חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:56 זריחה: 5:54 ו' בחשון התשפ"א, 24/10/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 851 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויצא, ה' בכסלו ה'תשע"א (12/11/2010)

מדורים נוספים
התקשרות 851 - כל המדורים ברצף
גם יהודי 'ישן' מסוגל לעלייה שאינה בידי מלאך
העולם מוכן לאורו של משיח
השלוחים ועבודת השליחות
פרשת ויצא
ברכת מזונות / הסתכלות בסידור
הלכות ומנהגי חב"ד

 

גיליון 851, ערב שבת-קודש פרשת ויצא, ה' בכסלו ה'תשע"א (12.11.2010)

 

  דבר מלכות

גם יהודי 'ישן' מסוגל לעלייה שאינה בידי מלאך

פיקחותו של הרוז'ינער בילדותו * כיצד מתיישב הסבר המפרשים לגבי המלאכים שנאמר בהם "עולים" קודם "יורדים"? * מה עדיף, חייל זקן או מצביא צעיר? * הידיעה שעלייתם של כל מלאכי מעלה, כולל "שר של אדום", תלוייה בו, נותנת ליהודי את הכוח לגלות ולהפוך זאת מ"חלום" למציאות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם1 אודות הרה"צ מרוז'ין, שבילדותו, כשהתחיל בלימוד החומש, עוד לפני שהגיע לכיתה שבה היו לומדים חומש עם רש"י, הרי מכיון ש"בוצין בוצין מקטפיה ידיע"2, היה מקשה את כל השאלות והקושיות שמקשה רש"י על החומש.

כשהגיעו לסיפור אודות חלום יעקב בפרשת ויצא, ולמדו את הפסוק3 "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" – לא הקשה דבר.

שאלו המלמד: האם אין לך כל קושיא בפסוק זה? – השיב הילד: לא. שאלו המלמד: הייתכן ("ס'טייטש"), הרי יש כאן קושיא?! – והלה משיב שאין לו כל קושיא.

כוונת המלמד היתה לקושייתו של רש"י (שנשאלה עוד לפני זמן רש"י4) – דלכאורה, כיון שמקומו של מלאך הוא למעלה, היה צריך להיות תחלה "יורדים" ואחר כך "עולים"? ועל זה מתרץ רש"י (מהמדרש5):

"עולים תחלה ואחר-כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו".

כאשר המלמד אמר להרוזשינער את קושיית רש"י, שמכיון שמדובר במלאכים, היה צריך להיות תחלה "יורדים" ואחר כך "עולים" – השיב הרוזשינער: אין זו קושיא כלל, כיון שעל חלום לא שייך להקשות קושיות! אילו היה מדובר אודות מאורע שאירע כשיעקב היה ער – היה גם הוא מקשה, אבל מה שיעקב חלם שהמלאכים "עולים" תחלה ואחר כך "יורדים" – אין זו קושיא כלל!...

ב. אמנם, הפירוש שמביא רש"י – "מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו" – אינו מיושב לגמרי:

בכלל, כאשר שני סדרים צריכים להתחלף, אין זה באופן שתחילה מסתלק הסדר הראשון ואחר כך מתחיל הסדר השני, אלא כמאמר הגמרא6 "עד שלא כבתה שמשו של כו' זרחה שמשו של כו'", כיון שאי אפשר שיהיה הפסק ו"מקום חלק" בינתיים.

ועל דרך זה בנדון דידן: מכיוון שאי אפשר שיעקב יישאר לבדו בלי מלאכים – הרי אי אפשר שתחלה תהיה העלייה של מלאכי ארץ-ישראל ורק לאחרי זה ירידת מלאכי חוץ-לארץ, אלא הירידה של מלאכי חוץ-לארץ צריכה להיות קודם העלייה של מלאכי ארץ-ישראל, ולכל היותר – היו העלייה והירידה צריכים להיות בבת אחת. ואם כן, עדיין אינו מובן מדוע נכתבה העלייה קודם הירידה?

ג. ומבואר בזה בספרים:

בשעה שמלאך בא אל אדם מישראל – תהיה מדריגתו אשר תהיה, ואפילו כשנמצא במצב של שינה – הרי עניין זה עצמו שמלאך מתקשר עם נשמה בגוף, מהוה עלייה עבור המלאך, מבלי הבט על גודל מעלתו.

ובהקדם מה שסיפר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות אביו, כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, שבעת קבלת הנשיאות היה עדיין צעיר לימים, והיו מזקני החסידים שהעירו פעם ("עפּעס געזאָגט אַ וואָרט") על כך. והשיבו להם: "חייל" זקן ("אַן אַלטער סאָלדאַט") – נשאר לעולם חייל, ואילו "מצביא" צעיר ("אַ יונגער גענעראַל") – יכול לצמוח ולהתקדם, ולהיות העומד בראש המדינה כולה!

ועל דרך זה בענייננו:

בכל מעמד ומצב שבו נמצא יהודי, גם אם בשעה זו ובמקום זה "ישן" הוא, והרי בשעת השינה נמצאים הראש והרגל בדרגא אחת, כי במצב של שכיבה עומדים הם באותו גובה7 – הרי סוף כל סוף יתעורר מ"שנתו", ואז הרי הוא "מצביא" צעיר ("אַ יונגער גענעראַל"), שבכוחו לצמוח ולהתעלות, עד שיגיע למדריגת "דומה לבוראו", ו"מה הקב"ה בורא עולמות", כך גם יהודי זה, שעתה הוא ישן, יהיה לאחר זמן יוצר ובורא עולמות!

מה שאין כן מלאך – הרי הוא נברא מוגבל, והיינו, שככל שיהיה המלאך גדול ביותר – כפי שמצינו במדרשי רז"ל8 בנוגע למלאכים שהיו "עולים ויורדים" בסולם: "כמה רחבו של סולם שמונת אלפים פרסאות, דכתיב והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, עולים שנים ויורדים שנים וכי פגעו בהדי הדדי הוו להו ארבעה, וכתיב ביה במלאך9 וגויתו כתרשיש, וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו" – הרי זה בכל זאת מדידה והגבלה.

והרי תכלית הבריאה היא – לא להישאר במדידה והגבלה (גדולה ככל שתהיה), אלא לצאת ולדלג ("אויף אַרויסגיין, אויף איבערשפּאַנען") ולבוא לבחינה שלמעלה ממדידה והגבלה, כמדובר לעיל [. .].

