גיליון 859, ערב שבת-קודש פרשת בוא, ב' בשבט ה'תשע"א (07.01.2011)
דבר מלכות
לבוא אל שורש "פרעה" למעלה – ולא לפחד!
מדוע פחד משה מפרעה עד שהקב"ה היה צריך לבוא עמו? וממה חשש כשאמר "כי כבד פה וכבד לשון אנכי"? * בציווי "בא אל פרעה" קיבל משה את כוח העצמות, שגם נשמה בגוף תוכל לקבל גילוי אלקות שלמעלה מכל הגבלה, כפי שהיה במתן תורה, ויהיה בשלימות – בגאולה העתידה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ציווי ה' למשה "בא אל פרעה" הוא התחלת – ושמה1 – של הפרשה שמדובר בה אודות גאולת בני-ישראל בפועל ביציאת מצרים2, "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים גו' הוציא ה' את בני-ישראל מארץ מצרים על צבאותם"3.
מכיוון שכל פרשת יציאת מצרים נקראת על-שם "בא אל פרעה" (וכידוע4 ששם הפרשה מורה על תוכן כל הפרשה), מובן, ש"בא אל פרעה" קשור ונוגע לתוכן גאולת מצרים (בהמשך הפרשה).
כלומר: נוסף לכך שכל פרטי שליחותו של משה אל פרעה הם הכנה לגאולת מצרים, מיתוסף בזה בנוגע ל"בא אל פרעה", בהיותו התחלת ושם פרשת הגאולה, ונוסף לכך התחלה הנאמרת (לא כהקדמה לעניין נוסף, אלא) כעניין וציווי בפני עצמו של הקב"ה למשה ("ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", ותו לא5) – ש"בא אל פרעה" הוא הקדמה לגאולה עצמה והתחלתה בפועל6.
ויתירה מזו: על-פי הידוע7 שיציאת מצרים היא התחלת ופתיחת (כל הגאולות, כולל) הגאולה העתידה (עליה נאמר8 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"), יש לומר, ש"בא אל פרעה" (התחלת גאולת מצרים) הוא הקדמה גם לגאולה העתידה.
וצריך להבין מהי השייכות ד"בא אל פרעה" לגאולה – דלכאורה תוכנם הפוך: "בא אל פרעה" מורה שפרעה נמצא בתוקפו, ומשה צריך לבוא אליו ("בא") ולהזדקק אליו (עד שפרעה אומר לו לאחר מכן, בהמשך הפרשה9 (לאחרי מכת חושך) "לך מעלי השמר לך אל תוסף לראות פני כי ביום ראותך פני תמות"), בניגוד גמור מגאולת מצרים שעניינה ביטול תוקף פרעה, לנצח אותו, ועל-ידי זה – להשתחרר, לצאת וללכת מ(פרעה מלך) מצרים?!
ב. ויובן בהקדים שאלה כללית בעניין "בא אל פרעה":
כל עניין בתורה הוא עניין נצחי10 ו(במילא) הוראה נצחית לכל הדורות. ועל-פי זה מהי ההוראה הנצחית מ"בא אל פרעה", לאחרי שביטלו וניצחו את פרעה (מלך מצרים) בגאולת מצרים, ועל אחת כמה וכמה לאחרי הגאולה האמיתית והשלימה כש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"11, ולא נשאר שום רושם מפרעה, ומעין ובדוגמת זה – בסוף זמן הגלות, כשנסתיימו כל הבירורים דקליפת פרעה וכיוצא-בזה (כמדובר כמה פעמים)?
ויש לומר הביאור בזה על-פי הידוע שכל עניין בעולם, אפילו דברים שהם היפך הטוב והקדושה, יש להם שורש למעלה בקדושה. וזהו (שרשם בקדושה) אמיתת עניינם12, אלא לאחר ריבוי השתלשלות, בכמה וכמה מסכים ופרסאות והעלמות והסתרים כו', נשתלשל למטה דבר הפכי13.
כך גם בנוגע לפרעה: איתא בזהר14 (על הפסוק15 "והקל נשמע בית פרעה") "בית פרעה דא היא סימניך לעילא, ביתא דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין וכל בוצינין, כל מה דהוה סתים מתמן אתגלי, ובגין כך קב"ה אפיק כל נהורין וכל בוצינין בגין לאנהרא לההוא קול דאקרי קל בלא וא"ו". ומפרעה בשרשו דקדושה (עניין פריעה וגילוי אלקותו יתברך16), משתלשל פרעה למטה17, בכל התוקף בלעומת-זה.
ג. על-פי זה יובן עניין "בא אל פרעה" בשרשו בקדושה:
בזהר פרשתנו18 מבאר העניין ד"בא אל פרעה" כפי שהוא בפרעה למטה: "מה כתיב בא אל פרעה, לך אל פרעה מבעי ליה, מאי בא, אלא דעייל ליה קב"ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא דכמה דרגין משתלשלין מניה, ומאן איהו רזא דתנין הגדול, ומשה דחיל מניה לא קריב אלא לגביה אינון יאורין ואינון דרגין דיליה, אבל לגביה דחיל ולא קרוב בגין דחמא ליה משתרש בשרשין עלאין, כיון דחמא קב"ה דדחיל משה ושליחן ממנן אחרנין לעילא לא יכלין לקרבא לגביה, אמר קב"ה הנני עליך פרעה מלך מצרים התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו19, וקב"ה אצטריך לאגחא ביה קרבא ולא אחרא, כמה דאת אמרת אני ה'".
כלומר, שבגלל התוקף דעצם קליפת פרעה ("התנין הגדול") בביתו בארמון המלך (ששורשו "בשרשין עלאין") פחד משה להיכנס לשם. ולכן לא אמר לו הקב"ה "לך אל פרעה" (שילך לבד), אלא "בא אל פרעה", שיבוא יחד עם הקב"ה ויכנס לפרעה, הקב"ה מוליך אותו יחד אתו אל הפנימיות העצם ד(קליפת) פרעה (אדרין בתר אדרין, חדרים לפנים מחדרים20), בכדי לכבשו לגמרי ("לאגחא ביה קרבא").
לפי זה צריך להבין מהו הפירוש ד"בא אל פרעה" דקדושה ("דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין"): בנוגע לפרעה דקדושה (גילוי אלקות) לא שייך לומר "דחיל משה", שמשה "יפחד" להיכנס לשם לבדו, ושיזדקק לכך שהקב"ה יצווה עליו "בא אל פרעה", ויכניסו ("עייל ליה קב"ה")?!
ויש לומר הביאור בזה:
פרעה דקדושה הוא גילוי הכי נעלה דאלקות, הן בעצם הגילוי – א) גילוי כל האורות, כולל האורות והדרגות הכי נעלות באלקות – "כל נהורין וכל בוצינין", עד ל"כל מה דהוה סתים", והן באופן הגילוי – ב) באופן ד"אתפריעו" מלשון פרוע (בלי סדר), היינו למעלה מסדר, מדידה והגבלה.
ויתירה מזו: ה"אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין כו'" בא דווקא מעצמותו ומהותו יתברך [ובלשון הזהר: "בית פרעה כו' ביתא דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין כו' קב"ה אפיק כל נהורין כו'", שבבית (דירה) נמצא המלך בגילוי בכל עצמותו21] – שכן אור מצד עצמו הוא מוגדר בגדרו וציורו של גילוי (אור), וכל דרגא והמשכה באור – נמשכת בסדר מסויים בהתאם לציורו וגילויו הפרטי, והגילוי (אור) הוא מצד עצמו באופן של גילוי בסדר והדרגה; מובן מזה, שבכדי שיהיה הגילוי ד"כל נהורין כו'" ו"כל מה דהוה סתים" (היפך הגילוי), ועוד באופן של "אתפריעו" (למעלה מסדר והדרגה), הרי זה צריך לבוא מעצמותו יתברך, שהוא ה"מקור" (כביכול) ד"כל נהורין כו'" [בלשון הזהר בפרשתנו: העצם דפרעה "דכמה דרגין משתלשלין מניה"], ויחד עם זה, "מקור" כזה שלמעלה לגמרי מכל גדר מקור וגדר מאור ואור, ולכן נמצאים ממנו "כל נהורין כו' וכל מה דהוה סתים" ובאופן ד"אתפריעו"22.
