יהיה "וראו כל בשר" – הבשר הגשמי עצמו, מצד תכונותיו הטבעיות, יראה את האלוקות. לכן, בשירה שתיאמר לעתיד-לבוא ייאמר פעמיים "זה" – כנגד שתי ההתגלויות האלוקיות שיתרחשו אז – גילוי האלוקות שמעל לעולם וגילוי האלוקות שבתוך העולם עצמו.

  חיים יהודיים

בעקבות השליח הראשון לתוניס

תשי"ג, שנתיים אחרי שהרבי מליובאוויטש מקבל עליו את עול ההנהגה. הוא מורה לאברך צעיר, הרב ניסן פינסון שמו, לנסוע למרוקו, לסייע לפעילות השלוחים שכבר יצאו לשם. כמה שנים לאחר מכן עבר הרב פינסון, בהוראת הרבי, לתוניסיה, ושם חי קרוב לחמישים שנה, עד פטירתו בשנת תשס"ח. באותם ימים שאלו את הרבי אם אינו חושש לשלומו במדינה המוסלמית, והרבי השיב: "אל תדאגו, אני חושב עליו".

הרב פינסון הגיע לתוניסיה בתקופה שבה רוב היהודים, ובהם הרבנים ותלמידי-החכמים, עלו ארצה, או עזבו לצרפת. הוא הקים שם ישיבות ותלמודי-תורה, מקוואות ובתי-ספר לבנות, ונלחם למען חינוך יהודי שורשי בכל רחבי תוניסיה.

השליחות נמשכת

יותר מחמישים שנים עברו מאז, ופועלו של הרב פינסון מוסיף להניב פירות. הרב יהושע שמעוני מכפר-חב"ד, יצא לפני כמה שבועות למסע שורשים בתוניסיה, עם אביו, עמוס, יליד המקום. הם מצאו בלב המדינה המוסלמית בית-חב"ד שוקק, הפועל בגיבוי ובסיוע ממשלתי, והמאובטח כל שעות היממה בידי שוטרים מקומיים.

"בית-ספר חב"ד הוא כיום בית-הספר היהודי היחיד בתוניס הבירה", מספר הרב שמעוני. "כל ילדי הקהילה לומדים בבית-הספר הזה. הוא מנוהל על-ידי הרב בנימין חטאב, שהיה בעבר יד ימינו של הרב פינסון. לאורך ביקורי גיליתי כי כמעט כל בני הקהילה התחנכו אצל הרב פינסון. יש רבים שלמדו אצלו ועלו לישראל, כמו למשל רבי מאיר מאזוז, ראש ישיבת כיסא רחמים".

שימור המסורת

שבוע ימים סיירו בתוניסיה. "עד היום רוחו של הרב פינסון חופפת על ילדי בית-הספר ועל התושבים היהודים, שמזכירים את שמו בהערצה", הוא מספר. "בקיר תלמוד-התורה בג'רבה יש פינת זיכרון ובה תמונתו ודברים לזכרו. בתוניסיה קהילה של יותר מאלפיים יהודים, מחציתם בג'רבה ומחציתם בתוניס הבירה.

"הרב פינסון, בהוראת הרבי, לא שינה ממנהגי הספרדים ומנוסח התפילה, והדבר תרם רבות לשילובו בקהילה ולשיתוף הפעולה מצד הקהל ומנהיגיו. בשבת שבה שהינו בתוניס נערכה תפילת 'השכבה' לרב פינסון, לרגל יום-השנה לפטירתו".

על קבר הסבא

רגע מרגש בביקור היה התפילה על קבר הסבא, בבית-העלמין 'לה בורג'ל'. "כשהגענו למקום פגשנו אישה והיא שאלה לשם הסבא ולשנת פטירתו, ובמהירות הובילה אותנו היישר אל הקבר", מספר הרב שמעוני. "ההתרגשות של כולנו, ובפרט של אבא, הייתה עצומה. לא פשוט הדבר. כמעט שישים שנה לא זכה לפקוד את קבר אביו.

"סבא ז"ל נפטר בשנת תש"ה, משבץ מוחי, בהיותו בן ארבעים וארבע. הוא הניח אלמנה צעירה ושישה יתומים. על מצבתו נכתב: 'מצבת קבורת האיש היקר, שנפטר פתאום ולא שמח בבניו. שמו הטוב ישועה שמעוני'. אבא, יבלחט"א, היה אז ילד בן תשע. למרות הקושי הגדול גילתה סבתא תושייה וגידלה את הילדים לתפארת. הבנים כולם המשיכו בלימודיהם, ובשנת תשי"ב עלו ארצה, וכולם הקימו משפחות לתפארת. חמישה מבניו ובנותיו נתנו את שם הסבא לבנם הבכור, וכך גם אני נקרא יהושע. נקווה שנעלה את עצמותיו לארץ-ישראל".

האב (מימין) מתפלל בבית-העלמין והבן (משמאל) בתלמוד-תורה חב"ד

  פינת ההלכה ומנהג

אָבֵל כשליח-ציבור

שאלה: יש מי שאינם יודעים להתפלל כראוי לפני התיבה או לקרוא את ההפטרה כהלכה, ובכל-זאת הם מבקשים לעבור לפני התיבה או לקרוא את ההפטרה לרגל יום-השנה לפטירת הוריהם. האומנם זו זכות לנפטר או אולי להפך?

תשובה: הרמ"א כתב:  "נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא [=הקדיש שאחרי 'עלינו'] י"ב חודש, וכן נהגו להפטיר בנביא, ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות... וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים – פודה אביו ואמו מן הגיהינום... ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואימו - שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם, ומי שיודע להתפלל כל התפילה – מתפלל...".

הקדיש, התפילה וכו' (וכן כל מצווה ומעשה טוב שצאצאי הנפטר עושים) הם לתועלת נשמתו של הנפטר. לכן אם האָבֵל ראוי ויכול להיות שליח ציבור – יש בזה משום 'חיוב' וכיבוד ההורים.

אבל אם האבל יודע שאינו מתפלל כהוגן, אם מפני שאינו מבטא היטב את המילים, או שמבליע וחוטף אותן, או שרגיל בשיבושי לשון, או שאינו ממתין כראוי לעניית הציבור – יסתפק באמירת קדיש ולא יהיה שליח ציבור.

כמו-כן אם אינו קורא היטב את ההפטרה, הן המילים הן נגינת הטעמים, לא יעלה למפטיר (ואם כבר עלה, יברך הוא ויקרא מישהו אחר את ההפטרה), אלא בקהילות שבהן אין המפטיר קורא את ההפטרה בקול אלא כל הציבור אומר אותה יחד.

במיוחד אם רואים שהציבור אינו מעוניין בכך – חלילה מלריב בשביל זה או לקחת זאת בחוזקה, כי מתפילה ומעלייה כזאת אין תועלת לנפטר. וכבר אמרו לאָבֵל שהתעקש להיות שליח ציבור: אביך בפטירתו עשה אותך יתום, אבל לא עשה אותך חזן...

מקורות: רמ"א יו"ד סי' שעו ס"ד. שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סי' רפד ס"ט וסי"א. פסקי תשובות סי' נג ס"ק ו, כא. ילקוט יוסף - דיני ביקור חולים ואבלות עמ' תקלב, וש"נ.