ועניין זה הוא בכוחה של נשמה כמו שהיא מלובשת בגוף דווקא – שירידתה בגוף היא צורך עלייה, כדי שתתעלה ותגיע למדריגה שלמעלה מה"סולם" כולו – כמובן מהמשך מאמר רז"ל הנ"ל: "בעו לסכוניה, מיד והנה10 ה' נצב עליו" (ועל דרך זה מצינו11 ש"באותה שעה נתיירא יעקב אבינו . . אמר לו הקב"ה ואתה12 אל תירא עבדי יעקב"), דהיינו, שאינו צריך להתפעל מהמלאכים, להיותו למעלה מהם, כיון ש"הנה הוי' נצב עליו" – שם הוי' דייקא (ולא שם אלקים), "היה הווה ויהיה כאחד", וכיון ש"חלק הוי' עמו", הרי זה פועל גם על יהודי, שגם הוא יוכל להיות בדרגא זו.

ולעתיד לבוא – שאז יבואו לידי גילוי כל העניינים שהם עתה בהעלם ובהסתר – תהיה גם מעלתם של בני-ישראל על מלאכי השרת בגילוי, כמאמר רז"ל13 על הפסוק14 "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל", ש"לעתיד לבוא . . מלאכי השרת . . שואלין אותן (את בני-ישראל) מה הורה לכם הקב"ה, לפי שאינן יכולין ליכנס במחיצתן" (לפנים מהפרגוד).

וזהו ביאור הסדר בחלום יעקב, "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", עולים ואחר כך יורדים – שגם יהודי שנמצא במצב של "שינה", בדוגמת יעקב, שנשמתו "כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם"15, שהיה ישן באותה שעה – הרי המקום שבו הוא "ישן" הוא מקום קדוש, והמלאכים, תהיה מדריגתם אשר תהיה, כשבאים אל "יעקב", אל אדם מישראל – הרי זו עלייה ("עולים") עבורם.

ד. ההוראה מזה:

כאשר יהודי טוען: "מי אני ומה אני" – שתובעים ממנו להתגבר על כל ההעלמות וההסתרים שבעולם ולעמוד בכל הניסיונות; ועוד זאת, שתובעים ממנו לא להסתפק בכך שאצלו בנפשו פנימה יהיה "בית-מקדש", משכן לו יתברך, ולא להסתפק בכך שהוא עושה מביתו מקדש עבור הקב"ה, על-ידי זה שההנהגה בביתו היא כדבעי, אלא תובעים ממנו גם את עניין "יפוצו מעינותיך חוצה"16, שאותם עניינים שהוא מקבל מהמעיין, "מקור מים חיים" שהוא הקב"ה, ימשיך ויחדיר ב"חוצה", עניינים שנמצאים מחוץ לרשות של מושב בני אדם (לשון "אדמה לעליון") – וכי מנין לו הכוחות לזה?!

והמענה לזה – שמראים לו בחלום [עתה אי-אפשר להראות לו עניין זה בגלוי, כיון שהעולם אינו יכול לסבול אור זה, ולכן מראים לו זאת בחלום], ב"מראות אלקים"17 – שידע, שכל המלאכים, ואפילו "שר של אדום" (שהיה השר הרביעי שיעקב ראה בחלומו11), הרי בואם ליעקב – אפילו בחלום, במצב של שינה – פעל בהם עלייה,

ובזה ניתנו גם הכוחות שגם לאחר זמן, ב"עקבתא דמשיחא", כשבני בניו של יעקב יהיו "בגלותא דאדום"18, תחת שליטת "שר של אדום" – יש בהם הכוח שסוף כל סוף יהיה ניכר בהם העניין ש"הוי' נצב עליו", "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש"19,

ואזי יוכל לקיים (כהמשך הכתוב20) שגם "האבן הזאת אשר שמתי מצבה" – דהיינו לא רק עניינים של חלק החי שבבריאה, ולא רק עניינים של חלק הצומח, אלא אפילו עניינים של חלק הדומם (ביחס לאלקות, ואפילו ביחס לחיות ורוחניות) – "יהיה בית אלקים",

ועד שנעשה אצלו "והיה הוי' לי לאלקים"21 – שהטבע (אלקים) מתאחד אצלו עם למעלה מהטבע (הוי', היה הווה ויהיה כאחד).

ה. וכאשר יהודי נזכר ב"חלום" זה – נעשה אצלו (כהמשך הכתוב22) "וישא יעקב רגליו", וכפירוש רש"י "משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת", אף שידע שהולך לגלות,

והיינו, שבמשך הזמן הקצר שעדיין נותר להיות בגלות – עובד יהודי עבודתו מתוך שמחה ("היינו שמחים"23), שעל-ידי זה נעשית העבודה קלה יותר ("נעשה קל ללכת"), כיון שהשמחה תבטל את כל הגדרים וההעלמות, ויהיה ביכולתו למלא את רצון הבורא,

וכשיקיים "עשה רצונו כרצונך" – יקויים בו "שיעשה רצונך כרצונו", ועד "שיבטל רצון אחרים מפני רצונך"24, וכפירוש שמצינו במפרשי המשנה25 ש"רצון אחרים" קאי על רצון הקב"ה, והיינו שבני-ישראל גוזרים והקב"ה מקיים,

ובאים לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש, על-ידי משיח צדקנו.

(משיחת ליל ג' חול-המועד סוכות ה'תשט"ז. תורת מנחם כרך טו עמ' 82-86)

______________________________

1)    ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 9.

2)    ברכות מח, א.

3)    כח, יב.

4)    ראה תורה שלימה עה"פ (אות עה). וש"נ.

5)    ב"ר פס"ח, יב. תנחומא וישלח ג. ועוד.

6)    יומא לח, ב. וש"נ.

7)    ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ה ע' 122.

8)    חולין צא, ב. וראה ב"ר שם.

9)    דניאל יו"ד, ו.

10)  ויצא שם, יג.

11)  ויק"ר פכ"ט, ב. ועוד.

12)  ירמי' ל, יו"ד.

13)  במדב"ר פ"כ, כ. ועוד.

14)  בלק כג, כג ובפרש"י.

15)  תניא אגה"ק ס"ז (קיא, סע"ב).

16)  משלי ה, טז. וראה תענית ז, א.

17)  יחזקאל א, א. ח, יג. מ, ב.

18)  ראה זח"א כג, ב.

19)  ויצא שם, כ.

20)  שם, כב.

21)  שם, כא.

22)  כט, א.