על-פי זה מובן מדוע "משה דחיל מיניה ולא קריב", כי הוא ראה את הגילוי דפרעה (דקדושה) שמושרש "בשרשין עלאין", ולכן חשש להיכנס ל"בית פרעה", בו ישנו גילוי העצם דפרעה דקדושה, שכן נברא מוגבל, נשמה בגוף, לא יכול לקבל את הגילויים הנפלאים דעצמותו ית', "דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין כו'"; איך ביכולתו של נברא מוגבל לקבל את הגילוי ד"כל נהורין", ועוד גילוי באופן שלמעלה ממדידה והגבלה (אתפריעו), הבא מהעצמות?!
"אינון יאורין ואינון דרגין דיליה", הגילויים דסדר השתלשלות, הם ביכולתו של נברא לקבל, ולכן לא חשש משה לגשת אל פרעה כפי שנמצא בדרגא זו (בביתו, ועל אחת כמה וכמה מחוץ לביתו23). אבל כפי שפרעה מלשון "אתפריעו כו' כל נהורין" נמצא בביתו בכל התוקף – הגילויים דעצמותו יתברך – מכך משה חשש, כי נשמה בגוף מצד עצמה לא יכולה לקבל זאת!
ויש לומר שזה מרומז גם בהמשך הפרשה: כשפרעה אמר למשה "לך מעלי השמר לך אל תוסף לראות פני כי ביום ראותך פני תמות", הסכים לכך משה באומרו "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך"24. מזה מובן, שלדברי פרעה יש מקום בתורה ובקדושה, אלא כפי שזה בקדושה הרי זה טוב בשלימות. והעניין בזה: מכיוון שהגילוי דפרעה דקדושה הוא למעלה מכל מדידה והגבלה ("אתפריעו כו' כל נהורין"), לכן "ביום ראותך פני תמות". מצד דרגת משה (מצד עצמו)25 אין ביכולתו של נברא לקבל את הגילוי ד"ראות פניך" דפרעה, ולהישאר נשמה בגוף, לראות את הפנימיות ("פניך") ד"אתפריעו כו' כל נהורין", גילוי שלמעלה מכל מדידה והגבלה; הגילוי ד"ראות פניך" הוא דווקא כפי שהנשמה היא למעלה ממדידות והגבלות הגוף הגשמי והמוגבל26.
ד. לכך הוצרך להיות ציווי מיוחד ונתינת כוח מיוחדת מהקב"ה למשה – "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", "עייל ליה קב"ה אדרין בתר אדרין": עצמותו יתברך שלמעלה מ(כל גדר ד)בלי גבול וגבול – מביאה את משה לפרעה, שגם בהיותו נשמה בגוף מוגבל, ביכולתו לקבל את הגילוי ד"אתפריעו כו' כל נהורין" מעצמותו יתברך!
והביאור בזה:
פרעה מלשון "אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין כו'" ניתן לפרש בשני אופנים: א) הגילוי דכל האורות (כל נהורין) ובאופן ד"אתפריעו", למעלה מסדר והדרגה. שזה מורה שהגילוי בא מעצמותו יתברך שלמעלה מגדר אור ולא מתייחס לאור בגדרו וציורו הוא, שכן מצד דרגת האור (אפילו בהיותו מעין המאור) אין הוא באופן ד"אתפריעו" (כנ"ל). ב) "כל נהורין", דרגת וציור האור היא באופן ד"אתפריעו" – גילוי שלמעלה ממדידה והגבלה וציור. היינו, שגם הציור, מדידה והגבלה ד"כל נהורין" הוא באופן דלמעלה ממדידה והגבלה ד"אתפריעו"27.
וחיבור ההפכים (ד"כל נהורין" ו"אתפריעו") הוא דווקא בכוח העצמות (כנ"ל ס"ג):
ידוע28 שהאור (קודם שנתגלה) כלול בעצמות המאור ממש, רק ששם אינו בבחינת אור, אלא ביכולת העצמות (וקדמון כקדמותו יתברך29), שנושא הכול וכל יכול, ו"אתפריעו מיניה כל נהורין". ולכן, גם כשהאור נמשך בגילוי (בציור אור), שקשור בציור והגבלה כלשהי (ומצד עצמו אין זה באופן ד"אתפריעו"), נמשך בו מהעצמות שלימות הגילוי ד"כל נהורין", ויתירה מזו – שהמדידה והגבלה ד"כל נהורין" גופא היא באופן ד"אתפריעו", למעלה ממדידה והגבלה30.
ומזה משתלשל למטה יותר הכוח לחיבור ההפכים דבלי גבול וגבול (באור גופא), ולמטה יותר – החיבור דאור וכלי31. עד – החיבור דנשמה וגוף, שגם נשמה בגוף מוגבל יכולה לקבל את האור הבלי גבול עד לגילוי ד"פרעה", "אתפריעו כו' כל נהורין" מעצמותו יתברך, ויתירה מזו – שנשמה בגוף תוכל להיכנס לשם ("בא אל פרעה"), "אדרין בתר אדרין", בפנימיותו ובתוכיותו32 ממש.
ה. ביאור הטעם מדוע עשה הקב"ה את החידוש ד"בא אל פרעה", שמשה כנשמה בגוף יוכל לקבל את הגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" – יובן בהקדים ביאור תוכן עניין גאולת מצרים בכלל (ש"בא אל פרעה" הוא ההקדמה והתחלה לזה, כנ"ל):
כוונת גאולת מצרים היא – מתן תורה, כפי שאמר הקב"ה למשה מיד בתחילת שליחותו: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"33. החידוש דמתן תורה הוא – נתינת התורה והמצוות למטה לבני-ישראל, נשמות בגופים, בכדי שיוכלו להגשים את תכלית וכוונת בריאת כל העולם: נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים34, שבמדידה והגבלה והעלם והסתר דנשמה בגוף בתחתונים, יהיה גילוי העצמות, כמו אדם (כביכול) הנמצא בגילוי בכל עצמותו בדירתו הפרטית21 (ומכל שכן בנוגע להקב"ה בורא העולם ומנהיגו), כפי שיתמלא בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה (ומעין זה היה במתן תורה), כמו שכתוב35 "ולא יכנף עוד מוריך"36, הוא יהיה בדירתו בגלוי בלי שום לבושים, אפילו בלי הלבושים הכי עליונים (כנף העליון).
וכידוע37, שקודם מתן תורה, היתה ה"גזירה" בין עליונים ותחתונים, שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ובמתן תורה נעשה ביטול הגזירה, ונתינת כוח להמשיך בתחתונים הגילוי דעליונים, עד לדרגות הכי נעלות באלקות, עד מעצמות ומהות, כך שהגוף הגשמי בעולם הזה הגשמי נעשה קדוש, עד לדירה לו יתברך – עד ש"ישראל וקוב"ה כולא חד"38 נמצא בגלוי בכל העולם.
מזה מובן, שבגלות מצרים ויציאת מצרים – המהווים הכנה לגילוי העצמות למטה במתן תורה – מודגשת ההקדמה לביטול הגזירה, המעבר ממצב של פירוד בין עליונים ותחתונים למצב של אחדות ביניהם, כהכנה לשלימות האחדות ביניהם במתן תורה עצמו.
