הבשורה הקשה נפלה על ראשי החסידים כרעם ביום בהיר. דבר מאסרו של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן-ערוך, בעקבות הלשנה כוזבת – נודע חיש-מהר ברחבי המדינה, ובכל מקום שהגיעו אליו הידיעות – אבל גדול לחסידים, צום ובכי.
אלה היו ימי התפשטותה של החסידות ברחבי רוסיה וליטא. בעל התניא, בגדולתו הענקית בנגלה ובנסתר, משך אליו אלפי אברכים צעירים. בכל עיר ועיירה כבר נראו ניצנים של גרעינים חסידיים, שהונהגו על-ידי תלמידיו ומקושריו. גם כתבי התניא, שהחלו לפוץ על פני הארץ, הביאו לידי הכרה גוברת והולכת בבשורה הרוחנית הגדולה שהחסידות נושאת עמה.
עתה, בהיוודע דבר המאסר, למחרת שמחת-תורה תקנ"ט, נבהלו החסידים מאוד. דיי היה בעצם העובדה שהרבי הובל למאסר ב'מרכבה השחורה', השמורה למורדים במלכות, להבין את חומרת המצב ואת הסכנה הממשית לחייו של אדמו"ר הזקן.
גם לקהילת החסידים בעיר סטראדוּב הגיעה הבשורה, אם כי באיחור, בגלל ריחוקה. הדברים גרמו לחסידים שיברון-לב עמוק. אחד מהם, ר' יחזקאל, לא היה יכול לשאת את כאבו. השמועה על אדמו"ר הזקן, המובל במרכבה של נידונים למוות, השפיעה עליו כל-כך עד שנפל מתעלף.
חבריו ניסו לעוררו, אך ייסורי נפשו היו גדולים מיכולתו לשאת אותם. בכל פעם שהחל להתעורר ונזכר מחדש במאסרו של הרבי – התעלף מחדש. כך קרה שוב ושוב, והחברים היו אובדי עצות. רופא שהובהל למקום הודיע כי החסיד שרוי בסכנה ממשית.
לפתע הגה מוחו של אחד החסידים רעיון. הוא החל לקרוא בקול ובשמחה באוזנו של החסיד כי הרבי שוחרר ויצא לחופשי.
העצה הזאת הועילה. האיש התעורר ושב אט-אט לאיתנו. כאשר חזרו אליו כוחותיו, הודיעו לו ידידיו כי למעשה הטעו אותו, כדי להצילו. הם אף הצטדקו, שהלוא מאמינים ובטוחים הם כי כך יהיה בקרוב.
החסיד ר' יחזקאל לא התעלף שוב, אולם קיבל עליו להתענות בכל יום עד שיזכה להתבשר על שחרורו של הרבי. כאשר שמעו חבריו על החלטתו, הסכימו גם הם לקבל עליהם תענית.
הימים עברו והנה הגיע ליל י"ט בכסלו, יום ההילולא של רבי דובער, המגיד ממזריטש, רבו של אדמו"ר הזקן. כמנהג החסידים, ישבו החסידים לאמירת לחיים בצוותא לכבוד ההילולא, אולם ר' יחזקאל נשאר במקומו ולא הצטרף אליהם. הצומות החלישו אותו מאוד, עד שנרדם.
והנה הוא חולם חלום. רבי מנחם-מענדל מוויטבסק, גדול תלמידי המגיד ורב-חבר לאדמו"ר הזקן, אשר עלה לארץ-הקודש ונסתלק לפני יותר מעשר שנים (הסתלקותו הייתה בשנת תקמ"ח), הופיע בחלומו של ר' יחזקאל, ואמר לו:
"מכיוון שבתחילת דרכך כחסיד היית מהקשורים אליי, הנני רוצה לספר לך מהנעשה בעולם העליון.
"הלוא יודע אתה כי זה ליל הילולת רבנו המגיד. על-פי הסדר בעולם העליון, בכל יום הילולא באות כל הנשמות להיכלו של בעל ההילולא, והוא אומר דברי תורה לפני כולן. גם הלילה באו הנשמות, ובהן נשמות הצדיקים הגדולים, להיכל המגיד".
רבי מנחם-מענדל מוויטבסק תיאר בחלום את הסדר שבו ישבו הצדיקים בהיכל, באומרו: "לימינו של המגיד ישב הבעל-שם-טוב, לשמאלו ישב האריז"ל, וכן הלאה. המגיד אמר דברי תורה וחסידות, וכשסיים פרץ בבכי וקרא: 'תלמידי רבי זלמן נמצא בצרה, וכל החסידות בסכנה. אנא מכם, עוררו עליו רחמים'. תיכף נעשה רעש גדול בשמים, ונשמת רבי שמעון בר-יוחאי הופיעה ובאה. רשב"י הושיב מיד בית-דין, ונפסק כי אדמו"ר הזקן יֵצא היום לחופשי".
ר' יחזקאל התעורר בבהלה. החלום הותיר עליו רושם עז והוא זכר כל פרט. בהתרגשות רבה מיהר אל חבריו וסיפר להם את דבר החלום.
החסידים ידעו כי גילוי שכזה מהעולם העליון, לא כל אדם זוכה לו. רק יחידי-סגולה, אשר התקשרותם בצדיק היא בעצם נפשם, זוכים לכך. עתה גדלה מעלת חברם בעיניהם, בהבינם כי לא בכדי זכה לגילוי כזה.
ואכן, חסידי סטרדוב קיבלו את הדברים כפשוטם והאמינו כי החלום שחלם חברם אינו חלום פשוט כלל וכי בוודאי הרבי שוחרר. עם זה החליטו להוסיף להתענות מדי יום ביומו, כפי החלטתם מאז, עד שתגיע הבשורה לאוזניהם גם בדרכי הטבע המקובלות.
אך שמחתם הייתה גדולה, בהבינם כי זכו להתבשר בדרך שמימית מופלאה על שחרורו וגאולתו של הרבי מהמאסר ביום זה. מכיוון שכך, החליטו כי ימשיכו את התעניות מתוך שמחה וחגיגיות, ולא כפי שנהגו עד עתה.
בימים ההם, כשלא היו טלפונים וכלי-תקשורת מהירים, הועברו הידיעות באמצעות שליחים, ולעיתים עבר זמן רב עד שידיעה הגיעה ממקום אחד למשנהו. לכן הבשורה על שחרורו של אדמו"ר הזקן לא הגיעה לקהילת החסידים בסטראדוב אלא כעבור שבוע ימים!
אולם אז נודע כי אכן באותו יום ממש, בי"ט בכסלו, שבו חלם החסיד את החלום, יצא אדמו"ר הזקן לחופשי. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