23)  תהלים קכו, ג. סוכה נג, א. וראה גם שיחת יום ב' דחה"ס סי"א (לעיל ע' 51).

24)  אבות פ"ב מ"ד.

25)  ראה פי' הרע"ב שם.

 משיח וגאולה בפרשה

העולם מוכן לאורו של משיח

"עשו" כבר נתברר

[..] לאחר הריבוי המופלג של מעשינו ועבודתינו במשך כל הדורות, ובפרט לאחר עבודתם של רבותינו נשיאינו, החל מאבות החסידות וימי גאולתם (בי"ט כסלו ויו"ד כסלו) וימי הולדתם וההילולא שלהם (בט' כסלו, בכ"ד טבת וכו'), ומאז כבר עברו כמה דורות ושנים, עד לעבודתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – כבר סיימו את כל הבירורים, כולל גם הבירור של "עשו הוא אדום", ומכל-שכן וקל-וחומר, שהרי אפילו בזמן יעקב, סבר יעקב וחשב שעשו נתברר כבר (ומצד דרגתו של יעקב אמנם כך היה), כנ"ל, על-אחת-כמה-וכמה לאחרי ריבוי העבודה מאז, הרי עשו כבר נתברר לגמרי, כפי שרואים זאת גם בהנהגה בזמן הזה (בגלות אדום) של אומות העולם המתייחסים ל"עשו הוא אדום", בדרך מלכות של חסד (והנהגה זו מתפשטת גם בעוד מדינות, כפי שראו ורואים בפרט לאחרונה) –

הרי מובן, שעתה נמצאים כבר במצב בו הגוף הגשמי ואפילו גשמיות העולם כבר נתבררו והזדככו לגמרי, והרי הם "כלי" מוכן לכל האורות והעניינים הרוחניים, כולל ובעיקר – אורו של משיח צדקנו, אור הגאולה האמיתית והשלימה, ועד גם לגילוי פשיטות העצמות של עצמות ומהות ית', כפי שזה מתגלה בפשיטות העצמות של משיח צדקנו (שלמעלה מבחינת יחידה ומכל השמות והדרגות והשפעות כו'), ועל-ידי זה – מתגלה הדבר גם בפשיטות של כל יהודי,

לפקוח את העיניים ולראות

והדבר היחיד שחסר הוא – שיהודי יפקח את עיניו כדבעי, ויראה איך הכול כבר מוכן לגאולה! יש כבר את ה"שולחן ערוך", יש כבר את הלויתן ושור-הבר ויין המשומר, ויהודים כבר יושבים סביב השולחן – "שולחן אביהם" (מלך מלכי המלכים הקב"ה), יחד עם משיח צדקנו (כפי שכתוב בספרים שבכל דור ודור ישנו "א' מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח"), ובדורנו נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר; ולאחרי ארבעים שנה מאז הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר יש כבר גם "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע";

[. .] והלימוד בזה שייך לכל יהודי ויהודי, אנשים ונשים (כמדובר כמה פעמים שלימוד החסידות והפצת המעינות חוצה שייכים בפשטות גם לנשי ובנות ישראל, ובפרט כשעל-ידי זה אתי מר דא מלכא משיחא).

ו"תלמוד גדול שמביא לידי מעשה" – להביא זאת למעשה ועבודה בפועל, כפי שנלמד מאדמו"ר האמצעי, אשר אצלו באה לידי ביטוי שלימות עבודתו בתורת החסידות בגשמיות הגוף והעולם (בזמן ומקום), "ממלא שנותיהם מיום ליום" – שאצל כל אחד תהיה השתדלות מיוחדת לבטא את הרוחניות וה"חסידישקייט" שלו בגשמיות שלו, שבענייניו הגשמיים, ובזמן ובמקום הגשמיים שלו, יורגשו החמימות והחיות הנובעות מה"אידישקייט" שלו ומה"חסידישקייט" שלו, עד לאופן שלא יהיה ביניהם כל פירוד כלל, אלא יהיו דבר אחד ממש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויצא ה'תשנ"ב – מוגה. התוועדויות תשנ"ב, כרך א, עמ' 354-355)

 ניצוצי רבי

השלוחים ועבודת השליחות

מה מצופה משליח? – עוד יהודי מתקרב, עוד בית כנסת כשר... * תנאים מיוחדים לביקורי השלוחים * הרבנית חנה ע"ה סירבה לדבר אל שליח בגוף ראשון... * ומי זכו למשפט הנדיר ולהבטחה המופלאה אשר "את חינוך ילדי השלוחים אני נוטל על כתפיי"? * אפיזודות וניצוצי סיפורים על השליחות והשלוחים * בעקבות כינוס השלוחים העולמי

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

לחיים – לכיבוש בשמחה...

י"ב תמוז תשכ"א. במהלך ההתוועדות פונה הרבי אל כמה וכמה מהשלוחים בערי השדה בארצות הברית, שיאמרו 'לחיים' עבור העיר וסביבותיה.

הרבי ממשיך ומזכיר את שמות הערים: בולטימור, ווּסטר, מילווקי, ניו הייבן, סיאטל, ספרינגפילד, פרווידנס, מונטריאל, טורונטו, פריז...

קודם לכן השמיע הרבי שיחה ארוכה, שבסיומה אמר:

נמצאים כאן כאלו שקיבלו השליחות מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שכבר כבשו "יעזר ובנותיה", ועתה צריכים לפעול שיהיה הכיבוש באופן ד"ופרצת"... יאמרו כולם ביחד "לחיים", ויהי-רצון ש"בשמחה תצאו ובשלום תובלון" ככל הענינים שנאמרו בנבואת ישעיה בהמשך לפסוק "כי בשמחה תצאו".

באותה התוועדות (תורת מנחם כרך לא עמודים 131-129) הגדיר הרבי את עבודת השליחות:

לעשות עוד יהודי לשומר תורה ומצווה; לעשות עוד בית-כנסת שיהיה כשר, עם מחיצה ובימה; לעשות עוד מקווה שתהיה כשרה.. לעבור שם ולהביט, ולהשאיר שם זוג תפילין, או ציצית או סידור – הרי הכוונה הפנימית היתה בוודאי שיעשו מהעיירות, הערים והמדינות, מקום מושב לבני-ישראל...

לא עלי תלונותיכם...

אחד השלוחים הראשונים של הרבי התלונן על הקשיים הרבים שהיו מנת חלקו, וביקש מהרבי לשחרר אותו מ"עול השליחות".