ויש לומר ששלב עיקרי בזה נפעל על-ידי ציווי ה' למשה "בא אל פרעה", כדלקמן.
ו. ובהקדים, שעל דרך זה מצינו בהתחלת שליחותו של משה להוציא את בני-ישראל ממצרים:
בביאור טענת משה להקב"ה "לא39 איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי", ולכן "שלח40 נא ביד תשלח"41 – מבואר בכ"מ42, שבגלות מצרים "דיבור (משה) הוה בגלותא"43, ולכן טען משה שעל-ידו לא יכולה להיות הגאולה למטה44.
ובשורש העניינים הרי זה בגלל מעלת משה, שמצד עצמו הוא בדרגא שלמעלה מגילוי בדיבור, למעלה אפילו מהגילוי דתורה שבכתב ותורה שבעל פה למטה ["כבד פה באורייתא דבעל פה וכבד לשון באורייתא שבכתב"45], משה46 היה "כבד פה" כי "שרשו מתהו ששם היו האורות גדולים ולא היו יכולים להתלבש בכלים, וזהו עניין כבד פה שלא היה יכול להשפיע אור שכלו לתוך כלי הפה"47, ולכן אמר "שלח נא ביד תשלח" (משיח צדקנו), "דהיינו מי שהוא מעולם התקון", בו הכלים מרובים להכיל האורות.
ועל זה ענה הקב"ה "מי שם פה לאדם גו' הלא אנכי הוי' גו' ואנכי אהיה עם פיך והוריתך אשר תדבר"48: מצד עצמותו יתברך שהוא כל יכול (והוא מקור לכלי הפה דעולם התיקון והאורות מרובים דתהו), הוא יכול לפעול שגם בגלות מצרים, וגם אצל משה (שמצד עצמו הוא למעלה מגילוי בכלים), יהיה הגילוי בדיבור בפה, "ואנכי אהיה עם פיך", "פירוש, אף שמצד שרשך מתהו אין לך כלים כאלו אבל אנכי הוי' שעשיתי את הכלים דתקון ואת עולם התהו אני יכול להפך הדבר להתערב בחינות תהו ותקון יחד היינו המעלות דשניהם, שיהיו האורות מרובים כמו בתהו כו' וגם בחינת המעלה דתקון שיהיו הכלים מרובים מאד"49.
אלא שאז – במצרים – "ואנכי אהיה עם פיך" היה גילוי בדרך נס – שבשעה שמשה דיבר עם פרעה "יהיו דבריו נכונים"50 [ונוסף לכך גם "אהרן אחיך יהיה נביאך"51, "ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו גו'"52, "הוא יהיה לך לפה"53 – בכדי שהדיבור יתגלה בשלימות, גם בדרך הטבע]. אבל אז הוא לא התרפא54, שלכן לאחרי זה אמר משה "אני ערל שפתים"55. וזה נפעל על-ידי הגילוי ד"אנכי (אהיה עם פיך)" דמתן תורה (התחלת עשרת הדברות56), שלכן בכוחו לפעול יציאת מצרים ("אף שהדיבור הוא בבחינת גלות"), "רק בכדי שיהיה גילוי הדיבור לגמרי בכללות העולם צריך להיות שבירת קליפת מצרים" על-ידי "אנכי אהיה עם פיך", וזה מביא לאחרי זה – גילוי הדיבור במתן תורה, "אנכי ה' אלקיך"56, שאז57 משה נתרפא לגמרי58.
ז. על-פי זה יובן גם כן עניין "בא אל פרעה" דקדושה בגלל זה ש"משה דחיל מיניה":
משה מצד דרגתו הוא (מצד עצמו) – "כבד פה וכבד לשון" (בגלל ריבוי האורות גדולים שלמעלה מכלים) – חשש איך יוכלו הכלים לקבל את האורות הגדולים ד"אתפריעו כו' כל נהורין"; וזהו החידוש בציווי הקב"ה אליו "בא אל פרעה", "עייל ליה קב"ה אדרין בתר אדרין": בזה נתן לו הקב"ה את הכוח – כוח העצמות – שהכלים דנשמה בגוף יוכלו לקבל בפנימיות את כל הגילויים הנעלים דעצמותו יתברך, "דאתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין"59.
והטעם על זה הוא, כי זוהי תכלית ושלימות כל סדר השתלשלות, של כל האורות, עד לבחינת פרעה, "אתפריעו כו' כל נהורין" – כי "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", שבמדידה והגבלה דנשמה בגוף בתחתונים, יהיה גילוי העצמות. ולכן היה "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", שבהיותו נשמה בגוף הוא נכנס אל פרעה דקדושה ומקבל את הגילויים הכי נעלים מעצמותו יתברך, ש"אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין כו'".
ח. על-פי זה יובן גם כן מדוע "בא אל פרעה" הוא הקדמה והתחלת הגאולה,
[נוסף לפירוש הפשוט, שעל-ידי "בא אל פרעה" דלעומת-זה נעשה ביטול ושבירת קליפת פרעה כפי שהיא בתקפה בארמון המלך60, שזוהי התחלת הגאולה – ישנו בזה עניין עיקרי]:
השלימות דגאולת מצרים היא – להביא את מתן תורה (למלאות את הכוונה דדירה בתחתונים – ) גילוי העצמות ("אנכי") למטה לבני-ישראל נשמות בגופים, נשמה בריאה בגוף בריא [כידוע61 שבמתן תורה התרפאו כל בני-ישראל (כולל משה, כנ"ל). ויש לומר שזה מרומז גם בציווי הקב"ה לבני-ישראל קודם מתן תורה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"62, שגם כפי שהם "גוי" בעולם הזה הגשמי, הם "קדושים" עד לדרגת "ממלכת כהנים" – "כהנים גדולים"63, שכהן גדול צריך להיות שלם הן בגופו והן בממונו64, ואפילו בלבושיו – "לכבוד65 ולתפארת"66], שכפי שבני-ישראל במציאות של נשמות בגופים הם "כולא חד" עם הקב"ה.
ועל דרך זה נמשך גם בעולם – החיבור דעליונים ותחתונים שנפעל במתן תורה, עד לגילוי העצמות בתחתונים.
והיות שזהו חידוש גדול (שנברא נשמה בגוף מוגבל מתאחד עם בלי גבול עד להעצמות), כפי שמשה התפלא על כך ו"דחיל מיניה" – לכן, כהכנה והקדמה לזה היה "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", שבהיותו נשמה בגוף (משה), במדידה והגבלה ובמצב שיכולה להיות סכנה (בגלל פרעה דלעומת-זה), הוא נכנס בפנימיות לפרעה דקדושה ומקבל את הגילויים הכי נעלים מעצמותו יתברך, ש"אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין כו'"67.
ועל-ידי זה שהיה כן אצל משה, נמשך הכוח לכל בני-ישראל, שיוכלו לקבל את הגילוי דמתן תורה, כשנפעל החיבור דגבול ובלי גבול, "אתפריעו כל נהורין" ד"נר מצוה ותורה אור"68, ש"כל נהורין" (גבול) הם באופן ד"אתפריעו" (בלי גבול).
________________________
1) כן נקראת ("בא אל פרעה") ברמב"ם סדר תפלות כל השנה (בסוף ספר אהבה), ובאבודרהם בסדר הפרשיות וההפטרות.
2) משא"כ בפ' שמות ובפ' וארא מדובר אודות ההבטחה וההכנה ליצי"מ.
3) פרשתנו יב, מא. נא.
4) ראה לקו"ש ח"ה ע' 57 ואילך. ובכ"מ.
5) ראה לקו"ש ח"ו ע' 57 ואילך. וש"נ.
6) ראה בארוכה שיחת ש"פ בא תנש"א (התוועדויות תנש"א ח"ב ע' 176 ואילך).