הרבי נאנח ואמר: "עד עתה היו ארבעה עשר מיליוני יהודים שקשה להם לקבל את דעתי, עתה התווסף עליהם עוד אחד".

השליח תפס את עצמו ואמר: "אם-כן הנני נשאר בשליחות".

הרבי הגיב ואמר: "אולם זה בתנאי שלא תתלונן" [על הקשיים].

כבדו את שלוחיי

הרה"ח ר' יהודה לייב רסקין היה מבאי ביתה של הרבנית חנה ע"ה (מכיוון שזכה להיות בילדותו בביתם של רבי לוי-יצחק והרבנית באלמא-אטא וכן השתתף בלוויית ר' לויק וכו'), וגם לאחר נסיעתו בשליחות למרוקו, כאשר היה מגיע לביקור בניו-יורק, היה נכנס לביתה.

בערב ראש השנה תשכ"ה, כשנכנס לביתה, אמרה לו: "אינני יכולה עוד לפנות אליך בביטוי 'אתה' מכיוון שאתה שליח... מכל מקום עשה לי טובה והבא לי מה שמונח כאן על הארון, שהכנתי במיוחד לראש-השנה" (בו' תשרי של אותה שנה נלב"ע).

"הקפדתי לכתוב לרבי דו"חות תמידים כסדרן, מדי שבוע, ועל-כל-פנים אחת לחודש", מספר הרב רסקין. "כשהרבי היה מגיע לבקר את אימו היה מספר לה על הדו"וחת, ובהם על הנעשה בשליחותנו במרוקו. כאשר אחי, הרה"ח ר' דוד רסקין, היה מגיע לבקר את הרבנית, היתה מוסרת לו דרישת-שלום ממרוקו מאיתנו, ממה ששמעה מהרבי מתוך מכתבינו אליו".

שליח – ללא פנאי

בהזדמנות מסויימת ניתנה הוראה לקבוצה של שלוחים בנוגע לנסיעה ל-770:

1. כשמגיעים, לא להגיע הרבה בבת-אחת.

2. לא להגיע לזמן ארוך.

3. כשנמצאים כאן – צריכים להיות עסוקים.

הלולבים ממרוקו

בהזדמנות אחרת סח הרב יהודה לייב רסקין ע"ה משלוחי הרבי למרוקו:

"עד שנת תשל"ח לא ניתנה לי רשות לבוא אל הרבי כי אם פעם אחת בשנתיים. רק מתשל"ח הורשיתי לבוא מדי שנה.

"לפני שנסעתי למרוקו היתה סברא שאסע לתוניס, אולם לפועל נסע לשם הרב ניסן פינסון, שכבר פעל שבע שנים במרוקו ונתבקש לעבור ולהיות השליח בתוניס. מכל מקום, בכמה הזדמנויות שהרבי דיבר אלי, הזכיר גם את תוניס. כמו לדוגמה בעת מסירת הד' מינים באחת השנים, אמר לי הרבי: "עבור תוניס גם-כן". פעם אחרת, בעברי בחלוקת הדולרים, שאל אותי הרבי: 'האם הוא הגיע?', ומיד חזר על דבריו בהוספה: 'פינסון, האם הגיע?'. עניתי: 'כמדומני שלא', והרבי הגיב: 'אם-כן, יהיה זה גם בשביל תוניס'.

"בשנת תשמ"א החלטתי להביא לרבי לולבים ממרוקו. הבאתי 20 לולבים וכשהגעתי לניו-יורק הודעתי על-כך לרבי. כעבור מספר ימים נודע לי שהם נתקבלו אצל הרבי.

"לשנה הבאה – תשמ"ב – שוב הבאתי עמי 20 לולבים, שאותם הכנסתי לקופסא יפה, והודעתי לרבי בכתב שהבאתים. פתאום נקראתי על-ידי המזכיר הרה"ח ר' יהודה לייב גרונר, שאמר לי: 'הרבי רוצה לראותך'. נכנסתי ל'גן-עדן התחתון', הרבי עמד שם ואמר לי 'אלו הלולבים ממרוקו'... אחר בחר שבעה לולבים ובדקם – במיוחד את השפיץ (והקפיד שיהיה 'קארע' למעלה). אחר-כך אמר לי: 'יישר-כוח, ולאחר-מכן תיכנס לקחת ד' מינים בתור בא-כוח של מרוקו ותוניס'.

"את שאר הלולבים סימן לי הרבי לקחת בחזרה. נטלתים והלכתי לחדרו של אחי הרה"ח ר' דוד שי'. עשר דקות לאחר מכן שוב חיפשני הרב גרונר ואמר לי: 'הרבי רוצה לראותך שוב ושתיכנס עם הלולבים'. נכנסתי עוד-הפעם והרבי פנה אלי בהתנצלות: 'האָב נישט קיין פאַריבל. וואָלט איך געדאַרפט נאַך אַ לולב' [=אל תקפיד. זקוק אני ללולב נוסף]. נטל עוד לולב והודה לי שוב ב'יישר-כוח גדול' ('אַ גרויסען יישר-כוח').

"בשנה השלישית, תשמ"ג, שהיתי לפני חודש תשרי בניו-יורק, לרגל שמחת נישואיי בני, יצחק שי', אלא שהרב גורדצקי הודיע לי כי רצונו של הרבי שאחד מאיתנו, כלומר אחד השלוחים יחזור לחג-הסוכות למרוקו. לפועל נפל הדבר בחלקי, ומכל-מקום דאגתי להביא לולבים והודעתי לרבי כרגיל שהבאתי. למחרת יום-הכיפורים הרבי נסע לאוהל ונתבקשתי להמתין ב'גן-עדן התחתון' כאשר הרבי ישוב, אם כי לא הרגשתי נוח עם העובדה שזה ביום שהרבי לא אוכל. לפועל, נטל הרבי בבואו כמה לולבים והודה לי 'אַ גרויסען יישר כוח', ומאז היה הדבר לסדר קבוע שבכל שנה הנני מביא לולבים.

"בתור בא-כוח של מרוקו, הנה לראשונה נתן לי הרבי אתרוג בשנת תשל"ה. עברתי אז יחד עם הרה"ח הרב ר' שלמה מטוסוב [=השליח הוותיק יותר במרוקו], והרבי אמר לי: "ממשיך זיין אַלע המשכות ובפרט פאַר די צעירים, אַ המשכה נצחית (?) אין די ענינים פון צעירים אין מרוקו" [=להמשיך כל ההמשכות ובמיוחד עבור הצעירים, המשכה נצחית בכל ענייני הצעירים במרוקו].

אני חושב עליו

פעם אחת נהרג שוטר יהודי על-ידי יהודי מג'רבה, ויהודי תוניס חששו מאד מנקמה. הרב פינסון היה באותה שעה אצל הרבי ובעת חלוקת ה'לעקאח' מסר לו הרבי חתיכה נוספת, ואמר:

"פאַר גאַנץ תוניס – מ'זאָל נישט מורא האָבן, מ'זאָל בלייבן" [=עבור כל תוניס, שלא יפחדו, שיישארו].

פעם אחרת, כששרר מתח בתוניס, ניגשו אל הרבי כמה מאנ"ש ואמרו: "אנחנו דואגים לרב פינסון". הרבי הגיב: "אל תדאגו, אני חושב עליו" (מוסף 'והגדת לבנך' כפר חב"ד פסח תשס"ז עמ' 6).

פעם אחת, כשנכנס הרה"ח ר' יוסף יצחק פינסון בבחרותו (כיום השליח בניס, צרפת) ל'יחידות' לרגל יום הולדתו אמר לו הרבי:

"תמסור להוריך, שנמצאים בתוניס ופועלים שם גדולות ונצורות, שהכול יהיה בסדר" (מוסף 'והגדת לבנך' עמ' 9).

בניו של הרב פינסון מתוניס ביקשו ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' בברינואה, אך הרבי לא הסכים. הרבי שאל: "אם הבן ייסע מתוניס ולא ילמד בישיבה שלנו בתוניס, מה יגידו האחרים?".

ואמנם, כל בני הקהילה היהודית התחילו לשלוח את הילדים שלהם למוסדות החינוך של חב"ד.

פעם אחת שאל הרב פינסון את הרבי מה יהיה עם חינוך הילדים, והרבי ענה: "את החינוך של ילדיך – אני נוטל על כתפיי" ("דער חינוך פון דיינע קינדער – איז אויף מיינע פלייצעס").

(סיפוריו של הרב פינסון סופרו בראיון מיוחד על-ידי בנו, הרב יוסף יצחק, ב'כפר חב"ד' שם).

 ממעייני החסידות

פרשת ויצא

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח,י)

יציאה זו רומזת לירידת הנשמה מ"באר שבע", מקור הנשמה למעלה, ל"חרן", העולם הזה הגשמי והחומרי.

"וילך" – ירידה זו פועלת בנשמה בחינת 'הילוך', כפי שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים".

"חרנה" – על-ידי ירידה זו מתגלה ב"חרן" הה"א שבה, דהיינו הכוח האלוקי המהווה ומחיה את העולם, "כוח הפועל בנפעל". כמאמר רז"ל, שהעולם-הזה נברא בה"א.

(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 138)

וילך חרנה (כח,י)

מדוע נאמר "חרנה" ולא "לחרן"? יש לבאר זאת: דהנה הליכה זו רומזת לירידת הנשמה לעולם הזה, עולם שבו הנשמה היא מציאות נפרדת מהקב"ה (בגלוי) ואין נרגשת בה כלל השפעת הקב"ה. לכן נאמר "חרנה", שכן "לחרן" מדגיש את הקשר וההמשכיות למקום היציאה, ואילו הביטוי "חרנה" מבטא את הנתק השורר בין חרן לבין באר-שבע.

(ספר-השיחות תנש"א חלק א עמוד 141)

ויפגע במקום (כח,יא)

ויפגע: ...ורבותינו פירשו לשון תפילה (רש"י)

מכיוון שהניסיונות הנקרים לאדם, כאשר הוא נפגש פנים אל פנים עם ענייני העולם, קשים מהניסיונות העומדים לפניו בהיותו בד' אמות של תורה, לכן בטרם יציאתו מעולמה של תורה וכניסתו לענייני העולם, עליו לעורר רחמים על עצמו ולהתפלל לה' שיעזרהו ויסייעהו, שיוכל להחזיק מעמד במערכה הכבדה ובניסיונות שנכונו לו.

(ליקוטי-שיחות כרך א עמ' 61)

וישכב במקום ההוא (כח,יא)

כל עשרים שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב. ומה היה אומר... ט"ו שיר המעלות שבספר תהילים (ב"ר פס"ח,יא)

צריך להבין, הרי אמירת 'שיר' מעידה על שמחה גלוייה, כמאמר הגמרא, "אין אומרים שירה אלא על היין" ואיך אמר שירה בביתו של לבן? אלא יעקב ראה את תכלית הכוונה של ירידתו למקום שפל זה. הוא ראה את העלייה שתצמח מכך – "ויפרוץ האיש מאוד מאוד" – ולכן אמר "שיר המעלות" עוד בהיותו בבית לבן.

(ליקוטי-שיחות כרך כ עמ' 126)

* * *

מובן מדוע לא ישן יעקב בהיותו בבית-מדרשו של עבר, כי עסק בתורה יומם ולילה, אך מדוע בבית לבן "לא שכב"?

אלא עבודתו של יעקב אצל לבן היתה עבודה רוחנית – בירור ניצוצות הקדושה שהיו אצל לבן והעלאתם לקדושה, עבודה שלבן הארמי התנגד לה. משום כך היה עליו להיות עירני תמיד, כדי להתגבר על לבן הארמי.

(ליקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 790)

* * *

יעקב לא ישן בארבע-עשרה השנים שלמד תורה בבית עבר ובעשרים השנים שעשה בבית לבן.

וסימנך: כתיב (תהילים לא) "בידך אפקיד רוחי". יעקב ישן בתוך ה'ידך', כלומר: בין ארבע-עשרה השנים שעשה בבית עבר ("יד") לבין עשרים השנים שעשה בבית לבן ("ך").

(ליקוטי לוי-יצחק, עמ' שלב)

והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו (כח,יב)

סולם רומז לעבודת הנשמה. כמו הסולם, גם הנשמה – "מוצב ארצה", בגוף גשמי וחומרי, אך "ראשו מגיע השמימה" – היא מושרשת במהותו ועצמותו יתברך.

המלאכים עולים ב'סולם' זה – הם מתעלים על-ידי עבודת הנשמה. מאחר שהם מסייעים לנשמות ישראל בעבודתם, ומזככים את תפילתם של ישראל, גם הם מתעלים על-ידי עליית הנשמות.

(המשך תער"ב, כרך ג עמ' א'תנ-א'תנא)

והנה ה' ניצב עליו (כח,יג)

הקב"ה בכבודו ובעצמו, כביכול, שומר על הצדיק ואינו מפקיד את שמירתו בידי סתם מלאכים ואף לא בידי אותם מלאכים שנבראו ממצוות הצדיק.