7) ד"ה כימי צאתך תש"ח פי"ב (ע' 164).
8) מיכה ז, טו.
9) יו"ד, כח.
10) ראה תניא רפי"ז. ובכ"מ.
11) זכרי' יג, ב.
12) ובתורה נאמרים הענינים כפי שהם לאמיתתם בשרשם בקדושה, כמבואר במק"א (ראה לקו"ש ח"כ ע' 341 ואילך. ספר השיחות תשמ"ח ח"א ס"ע 36 ואילך. ועוד) בענין "יעקב ועשו האמורים בפרשה" (ל' רש"י ר"פ תולדות).
13) ראה בארוכה ספר השיחות תשמ"ח שם. וש"נ.
14) ח"א רי, א.
15) ויגש מה, טז.
16) ראה תו"א ד"ה ויהי מקץ (לא, א). תו"ח שם רפ"א (עד, א). פ"ו (עז, סע"ד ואילך).
17) תו"א שם לא, ג.
18) לד, א.
19) יחזקאל כט, ג.
20) פי' דרך אמת.
21) ראה אוה"ת בלק ע' תתקצז. המשך תרס"ו ס"ע ג. הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' כז הערה 35.
22) וראה תו"ח שבהערה 16 (עח, סע"א), ש"פרעה" מלשון פריעה וגילוי "הוא בחי' התגלות הפנימית דוקא כי ל' פריעה לא שייך רק לגלות מתוך ההעלם והכיסוי כו'". ועפ"ז מובן עוד יותר שהוא לא בכח האור (שענינו גילוי), כ"א דוקא בכח העצמות.
23) ראה שיחת ש"פ בא תנש"א ס"ד (התוועדויות תנש"א ח"ב ע' 178 ואילך). וש"נ.
24) פרשתנו יו"ד, כח-כט.
25) ולכן הסכים משה לדברי פרעה "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך", כי לדעתו מצד דרגת משה לא יתכן שאדם נברא, נשמה בגוף, יכיל בתוכו הגילוי דפרעה דקדושה. אבל באמיתית הענין – כן הוא בכח העצמות ("בא אל פרעה"), כדלקמן בפנים.
26) וע"ד "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי" (תשא לג, כ).
27) ראה תו"ח שם (עז, סע"ד ואילך) ב' פירושים ב"פרעה" מלשון פריעה וגילוי: גילוי החיצוניות, וגילוי הפנימיות (שזהו אמיתית ענינה של פריעה, כנ"ל הערה 22). ושם (בהמשך לפירוש השני ב"אתפריעו"): "עיקר המכוון שהוא בהשתלשלות העולמות שיהי' התגלות הפנימי' בחיצוני' הכלי דוקא באופן שלא יסתיר הכלי לאור כלל וכמו שהי' במ"ת .. וכמו שיהי' לע"ל כו'".
28) המשך תרס"ו ע' קפב ואילך.
29) שם ע' קסט.
30) משא"כ מצד זה שעצמותו ית' הוא מופשט ולמעלה מכל גדר מאור ואור, הרי האור אינו מתייחס לעצמותו ית', והגילוי שלו אינו באופן ד"אתפריעו" שלמעלה ממדידה והגבלה, שזהו דוקא בכח העצמות.
31) ראה לעיל הערה 27.
32) ראה אוה"ת וארא ע' קצו (בפירוש "בא אל פרעה" דלעו"ז).
33) שמות ג, יב.
34) ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.
35) ישעי' ל, כ.
36) תניא שם (מו, א).
37) ראה תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.
38) ראה זח"ג עג, א.
39) שמות ד, י.
40) שם, יג.
41) "ביד מן דכשר למשלח" (תרגום אונקלוס עה"פ), "שלח נא ביד אדם מדבר צחות שיהי' כשר וראוי לשליחות נכבדות כזאת כו'" (רמב"ן שם).
42) זח"ב כה, ב. ד"ה ויאמר גו' מי שם פה באוה"ת שמות ע' עה. ד"ה הנ"ל תרכ"ז (ע' עה ואילך). תרנ"ח (ס"ע עו ואילך).
43) לשון הזהר שם.
44) וראה ד"ה ויאמר גו' מי שם פה תרע"ח (ע' קלח), שפליאת משה היתה "איך יכול להיות גילוי אוא"ס עד למטה מטה, וגם ראה הקליפה הקשה דמצרים שמונע ומעכב ביותר כו'". וראה ד"ה זה תרל"ד (ע' קכ).
45) זח"ג כח, רע"א. וראה מקומות שבהערה 42.
46) בהבא לקמן ראה תו"א וארא ד"ה ויאמר גו' מי שם פה (נא, ד ואילך). תו"ח שם (נט, א ואילך).
47) ל' התו"א שם, ב.
48) שמות ד, יא-יב.
49) תו"א שם נב, סע"ב-ג. וראה תו"ח שם בסופו (סח, א): "הלא אנכי כו' כי כל יכול לעשות מתהו תיקון ומתיקון תהו .. יכול לעשות ג"כ היפך האור לכלי והכלי לאור .. ויכול להיות היש בבחי' אין והאין בבחי' יש כו'".
50) שמו"ר פ"ג, טו. הובא בדרושים שבהערה 42.
51) וארא ז, א.
52) שמות שם, טו.
53) שם, טז.
54) ראה דב"ר רפ"א. זח"ב שם. רמב"ן שמות ד, יו"ד. וראה גם שמו"ר שם.
55) וארא ו, יב. ל.
56) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
57) דב"ר וזהר שבהערה 54.
58) סד"ה מי שם פה תרנ"ח (ע' פז).
59) ויש לומר, שזהו הפירוש ב"והקל נשמע בית פרעה", כמבואר בזהר שם (בהמשך לזה ש"בית פרעה" הוא "ביתא דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'"), "ובג"כ קב"ה אפיק כל נהורין וכל בוצינין בגין לאנהרא לההוא קול דאקרי קל בלא וא"ו" שהגילוי דפרעה (שענינו קול ודיבור ראה אוה"ת וישב (כרך ו') ע' תתרצד, ב) מאיר גם בדרגת משה שהוא "כבד פה וכבד לשון" ("קל בלא וא"ו"), לעשותו קול (בוא"ו), שהאור בא בגילוי בכלי הפה.
60) ראה בארוכה ד"ה בא העת"ר (המשך תער"ב ח"ב ע' תתמא). תש"ד (ע' 127). שיחת ש"פ בא תנש"א (התוועדויות תנש"א ח"ב ע' 176 ואילך). וש"נ.
61) תנחומא יתרו ח. במדב"ר רפ"ז. וראה גם מכילתא (הובא בפרש"י) עה"פ יתרו כ, טו. ובכ"מ.
62) יתרו יט, ו.
63) בעה"ט עה"פ. וראה אגדת בראשית פע"ט [פ].
64) ראה יומא יח, א. וש"נ. רמב"ם הל' כלי המקדש רפ"ה.
65) תצוה כח, ב.
66) ויש לומר, שבדרגת הספירות, "כבוד" ו"תפארת" (מלכות ותפארת, הכוללות כל הספירות) הם ע"ד בלי גבול וגבול, כידוע שתפארת (ז"א) הוא "קצה אוא"ס", ומלכות (שרגלי' יורדות) הוא מקור לעולמות בי"ע (תו"א תרומה פא, א). ובבגדי כהונה שהם "לכבוד ולתפארת" נעשה חיבור שניהם יחד.
67) וי"ל שמזה נמשך הכח גם ל"בא אל פרעה" כפשוטו, כדי לבטל ולשבור קליפתו, שהרי תוקף הקליפה בא מהקב"ה, שלכן נאמר (בהמשך ל"בא אל פרעה") "כי אני הכבדתי את לבו" (ולכן דחיל ממנו משה), והכוונה פנימית בזה היא כדי לבטל הקליפה ויהי' יתרון האור כו' (סד"ה בא העת"ר), ולכן ע"י "בא אל פרעה" בשרשו בקדושה גילוי "כל נהורין" מעצמותו ית', נעשה גם הכח ל"בא אל פרעה" (יחד עם הקב"ה) להלחם עמו ("לאגחא בי' קרבא") ולבטלו מכל וכל, שזהו רק "ביכלתו ית' שהוא כל יכול" (אוה"ת וארא ע' רלא. ד"ה ראה נתתיך תרל"א, עזר"ת, תשט"ו. וראה לקו"ש חט"ז ע' 74 ואילך).
68) משלי ו, כג.
(חלק משיחות יום ד' פ' בא, ג' שבט וש"פ בא, ו' שבט ה'תשנ"ב. התוועדויות תשנ"ב כרך ב' עמ' 135-142– תרגום מאידית)
משיח וגאולה בפרשה
אף יהודי לא יישאר בגלות!
טובת כל יהודי קשורה עם גאולת כל ישראל
..ידוע החילוק בין הגלות עתה לגלויות שלפני זה – שבגלויות שלפני זה, הנה גם לאחרי הגאולה עדיין נשארו יחידים בגלות, ובלשון הגמרא: "אין ציבור בבבל", כלומר, אם נמצאים עדיין בגלות בבל, הרי זה רק יחידים; מה שאין כן בגלות זה, שלאחריו תהיה גאולה שלימה של כל בני-ישראל, ואף אחד לא יישאר בגלות.
ומזה מובן, שגאולת כל אחד מישראל נוגעת לגאולת כלל-ישראל. וזוהי גם שייכות עניין הנ"ל לתורת החסידות:
איתא בזהר: "ובשית מאה שנה לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא" [. .] "וכד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא וכו'", וכפי שנאמר לרשב"י: "כמה בני-נשא לתתא יתפרנסון מהאי חיבורא דילך כד אתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא". ומבואר במפרשים ש"יתפרנסון" היינו לימוד באופן של הבנה והשגה – שזהו כללות עניין התגלות תורת החסידות, שהתחילה כמה דורות לאחרי האריז"ל, והולך ומיתוסף מדור לדור.
וכיוון שתורת החסידות נתגלתה בדרא דעקבתא דמשיחא, בימים הסמוכים לגאולה האמיתית והשלימה, שאז לא ישאירו אף אחד מישראל בגלות – לכן מודגש בתורת החסידות שהעבודה והמסירות נפש עבור כלל-ישראל צריכה להיות קשורה גם עם ההשתדלות בטובתו של כל אחד מישראל.
ועניין זה צריך לבוא לידי פועל ("אָפּגעטאָן ווערן") על-ידי כל אחד בעניינו, שכן, אם צריך לגאול את הזולת, על אחת כמה וכמה שצריך לגאול את עצמו, שהרי "עניי עירך קודמין", ולכן צריך כל אחד בעצמו לעסוק בעבודה האמורה, ולפי הסדר שקבעו רבותינו נשיאינו.
ואז תהיה עבודה זו באופן של תפלת הציבור, חיבור של כל הציבור כולו ביחד, וכיוון ש"הן א-ל כביר ולא ימאס", אזי יבוא משיח צדקנו ויגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה.
(תורת מנחם כרך כט, ע' 233-234)
מדוע לאחר גאולת מצרים באה גלות נוספת?
אילו זכו, הייתה הגאולה ממצרים והכניסה לארץ בפעם הראשונה באופן של גאולה נצחית שאין אחריה גלות...
...ועניין זה מרומז בסיום הפרשה דיציאת-מצרים, על-דבר הכניסה לארץ ("והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו'") בשייכות למצוות תפילין – שהשלימות דמצוות תפילין, וכן השלימות דכל המצוות, "הוקשה כל התורה כולה (מצוות התורה) לתפילין", תהיה בהכניסה לארץ בגאולה הנצחית שאין אחריה גלות, כי בזמן הגלות, במעמד ומצב ד"בנים שגלו מעל שולחן אביהם" לא שייך אמיתת עניין המצוות מלשון צוותא (חיבור) עם הקב"ה, כי אם באופן של "ציונים" בלבד, ואילו אמיתת העניין דצוותא שבקיום המצוות יהיה לאחרי שחוזרים להיות סמוכים על שולחן אביהם באופן של קביעות ונצחיות, בהכניסה לארץ – "פלטרין של מלך".
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בא, ד' בשבט ה'תנש"א; התוועדויות תנש"א, כרך ב, עמ' 185-183)
ניצוצי רבי
לנצל ההפיכה באירן לחיזוק ענייני היהדות
הכוונה העליונה בהגעתם של בני הנוער מטהרן היא בהגברת קיום המצוות אצלם * כנגד הטענה שבני נוער אלו לא ימשיכו בדרך התורה, טען הרבי כי אדרבה, הם יהיו משפיעים על אחרים * יש לעמוד על המשמר, וכל יום יקר – אמר הרבי על קליטת הנערים במוסדות חרדיים * רשימה שנייה
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
מהפכה מכוונת
בהתוועדות אחרון של פסח תשל"ט (שיחות קודש תשל"ט כרך ב' עמ' 521 ואילך) דיבר הרבי על מצבם של בני הנוער שיצאו מפרס. "הניצנים נראו בארץ" – אלו הם הנערים והנערות שיצאו משם זה עתה, והכוונה העליונה שיתווסף להם בכל ענייני תורה ומצוות.
עוד אמר הרבי, כי ברוח זו יש להביט על כל עניין ה'מהפכה' שהתחוללה שם. במקום שבו חיו עד עתה נתקלו בעבר בקשיים שונים בתחום קיום התורה ומצוותיה. ועל-פי קביעת חז"ל "כל אחד ואחד חייב (ולא רק יכול) לומר בשבילי נברא העולם", בהכרח שהדבר נועד להוספה בתחום הרוחני.
בשיחה התייחס הרבי גם לטענה ולחשש שהנערים האלה לא ימשיכו בדרך התורה והמצוות. בדבריו ביטל את הטענה ואמר, כי לא זו בלבד שהם יתמידו בכך, אלא גם יהפכו למשפיעים בבחינת "טופח על מנת להטפיח". וכפי שנוכחו, שהם נטלו חלק ב'תהלוכה' שהונהגה על-ידי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ. כדאית כל הטרחה וההצלה – הוסיף הרבי, והודה למתעסקים בסידורם בגשמיות וברוחניות. לאחר מכן הורה לילדים מפרס שיאמרו 'לחיים'. בסיום הדברים ביקש שיתרגמו את דבריו – בנוגע למעשה בפועל – בפרסית.
גם (הרי"י העכט, ובנו) הרש"ב שי' העכט נתבקשו על-ידי הרבי לומר 'לחיים'.
לקולטם גשמית – ולקרבם רוחנית
במקביל לקליטת אלף הילדים והנערים בניו-יורק, עורר הרבי גם על קליטתם הרוחנית של אלה שהחלו להגיע לארץ-הקודש.
בחודש טבת תשל"ט התקבלה הוראת הרבי להנהלת מוסדות חב"ד בארץ-הקודש ('ימי תמימים' כרך ז' עמ' 286):
בעניין ילדי פרס יש לפעול לקבלם למוסדות, וכל יום הוא יקר. אפשר גם לקבל ילדים אלו שלא במסגרת עליית הנוער.
לעורר את... שישנם פליטים מבוגרים יותר מנוער שמגיעים ואין מי שיתעסק איתם, לדאוג שיהיה מי שיטפל לקרבם וכו', ויקבלו אותם [=את פניהם] אנשים ונשים וכו'.