זהו שנאמר (איוב ד,יח) "הן בעבדיו לא יאמין, ובמלאכיו ישים תָּהָלָה". כלומר: "הן בעבדיו" – בצדיקים, "לא יאמין" – לא ייתן הקב"ה אמון לשום מלאך לשומרם, "ובמלאכיו" – אפילו מלאכיו של הצדיק, שנבראו מכוח מצוותיו ויש להם שפע ממנו, "ישים תָּהָלָה" – גם בהם לא ייתן די אמון לשמירת הצדיקים, אלא הוא בכבודו ובעצמו יעשה זאת.

(כתר-שם-טוב סימן שכ עמ' 92)

* * *

"והנה ה' ניצב עליו" – ראשי-תיבות "עניו".

לומר לך: דווקא על-ידי ביטול, ענווה וקבלת-עול, ממשיכים בחינת "והנה ה' ניצב עליו".

רמז נוסף: 'סולם' רומז לכבש המזבח (מדרש-רבה), והרי בנוגע לכבש נאמר (שמות כ) "ולא תעלה במעלות על מזבחי", "שלא יפסיע פסיעה גסה".

(אור-התורה כרך ה דף תתנ)

ואנוכי לא ידעתי (כח,טז)

שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה (רש"י)

יש לשאול, הרי במשך י"ד שנה שעשה בבית עבר לא שכב, וכמו-כן לא שכב במשך עשרים השנה שעשה בבית לבן; ודווקא כאן, במקום המקדש, שכב לישון?!

ויש לומר, דהנה שכיבה מורה על ירידה גדולה ביותר, שכן בעת השינה הראש והרגל שווים, ולא ניכרת עליונותו של הראש. זה מצב שהחלק העליון שבאדם, רוחניותו, שווה לחלק התחתון, גשמיותו. אך בפנימיות העניינים יש כאן עילוי נפלא: השוואה זו באה מצד גילוי מהותו ועצמותו יתברך, שהוא לעילא ולעילא מגדרי מעלה ומטה, ולפניו שניהם בהשוואה ממש. התאחדות זו היתה דווקא במקום המקדש, שבו יש המשכת וגילוי אלוקות בתכלית השלימות, ועד לגילוי העצמות.

(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 140)

אכן יש ה' במקום הזה... ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה (כח, טז-יז)

יעקב נוכח, שגם במקום שחיות רעות מצויות בו, מצוי שמו יתברך, וממילא הבין שגם ברוחניות כך הוא – גם במחשבות זרות, שהן בבחינת "חיות רעות", יש ניצוצות של קדושה שנפלו שם בסוד 'שבירת הכלים'.

"ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה" – נפלה עליו יראה ורעדה ונצטער בצער השכינה שירדה לבין הקליפות.

(כתר-שם-טוב סימן צג דף יג)

והיה ה' לי לאלוקים (כח,כא)

הצדיק – אף כשמתרחש אתו דבר טוב יש לו לדאוג, כי אולי מנכים לו מזכויותיו.

זהו "והיה הוי' לי לאלוקים" – ייתכן שמידת הרחמים (שם הוי') היא לאמיתו של דבר מידת הדין (שם אלוקים), שמנכים לו מזכיותיו, ולכן עליו להוסיף תמיד זכויות...

(צוואת הריב"ש סימן קב עמ' 36)

 תגובות והערות

ברכת מזונות / הסתכלות בסידור

בעניין ברכת מזונות

בהמשך למה שכתב הרב יוסף שמחה שי' גינזבורג בגיליון 'התקשרות' תתל"ח בנושא ברכת מזונות, הנה שני פרטים הידועים לי בנושא זה:

א. בעניין קרקרים למיניהם, כמה מרבני חב"ד פוסקים שאם הם ללא תיבול (או אפילו עם מלח ו/או שומשום) אינם בגדר מזונות. אך אם יש בזה תיבול בטעם חזק, כמו זעתר וכדומה (בלי תלות בכמות הפיזית של התבלין) – זה נחשב למזונות, כי "אין דרך בני אדם לקבוע עליהם סעודה מפני ריבוי התבלין" כלשון אדה"ז (ע"פ קצות השלחן סי' מח בבדי השלחן ס"ק יא).

ב. ובאותו עניין: יש שמועה נפוצה בין אנ"ש שהרבי הריי"צ בירך 'מזונות' על קרקרים. ושמעתי מהגרי"י הנדל שליט"א ממגדל העמק, שמקור השמועה הוא הרה"ח ר' שלום חסקינד ע"ה שהעיד על כך, והרב הנדל שליט"א שמע מפיו שזה היה בסוג של קרקרים עם תיבול חזק מסוג הנ"ל, ולא מהסוג הרגיל.

ייפלא בעיני שהרב גינזבורג שליט"א כותב בפשיטות שבין אנ"ש כיום אין נזהרים בזה. ולדוגמה, זכורני בילדותי בשיכון חב"ד בלוד שרבים מאנ"ש הקפידו בזה, וכמו-כן כמה וכמה מאנ"ש בכפר חב"ד ונחלת הר חב"ד ועוד. וצריך עיון מי מוסמך לקבוע שהנהגה מסוימת הפכה להנהגת אנ"ש.

הרב ישראל אלפנביין, נתניה

תגובות הרב גינזבורג:

א) בסדר ברכת הנהנין (פ"ב סוף ה"ז) כתב אדה"ז על מילוי שומשום שאינו בכלל "עידון ותענוג". אך בכל הספרים העוסקים בדיני ברכות לא מצאתי לעת עתה מה הדין אם אין יכולים לאכול הרבה בשל ריבוי מלח (ולא סוכר או תבלין), וזה מצוי בקרקרים ובייגלך.

ב) בנוגע לאדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – זה מה שמסר לנו הרב הנדל: מדובר על קרקר בצורת משושה בשם 'טם-טם' של חברת 'מאנישוויץ', לא מהסוג הרגיל (שהוא ללא תבלינים) אלא מהסוג שיש בו תבלין או תמצית-טעם (כעת יש ממוצר זה כמה מינים, כל אחד בתבלין אחר, כמו בצל וכו', ובשעתו היה ממנו רק מין אחד). נכון שאין אוכלים ממנו לקביעות סעודה, אבל אין זה בגלל טעם התבלין, אלא מפני שזה קרקר (=מצייה קשה, שאין אוכלין ממנה הרבה אלא רק "כוססין" אותה).