בי' טבת של אותה שנה (שם עמ' 287) כותב הרב אפרים וולף לרב חודוקוב:
"התקשרה אלי אתמול הגב' רחל בן חיים שהיתה עסקנית בטהראן, בעלה נמצא עדיין שם. לדבריה נמצאת בקשר עם ה' ישראל שיף מהג'וינט, היא מכירה ופעלה ביחד עם רשד"ב הכט בעת שהיה בטהראן יחד עם הרצל אילוליאן, והיא אומרת שבאם ייסע נציג של חב"ד מארץ הקודש או מארצות הברית לטהראן אפשר לקבל שם הרבה ילדים בגילאים 10-14 ועוד, ולהכניסם למוסדות שלנו".
ושוב מאשר הרב וולף בב' אדר תשל"ט (שם עמ' 296) טלפון של יום קודם בו נמסר לו:
"לגבי המצב בפרס, היהודים שם מפוחדים והמצב רציני, וממילא תהיה עלייה יותר גדולה. כאן מחפשים להכניסם למוסדות שונים. במדינתם קיבלו חינוך יהודי, וצריך לראות לעמוד על המשמר שגם בארץ-הקודש ייקלטו במוסדות חרדיים וכו'".
באופן הטיפול עצמו הורה הרבי "פשוט שעל אתר להחליט בזה ולפלא גדול השאלה כאן". ולגבי העבודה עצמה באם הייתה גישה חמה ואחידה, כתב "לצערי לא כל המוסדות ערים לבעיה זו".
כעבור מספר שבועות מדווח הרב וולף לרבי (שם עמ' 297): "מעליית הנוער טלפנו אלי ומתרעמים על שלא משתדלים להביא לארץ-הקודש 120 ילדים פרסיים הנמצאים ברומא".
ושוב מתקבלת הוראה ממזכירות הרבי בכ"ו אדר (שם עמ' 300): "על-דבר ילדי פרס לברר אצל [=הרב שלום דובער] ליפשיץ [=יו"ר "פעילים – יד לאחים"] מה אפשר לפעול עוד [=ראה עוד שם עמ' 297]".
והרב וולף מדווח (שם): "השבוע היו אצלי ר' שלום דוכמן והתמים יוסף דערין שיש להם קשר עם יהודי בשם יקובינה [=יעקובייאהן?] בירושלים שפעיל בעניין ילדי פרס, והם פועלים יחד איתו להביא ילדים אלו למוסדות".
באדר"ח אלול (שם עמ' 318) ביקר בסמינר בית רבקה בכפר חב"ד רב מפרס, מהעיר שיראז. נלווה אליו מר מישרין, יהודי עולה מפרס, שעובד בעליית הנוער. הרב הנ"ל בא לארץ הקודש דרך פריז, כנראה באופן סודי, כי בדעתו לחזור לפרס... הוא בא לחפש ילדים שהוא שלח לארץ-הקודש...
[וראה גם 'ימי תמימים' כרך ח' עמ' 118].
בד בבד תקף הרבי את אוזלת היד של עסקנים דתיים מסויימים בארץ-ישראל על שאפשרו את קליטתם של ילדי פרס בקיבוצים ובמוסדות לא דתיים – "ילדי טהרן" השניים. הרבי האריך בכך בשיחות פורים (שיחות קודש תשל"ט כרך ב' עמ' 292-291); מוצאי שבת קודש פרשת ויקהל פקודי (שם עמ' 386 ואילך); ועוד [ראה גם שיחת יום ב' דחג השבועות (כרך ג' עמ' 79 ואילך ובמיוחד שם עמ' 83)].
להחזיק במנהג אבותיהם
סיפר הרב שלום דובער הכט:
לכל אורך הדרך קיבל אבי הוראות, הנחיות ועידודים מהרבי. החל מבעיות הלבשה, הנעלה ולינה וכמובן גם בכל הקשור לעניינים רוחניים.
מההוראות של הרבי היה מובן שיש לנו משימה כפולה: א) עצם ההצלה. ב) קירוב ליהדות. אך בד בבד הדגיש כי עליהם לשמר את המסורת שלהם – בפסח נתנו להם לאכול אורז.
הרבי גם העניק הוראות חינוכיות פדגוגיות ואף סייע בהצעות פתרון לבעיות ניהוליות.
דעתו של הרבי היתה שתחילה על הילדים לבוא לארצות-הברית, כדי לקבל חינוך דתי כדבעי, ולאחר מכן יש לשלוח אותם לארץ-ישראל, כי שם תהיה להם אפשרות יתר לשמירת שבת, חינוך, כשרות ועוד (שאלה זו נעשתה עוד יותר רלוונטית בשעה שההורים התחילו לצאת בעקבות הילדים).
[על קליטת יהודי אירן על-ידי חב"ד בניו-יורק, ראה גם במאמריהם של איש-הציבור ציון כהן והעיתונאי חיים פיקרש ב'הרבי שלושים שנות נשיאות' כרך ב' עמ' 178-177; 183]. על עידודו של הרבי את רבה של מקסיקו הרה"ג ר' אברהם מרדכי הרשברג לנסוע לאירן ולעזור ליהודים שם – ראה 'שמן ששון מחבריך' כרך א' עמ' 232-230, וב'כפר חב"ד' גליון 860 (ג' תמוז תשנ"ט) עמ' 93-86].
בהזדמנות מסויימת נחשפה איגרת שכתב הרבי לאחד מיהודי טהרן בשנת תשל"ט.
ממעייני החסידות
פרשת בא
בא אל פרעה (י,א)
מדוע נוקט הכתוב לשון 'בוא' ולא כפי שלכאורה מתאים יותר – 'לך'?
ההסבר הוא, שפרשתנו מספרת על הגאולה ממצרים, ועל כך רומז הכתוב כי עבודת הבורא באופן של 'בוא' – מקרבת את הגאולה.
כאשר אדם קובע עיתים ללימוד התורה, ייתכן שאמנם הוא 'הולך' אל הלימוד ומשתתף בו, אך הלימוד אינו פועל ומשפיע עליו והוא והעניין הנלמד נשארים שני דברים נפרדים. על כך נאמר 'בוא' – על האדם 'לבוא' אל הלימוד, שהתוכן הנלמד 'יבוא' וייכנס בפנימיותו, ישפיע עליו ויתאחד עמו בהתאחדות גמורה. זו גם צריכה להיות השאיפה בכל ענייני עבודת ה' – התאחדות והתקשרות פנימית בין העובד לעבודה.
על-ידי עבודת ה' בבחינת 'בוא', מחישים את בוא הגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו.
(משיחת שבת פרשת תש"מ)
כי אני הכבדתי את לבו (י,א)
גזֵרות פרעה וקושי גלות מצרים לא באו מרצונו החופשי של פרעה אלא מפני שהקב"ה הכביד את ליבו, כדי שיתגלו ניסי ה' ונפלאותיו.
כשיהודי נתקל ב'מיצר' – בדברים המונעים אותו מעבודת הבורא, ייתן את ליבו שמקור המניעות הוא למעשה הקב"ה עצמו, המבקש לנסותו, כדי שיגלה את כוחות נשמתו.
(משיחת מוצאי ש"ק פרשת וארא תשל"ח)
ואכלתם אותו בחיפזון (יב,יא)
כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחיפזון... אבל לעתיד-לבוא נאמר 'כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו' (מדרש-רבה)
מדוע היתה יציאת מצרים בחיפזון, והלוא פרעה עצמו שלח אותם לחופשי? ומצד שני, מדוע לעתיד לבוא תהיה הגאולה שלא בחיפזון?