כך שלכאורה ניתן ללמוד מזה אישור למסקנת הקצות השולחן שם, שאם נרגש טעם התבלין (אפילו מעט) מצרפים את דעת הבית-יוסף, שבזה סגי לברך מזונות, לדעה שהביא רבינו בשולחן-ערוך (קסח, יב) שפת הבאה בכיסנין היא 'כסיסה', ומברכין על זה מזונות [וכל שכן אם נקבל את דעת הגרח"ש שי' דייטש בנדון, שאדה"ז לא חזר בו בסידור מדין 'כסיסה' ומה שלא נזכרה כסיסה בסידור הוא רק מפני שמוצרים כאלו לא היו נפוצים באותה תקופה 'במדינתנו'].

ג) בנוגע להנהגת אנ"ש – לא באתי לקבוע מאומה, אלא לתהות על מה שראיתי שנים רבות בריכוזי אנ"ש. שמחתי לקרוא שבעבר היו 'בעלי נפש' בכמה מקומות, וכמובן אשמח לדעת ולהודיע שגם היום יש כאלה, ותבוא עליהם ברכה.

עוד בעניין תפילה וברכות מתוך הסידור

אבקש להוסיף מאשר עמי בכתובים, על מה שכתב בהתקשרות (גיליון תתל"ח) בענין 'תפילה וברכות מתוך הסידור'.

א) הבאר היטב1 מביא בשם שכנה"ג2: "אני שמעתי, שכל מי שאינו עוצם עיניו בשעת תפילת י"ח אינו זוכה לראות פני שכינה בצאת נפשו, ומן אז והלאה מנהגי לעצום עיני". השערי תשובה (שם) מוסיף על הדברים: "...ואם מתפלל בסידור ועיניו פקוחות לראות בספר, לית לן בה"3. המגן אברהם4 מביא ש"האר"י היה מתפלל מתוך הספר כדי שיכוון מאד"5, ומסיים: "והכל לפי מה שהאדם מרגיש בנפשו".

ב) על חשיבות התפילה מתוך הסידור דייקא: כתב בשו"ע6 שאסור לאדם לאחוז שום דבר בידיו בשעת התפילה. ובכל זאת כתב השולחן ערוך להתיר "לאחוז מחזור תפילות בידו בשעה שמתפלל, הואיל ותופס לצורך תפילה עצמה לא טריד, דומיא דלולב דמשום דלקיחתו מצוה לא טריד". ומוסיף הרמ"א (שם): "ומכל מקום אם לא היה בידו קודם שהתחיל, לא יחזיר אחריו בתפילה ליטלו, אלא אם כן היה במקום מיוחד שהוא מוכן, אז מותר ליטלו אפילו בתוך התפילה, כדי להתפלל מתוכו". כעין זה כתב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך7: "... יש נוהגין להתפלל מתוך הספר כדי לכוין מאד, והכל לפי מה שהוא מרגיש בנפשו"8.

ג) במה שכתב בסעיף ד' בענין ההושענות, הטעם שהרבי אמר בעל פה9 את החלק הנאמר בשעת הקפת הבימה הוא, משום שיש לאחוז את הד' מינים בשתי ידיים בעת ההקפות. ופסק אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך10: "... ולולב בזמנו מותר לאחוז, אף-על-פי שאם יפול אפשר שיפסל, מכל מקום כיון שהאחיזה היא מצוה אינו נטרד בשבילה".

ד) ב'התקשרות' (גיליון תקמ"ב עמ' 8) מתוארת הדלקת נרות חנוכה (בשנת תשכ"ד) אצל הרבי: "...אחרי מנחה מדליקים נר ראשון של חנוכה. בסיום ההדלקה הרבי מסמן לשיר ומתחילים לנגן 'הנרות הללו'. הרבי גם שר בלחש במשך כל הזמן. לפעמים מביט על הנר ואחר כך מסתכל לתוך הסידור...".

הרב יצחק יהודה רוזן, לוד

___________________________

1)    או"ח סי' צה ס"ק א.

2)    הגהות הטור אות ב.

3)    ממחזיק ברכה אות ג, ומביא שכן כתבו (שלמי צבור קי,א) בשם ס' תוצאות חיים (דף ח,א) ומטה משה (סי' קיז).

4)    סי' צג ס"ק ב.

5)    משער הכוונות, סוף ענין בית הכנסת.

6)    או"ח סי' צו ס"ב.

7)    סי' צג ס"א.

8)    ועיין במה שכתב שם סי' צו סעיף א.

9)    הערת המערכת: השליח רש"ז שי' הלפרין מהגליל העליון כתב: "זכיתי לראות משנת תשד"מ ועד תשנ"ב בכל שנה, שהרבי לא לקח את הסידור עמו להקפות. אמר את כל הפיסקא בסטענדר, ואח"כ רק הסתובב עם הד' מינים בשתי ידיו הק' ביחד ולא אמר כלום. בהושע"ר חזר לסטענדר אחרי כל הקפה ואמר את הפיסקא הבאה וחוזר חלילה. לא אמר אחרי החזן כלום". י"א שפעם אחת ויחידה, בהו"ר תשל"ז, החזיק הרבי גם את הסידור בידו בהושענות (מתוך פורום השלוחים באה"ק). ובקלטת "תשרי עם הרבי-3" דקה 18, נראה הרבי מחזיק סידור בידו באחת מהקפות דהו"ר, הרי שהקיף כשכל הד' מינים בימינו  ('פרדס חב"ד' גיליון 18 עמ' 331) [ב'אוצר' עמ' שטז מביא מהרה"ח ר' רפאל נחמן הכהן ע"ה שאדמו"ר מהורש"ב היה מחזיק סידור בידו בשעת אמירת הושענות, ו"נראה שאחז את המינים בידו האחרת". והנפסק בשו"ע אדה"ז (תרנ"א,יג) ש"גם בשעת אמירת הושענות צריך ליטול הלולב בימין והאתרוג בשמאל" מתייחס רק לזה שהלולב חשוב יותר שיש בו ג' מצוות ולכן ניטל בימין והאתרוג בשמאל, ואינו שולל נטילת כל המינים ביד אחת. ואף הדברי נחמיה (בהוספות לשו"ע רבינו סי' תרנ"א סי"ד, במהדורה החדשה ח"ד עמ' תפב) המכריע כהדעה שיש להקפיד שלא ליטול כל המינים "ביד אחת ובבת אחת", מתייחס בדבריו רק לנטילת לולב לצאת י"ח, ולא להושענות. ודלא כמ"ש בס' 'רבן של ישראל' עמ' 165 בנדון (הרב יהושע גרוס, 'פרדס חב"ד' 17 עמ' 71)].