יציאת מצרים היתה לא רק יציאה משיעבוד גשמי לחירות גשמית, אלא גם יציאה מן המְצָרים הרוחניים לחירות רוחנית. לכן בשעת יציאת מצרים, כאשר הרע שבנפשות ישראל היה עדיין בתוקפו, שכן עדיין "לא פסקה זוהמתם עד מתן-תורה", מוכרחים היו לברוח מן הרע, כנאמר (שמות יד), "כי ברח העם"; אבל לעתיד לבוא, כאשר הקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, והרע יתבטל לגמרי – לא יהיה עוד צורך 'לברוח' מהרע.
(תניא פרק לא)
פסח הוא לה' (יב,יא)
פסח הוא לה': הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג... ואתם עשו כל עבודותיו... דרך דילוג וקפיצה (רש"י)
מה הצורך ב'דילוג' בשעת יציאת מצרים?
בני-ישראל היו משועבדים במשך כמה דורות במצרים, שהיתה "ערוות הארץ". משעה שהשתחררו מעבדות זו ועד שעמדו ליד הר-סיני לקבל את התורה מפי הגבורה – עבר זמן קצר ביותר (ארבעים ותשעה ימים). מעבר חד שכזה אי-אפשר לבצע אלא בדרך של 'דילוג וקפיצה'.
(ליקוטי-שיחות כרך יב עמ' תפה-תפו)
וככה תאכלו אותו, מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם (יב,יא)
חייו של אדם מתחלקים, בדרך כלל, לשלושה סוגים: האדם עצמו, קשריו עם סביבתו הקרובה, קשריו עם הסביבה הרחוקה.
שלושה חלקים אלו נרמזים בשלושת הפרטים האמורים – "מותניכם", "נעליכם", "מקלכם":
"מותניכם" – אדם צריך להגיע לחירות בכל הקשור בו-עצמו. חירות זו נרמזת ב"מותניכם", שכן "המותנים הם דבר המעמיד את כל הגוף עם הראש הניצב ועומד עליהם".
"נעליכם" – על האדם לעזור ולסייע לאנשים שאיתם הוא בא במגע. ובאופן כללי יותר – להכניס אלוקות וקדושה בכל סביבתו. עניין זה נרמז ב"נעליים", שהרי על-ידי הרגל בא האדם במגע עם האדמה.
"מקלכם" – אדם חייב להשפיע גם על החלק בעולם שרחוק ממנו, שאינו מסוגל להגיע אליו, שהרי "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". דבר זה נרמז ב'מקל', שכן אדם משתמש במקל כדי להגיע לדבר שאינו יכול להגיע אליו בידו.
(מכתב-כללי י"א בניסן תשמ"ו)
וטבלתם בדם אשר בסף (יב,כב)
במדרש כאן אמרו, ש'דם' רומז ללימוד התורה.
וסימנך: 'סף' רומז ל"שישים המה מלכות", שישים מסכתות, "ושמונים פילגשים" – שמונים ברייתות (ראה במדב"ר פי"ח).
(אור-התורה שמות כרך א עמ' שכה)
ועבר ה' לנגוף את מצרים (יב,כג)
שם הוי' הוא מידת החסד והרחמים, ובכל-זאת נאמר "ועבר הוי' לנגוף את מצרים", כי מכת בכורות היתה בבחינת 'גבורה שבחסד', וכמשל האב שמחמת אהבתו לבנו הרי הוא מכה את שונאו.
(אור-תורה (רמזי תורה) דף ל עמ' ג)
וה' הכה כל בכור (יב,כט)
בכל המכות באה רפואה למצרים, שהרי כעבור זמן המכה סרה, חוץ ממכת בכורות, שלא היתה להן רפואה.
טעם הדבר: מטרת שאר המכות היתה להודיע למצרים את שם הוי', כדכתיב (שמות ז), "וידעו מצרים כי אני הוי'". ידיעה זו באה על-ידי הרפואה והסרת המכה; המכה עצמה באה משם אלוקים (ככל הדינים והגבורות שנמשכים משם אלוקים) והרפואה – משם הוי'.
אך במכת בכורות רצה הקב"ה לשבור ולבטל כליל את קליפת מצרים. לכן היתה המכה עצמה משם הוי', כנאמר, "ועבר הוי' לנגוף את מצרים", "והוי' היכה כל בכור". הרי שמכה זו היתה בבחינת דין קשה ביותר, וכנאמר (שמות טו), ימינך הוי' תרעץ אוייב", הכאה ביד ימין היא הכאה חזקה ביותר. ולכן למכה זו לא היתה רפואה.
(ספר-המאמרים תש"ו)
וינצלו את מצרים (יב,לו)
פירוש: בני-ישראל לקטו את כל "ניצוצות הקדושה" שהיו במצרים ולא השאירו שם אפילו ניצוץ אחד.
(תורה-אור, פרשת וארא, דף נו עמ' ד)
* * *
בכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוקי המחייהו ומקיימו. מאחר שבני-ישראל הוציאו את כל ניצוצות הקדושה ממצרים, היתה מצרים צריכה להתבטל לגמרי! כיצד אפוא היא מוסיפה להתקיים?
אלא בני-ישראל ביררו רק את הניצוצות שהיה עליהם לברר, אך לא את הניצוצות שניתנו למצרים לצורך עצם קיומה.
(לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 80)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת קודש, פרשת בא1
ג' בשבט
העלייה לתורה לכבוד יום ההילולא יו"ד שבט, תתקיים בעז"ה ביום ההילולא עצמו שחל בשבת-קודש הבעל"ט2.
בהפטרה מודפס בכמה חומשים "קֶרֶן מִצָפוֹן בָּא-בָא", וזו טעות, אלא צריך לומר "קֶרֶץ מִצָפוֹן בָּא-בָא", כמו שכתוב בנביא (ירמיה מו,כ).
מוצאי-שבת-קודש: אם העננות מוגברת, יש לקדש את הלבנה מיד כשאפשר, גם אחר ג' ימים (מעת-לעת) מהמולד (החל מהלילה), ואין להמתין עד אחר שבעה ימים מהמולד3.
יום שישי
ט' בשבט
מנהגי יום ההילולא שיש לקיימם היום4:
כל אחד ירים (פעמיים במשך היום) תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו.
נתינת הצדקה (בקשר עם י' שבט וכיו"ב) – שייכת גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר5.
כל אחד יקרא [עדיף – לאחר תפילה וחזרת דא"ח] פדיון-נפש6 (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט). מי שזכה להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' שלו. ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו7.
ביקור ב'אוהל': "שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר ... שקודם ההליכה על ציון ואוהל – נוהגין שאין אוכלין, אבל שותים"8.
[כמה מהנהגות הרבי ב'אוהל', וכן הנחיות לכוהנים המבקרים שם, נדפסו לאחרונה ב'התקשרות', סוף גיליון תתכ"ט].
להדליק [בכל בית, לפני הדלקת נש"ק] נר שידלק כל המעת-לעת. אם אפשר בקל – נר של שעווה9.
יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום היארצייט, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני – שחרית, שלישי [– מוסף, רביעי] – מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.
בשעת התפילה [בשבת- קודש] ידלקו חמישה נרות10.
________________________________
1) סיפר הרה"ח ר' יונחן גורדון ע"ה, גבאי דביהמ"ד בבית חיינו: פעם קראתי בתורה בפ' בא לפני כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (ביו"ט ראשון דחג-הפסח, כאשר מרוב חולשתו לא עלה אז למפטיר אלא לשלישי), וקראתי את הפסוק (יב,לא) "קומו צאו מתוך עמי", כשתיבת 'קומו' בטעם 'מהפך', כרגיל, ושמעתי שאדמו"ר קורא עמי תיבה זו בטעם 'יתיב' (מפי הרהמ"ח 'אוצר מנהגי חב"ד'). וכיוון שלאחר החיפוש לא נודע על מסורה או הנהגה כזאת, קרוב לומר שהיתה זו הנהגה אישית (ואולי חד-פעמית) של הרבי הריי"צ, והוא ע"ד קריאת "והארץ היתה תהו" פעם אחת בצורות שונות ע"י אדמו"ר ה'צמח צדק' (סה"ש תש"ד עמ' 25, בלה"ק עמ' כג) ועד"ז בהפטרה (אוצר סיפורי חב"ד חי"ז עמ' 225).