10)  סי' צו ס"א.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת ויצא
ו' בכסלו

בקריאת התורה קוראים תמיד "יששכר" בשי"ן אחת1.

הפטרה: "ועמי תלואים... על תלמי שדי. ויברח יעקב... ובנביא נשמר" (הושע יא,ז -יב,יד)2.

מוצאי-שבת-קודש:

* כשנשלם יום ו' בכסלו השנה, כבר מלאו שלושים יום ל'שאלת גשמים'. על-כן, מתפילת ערבית של מוצאי-שבת-קודש ואילך, המסתפק אם שאל 'טל ומטר' אינו צריך לחזור3.

* הערב נמצאים כבר ביממה השביעית מהמולד, וניתן לקדש את הלבנה מבלי להמתין לשבעה ימים שלמים4.

יום שלישי
ט' בכסלו

יום ההולדת (בשנת תקל"ד) וההסתלקות-הילולא (בשנת תקפ"ח, ומנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין) של כ"ק אדמו"ר האמצעי רבנו דובער נ"ע, דור שני לנשיאי חב"ד (שנות הנשיאות: תקע"ד – תקפ"ח)5.

יום התוועדות.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי להוסיף:

א) בלימוד תורתו של בעל יום-ההולדת וההילולא, ובאופן ד'רחובות הנהר'6.

ב) בעבודת התפילה.

ג) בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת או למוסדות העוסקים בעבודתו ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו7.

ד) לקיים התוועדות של שמחה, בה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות8. ולדבר גם בקשר להכנות כדבעי להתוועדויות די"ט כסלו, ולהמשיכן בהתוועדויות דחנוכה9.

פשוט, שאם מאיזו סיבה שתהיה לא נעשה הנ"ל או חלקו ביום השנה, צריך להיות תשלומין והשלמה בימים הסמוכים7.

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון10.

יום רביעי
י' בכסלו

חג הגאולה – בו נשתחרר כ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע ממאסרו בוויטבסק בשנת תקפ"ז11, והוא יום שמחה לאנ"ש, ואין אומרים בו תחנון. ונוהגים לערוך התוועדות ברוב עם12.

"יו"ד כסלו הוא זמן הלידה של חסיד, י"ט כסלו היא הברית; בין יו"ד ו-י"ט כסלו היא הלידה13. ההתחלה היא מי'. התוועדות חסידית היא לידתו של חסיד"14.

_______________________

1)    ראה תורה-שלמה עה"פ (ל,יח). שיחת ש"פ ויצא תשי"ב ס"א ('תורת-מנחם - התוועדויות' (ד) תשי"ב ח"א, עמ' 156. הרבי העיר לבעל-קורא שקרא 'יששכר' בב' שיני"ן, שאומנם יש כמה דעות בזה, ואיך שקוראים – יוצאים ידי-חובה, אבל ע"פ נסתר צריך לבטא בשי"ן אחת דווקא). 'בצל החכמה' (יחידויות) עמ' 117-116 (שם ענה הרבי לאדמו"ר מבעלזא ביום ד' אדר-שני ה'תשמ"א, ששאלו אודות "מנהג המקום" בקריאת שם זה - שמעולם לא התערב בכיו"ב, ובמילא תלוי הדבר בעובדה מיהו ה'בעל קורא'. וצ"ע). סקירות ודיון בעניין זה בקבצים: 'המעין' תשכ"ז. 'צפונות' גיליון יז.

2)    ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

3)    שו"ע אדה"ז סי' קיד ס"י, קצות-השולחן סי' כא סי"א, לוח כולל-חב"ד ז' במרחשוון.

4)    ראה המובא ב'התקשרות' גיליון תנד.

5)    פרשת חייו והסתלקותו נדפסו ב'ספר התולדות – אדמו"ר האמצעי' הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו.

6)    שיחות-קודש תשנ"ב עמ' 382. ובלקוטי-שיחות כרך כא עמ' 296, בקשר לב' ניסן, גם: ללמוד על-כל-פנים פרק משנה אחד המתחיל באות אחת משמו הקדוש.

7)    ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286, מוגה, בקשר לכ"ד טבת.

8)    ע"פ הוספות לשיחה הנ"ל - שם עמ' 292. וראה לקוטי-שיחות כרך כא עמ' 276.

9)    שיחות-קודש תשנ"ב ח"א עמ' 389.

10)  לוח כולל-חב"ד.

11)  ואף שבש"פ ויצא, ט' כסלו תקפ"ז, נתבשר על גאולתו ('ספר התולדות' הנ"ל, עמ' 113) – לא נקבע בשעתו יום זה ליו"ט כמו בחג הגאולה י"ב תמוז שהוא 'יום בשורה', כשם שחג הגאולה הזה עצמו לא נקבע כל-כך, לפי שבשנה שלאחריה נסתלק אדמו"ר האמצעי, כמבואר בקונטרס 'בד קודש' הוצאת קה"ת.

12)  לוח כולל חב"ד. פרשת המאסר והגאולה – במבוא לקונטרס 'בד קודש' הנ"ל, ב'ספר התולדות – אדמו"ר האמצעי' הנ"ל, פרק ח. 'רשימות' חוברת סט, ובספר דלהלן.

בשנת תשנ"ח יצא לאור תיק המסמכים הממשלתי בקשר למאסר והגאולה ("מאסר וגאולת אדמו"ר האמצעי", בהוצאת קה"ת ואגודת שמי"ר), ועיי"ש עמ' 223-231, וצ"ע.

להעיר מהשייכות המיוחדת דהתוועדות חסידית ליו"ד כסלו – ע"פ המבואר בלקוטי-דיבורים דלהלן ש"יו"ד כסלו הוא זמן הלידה של חסיד", ושהתוועדות חסידית היא הלידה של חסיד (משיחת ש"פ ויצא תשמ"ז – לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 353 הערה 49).

13)  וכיוון שהברית היא ביום השמיני, הרי שההתוועדות נמשכה שלושה ימים, והלידה "נסתיימה" בי"ב כסלו.

14)  לקוטי-דיבורים ח"ג עמ' 976. ספר-המנהגים עמ' 90. כפל הלשון צריך ביאור. ואולי הכוונה שההתחלה היא ביו"ד, שעניינה ביטול.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)