2) ע"ד האמור ב'מנהגי יארצייט', ספר המנהגים עמ' 79: "שבת שלפני יום היארצייט, או יום היארצייט אם חל בשבת, עולים לתורה למפטיר".
3) שער-הכולל פרק לג אות ב, עיי"ש בסופו, וכן בהגהת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על זה (בסידור תורה-אור תשמ"ז עמ' 489) ובסופה. וראה בס' 'דיני ומנהגי ראש-חודש - חב"ד' פי"ב הע' 32.
4) מנהגי יום ההילולא בכלל נדפסו באג"ק ח"ד עמ' קמב, בספר המנהגים עמ' 95 ובכ"מ. בקביעות זו יש לציין להוראה בנדו"ד בפעם הראשונה שההילולא חלה בש"ק כבשנת ההסתלקות (אבל – בפ' בשלח, כבשנה זו), באג"ק חי"ד עמ' שכד (נדפס גם ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד ר"ס קמח. וראה גם ב'תורת מנחם – התוועדויות' חי"ט עמ' 30, ושם – שאין הבדל בין קיום המנהגים קודם חצות היום או אח"כ): "מובן שעובדין דחול וכיו"ב [כתיבת וקריאת הפ"נ, נתינות לצדקה וביקור באוהל] אין לעשותם ביום השבת-קודש כי אם בערב שבת, מתאים להכרעת האחרונים בכגון-דא. וראה כף החיים על או"ח סי' תקס"ח [ס"ק צד, שהביא מס' עיקרי הד"ט דלהלן, שאת הביקור בבית העלמין, וכל דבר של חול (להוציא התענית, שלדעת הב"י דוחים אותה ליום א') – מקדימין לעש"ק. וכ"כ בילקוט יוסף ח"ז-אבילות עמ' רג], עיקרי הד"ט יו"ד סי' ל"ו אות ל"ה ועוד (ודלא כמ"ש בס' גשר החיים בזה [ח"א עמ' שמג, בעניין ביקור הקבר, שיש מאחרים ויש מקדימים. וכ"כ שם בעמ' שמב בעניין הלימודים והסיום (את המנהג לתת לצדקה – אם במקום התענית או כעניין בפני-עצמו – לא הזכיר כלל). וכ"כ בעיקרי דינים וילקוט יוסף הנ"ל בקשר ללימוד, שמקדימים לעש"ק. וע"ז העיר הרה"ג ר' שריה שי' דבליצקי בהערותיו לס' פני ברוך עמ' תצח, שהקדמת הלימוד כעניין שאינו מתאים לש"ק שייכת רק לפי מנהג הספרדים שלומדים משניות ברבים, שזה אולי ס"ל שאינו כדאי בשבת, אבל כשלומד משניות ביחיד, בוודאי שאין מי שיאמר שיקדים ליום שישי]".
5) ספר-המנהגים עמ' 85, עיי"ש בהערה. וכן בקשר לטף, ע"פ הוראת הרבי, ובפרט בשנים האחרונות, לשתף גם אותם בכיו"ב, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומם.
6) נוהגים לכתוב את הפ"נ על נייר חלק דווקא. מקפידים לכתוב (אפילו את טיוטת הפ"נ – ראה 'אספקלריה' נספח ל'כפר חב"ד' גיליון 1243 עמ' 20) דווקא באם טבלו באותו היום במקווה (באם לא טבל - יכתוב ע"י אחר). כותבים בחגירת אבנט (ונוטלים ידיים לפני-כן). כשכותב אדם פ"נ על עצמו, כותבים "עלי", "עלינו", ואלו כשכותב עבור אחרים הלשון הוא "עבור..." (המזכיר הרה"ח רי"ל שי' גרונר).
בנוגע לנוסח הפדיון, הורה הרבי שלא לכתוב הנוסח הישן "ממקור הרחמים..." (ראה 'תורת מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 39).
ראה באג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קנד: "לדעתי אחשוב אשר פ"נ על קברי הצדיקים בעניינים רוחניים בעבודה, איננו צריכים לכתוב החסרונות שמוצא בנפשו, כי אם לבקש שיתתקן... הפרט ההוא באופן כך וכך, ולא לכתוב כמו שהוא עתה בחסרונו..." עיי"ש. כ"ק אדמו"ר מהר"ש, בשובו מהאוהל, ביאר זאת פעם לבני-ביתו (מבוא לקונטרס ומעין עמ' 55), בכך שברוחניות נראה כל דבר, גם החיסרון, כאילו הוא חי ממש.
7) מס' הפקס באוהל: 1-718-723-4444
8) ספר-המנהגים שם, וש"נ. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה לא רק להקפיד שלא לאכול בגלל האמור בזוהר שאין ללכת שמה ללא תענית [ופ"א אמר הרבי לאחד התמימים שאכל לפני שהלך לאוהל: "א רחמנות אויף דיר" – יומן תש"י, נספח ל'שיחות קודש – תש"י' החדש עמ' 226], אלא גם להקפיד לשתות תחילה (וכן הקפיד הרבי), כדי שלא להיות בכלל "מרעיב עצמו ולן בבית-הקברות" (ראה גם בגשר-החיים ח"א ס"ע שז, ובנטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב עמ' תרכ"ג. בנטעי-גבריאל שם כתב, שלכן נמנע הרבי מלבקר באוהל ביום התענית). וע"ע דיון בזה ב'התקשרות' גיליון תיב עמ' 19. ולהעיר עוד מסיפורו של חבר המזכירות הרה"ח ר' בנימין שי' קליין שלפעמים היה הרבי אוכל פיסת שוקולד לפני הנסיעה לאוהל. כן להעיר מיומנו האישי של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מביקורו בארה"ק ('מסע הרבי בארה"ק' עמ' 252 ועמ' 255) שביום ה' מנ"א אכלו מזונות בשכם ואח"כ נסעו לציוני האר"י וכו' בצפת, וביום ז' מנ"א בשעה 12 היתה סעודה, ואח"כ נסעו לקבר רחל. ואם-כי מצב בריאותו של הרבי היה קשה אז, עד שביקשו ממנו לבל יתענה בת"ב (שם עמ' 256), הרי לכאורה השתתפו בזה גם המלווים אותו. וצ"ע. ומאידך בלקוטי-דיבורים ח"ד ליקוט לז, ברשימת המאסר עמ' 1354 מספר אדמו"ר מהוריי"צ על ילדותו, שהלך ל'אוהל' בעודו בתענית [אך לא היתה זו תענית ממש ע"פ דין, שהרי לא קיבלה מאתמול, עיי"ש]. ואולי היו כל אלה מצבים מיוחדים, וע"ע. וכן צ"ע בקשר לחתן וכלה (ובני משפחתם) שנוסעים ביום החתונה לאוהל כו'.
9) ראשי-תיבות: "הקיצו ורננו שוכני עפר" (מהמכתב הנ"ל). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא גאזים רבים וכבה מהר, מלבד באבוקת-הבדלה שכולה פתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים באחוז גבוה של סטיארין. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי (וכנראה המציאות בזה אינה דומה להמבואר בשו"ע אדה"ז סי' רסד ס"ז-ח).
10) כנגד נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה (משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע) ספר המנהגים עמ' 79. וראה 'רשימת היומן' עמ' שצז, אופן קיום מנהג זה בעבר ע"י רבותינו. למעשה נזהרים בזה תמיד, ולא נצרכה אלא לזהירות יתירה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
