נושאים נוספים
	שיחת השבוע גליון 1242 - כל המדורים ברצף
	בזכות מסירות-הנפש היהודית
	יש חדש
	עבודה מאוזנת
	חסד
	מדרגות לקרון
	הגלגל מסתובב
	מציאה בסדום
	הכנסת אורחים בכל-זאת
	משפחה נזקקת: חייבים אורחים
	זהירות בהמלצות

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1242, ערב שבת-קודש פרשת וירא, י"ד במרחשוון ה'תשע"א (22.10.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

בזכות מסירות-הנפש היהודית

המופת העומד לנגד עיניהם של יהודים בכל הדורות הוא עקֵדת יצחק, שעליה אנו קוראים בפרשת השבוע. זו תמצית מסירות-הנפש היהודית, שאין לה גבולות

הציבור בישראל הגיב במידה רבה של אדישות על ההצהרות הבוטות של הצורר האיראני. נאומיו על קיצה הקרוב של ישראל נתפסים כדברי רהב ריקים. אלא שהוא בסך-הכול אומר בקול רם את מה שאחרים חושבים בליבם או מדברים בחדרי-חדרים.

קשה להבין איך עם שעבר אך לפני שני דורות שואה איומה, שבה איבד שליש מבניו, מסוגל לעצום עין לנוכח הסכנות ולהתעלם מתמרורי אזהרה ברורים כל-כך. הנאצים יימח-שמם השמידו שישה מיליון יהודים מתוך שימוש במערכת הונאה. יהודים שעלו לרכבות הוטעו לחשוב שהם נוסעים למחנות עבודה. כשהתברר להם שהגיעו למחנות השמדה כבר היה מאוחר מדיי. לעומת זה, אנחנו יכולים לראות בבירור לאן הדברים הולכים.

אין הבדל

אין הבדל מהותי בין הצורר מאיראן ובין מנהיגי מדינות ערב. אלה כמותו שואפים לסלק מתוך המרחב הערבי את ה'התנחלות' היהודית שנקראת מדינת ישראל. הם רואים בנו נטע זר בדיוק כפי שערביי חברון מסתכלים על היישוב היהודי בעיר. אלא שאיראן ושלוחותיה מדברות על השמדת ישראל כאן ועכשיו, ואילו ה'מתונים' חותרים להשיג את היעד הזה בתהליך ארוך שבו יחלישו אותנו וידחקו אותנו אל הפינה.

ראו איך התייצבו כל 'שוחרי השלום' נגד הדרישה הפשוטה והטבעית להכיר כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי. כל השנים הם הניפו את הססמה 'שתי מדינות לשני עמים'. ממשלת ישראל, באיוולתה, נכנעה לתעמולת-הכזב הזאת והסכימה לכונן מדינה בעבור 'העם הפלסטיני'. היא ביקשה רק דבר אחד, שהערבים יקבלו את הצד השני של המשוואה – מדינה לעם היהודי. התשובה ניתנה בבירור: לעולם לא נכיר בכם כבמדינת העם היהודי.

יש להם סבלנות. ינגסו מאיתנו עוד ועוד חלקים. יקימו חלילה מדינה עוינת בתוך ליבה של ארץ-ישראל. אחר-כך יעוררו מחדש את החלטת האו"ם על גבולות החלוקה, שכיום מחזיקים אותה על אש קטנה. בינתיים יחזקו עוד יותר את ערביי ישראל להיות גיס חמישי לוחם. בעזרת 'שוחרי הדמוקרטיה' מתוכנו יהפכו את המדינה ל'מדינת כל אזרחיה'. מדוע יסכימו אפוא שזו מדינה יהודית?

להקרין את הנחישות

צוררי ישראל מדברים על קיצה הקרוב של ישראל (היוֹ-לא תהיה) משום שהם מריחים את החולשה הזאת. הם שומעים את קולות ההתבכיינות לנוכח כל קרבן שאנו נדרשים להקריב. הם רואים את התקשורת הדוחקת במקבלי ההחלטות להיכנע לכל לחץ ולכל תכתיב. הם מבינים כי עם שאינו מוכן להתאמץ, לסבול, להילחם ולשלם מחיר – לא יוכל לשרוד במציאות העויינת שסביבו.

אויבי ישראל רק שוכחים כי לא התקשורת וקולות ההתבכיינות הם המייצגים הנאמנים של רוח העם היהודי. אנחנו עם שהווייתו מתחילה במסירות-נפש, ושההקרבה היא תמצית קיומו לאורך אלפי שנים. המופת העומד לנגד עיניהם של יהודים בכל הדורות הוא עקֵדת יצחק, שעליה אנו קוראים בפרשת השבוע. זו תמצית מסירות-הנפש היהודית, שאין לה גבולות, והמבטאת נכונות למסור את כל היקר והאהוב למען אמונתנו.

אין אדם שאינו רוצה לחיות תחת גפנו ותחת תאנתו ולגדל בשלווה את בניו ובנותיו, אבל רק מי שמוכן להילחם על כך, לסבול ולהתאמץ – ישיג זאת. אילולא מסירות-הנפש היהודית, כבר מזמן לא היה נותר מאיתנו זכר. יהודים מסרו את נפשם כנגד היוונים וכנגד הרומאים. הם הסכימו להיות מגורשים מספרד, בשעה שיכלו לקנות את השקט והשלווה בהמרת דתם. אבל בזכות מסירות-נפשם אנחנו חיים וקיימים.

את הנחישות היהודית הזאת עלינו לטפח ולהנחיל לדור הצעיר, עד שתפרוץ ותקרין בבהירות לעיני העולם כולו. ונזכה כי הקב"ה יפר את עצת אויבינו, כלשון הפסוק: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל".

  יש חדש

150 להולדת הרש"ב

ביום חמישי הבא, כ' במרחשוון, ימלאו 150 שנים להולדת הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש, נשיאה החמישי של חסידות חב"ד ומייסד ישיבת תומכי-תמימים. בקהילות חב"ד ברחבי הארץ יהיו התוועדויות חסידיות לרגל היום המיוחד. רבים יבואו ביום הזה לתפילות וללימוד בישיבות תומכי-תמימים, להתחבר מחדש להוויית הישיבה, שמעניקה את החינוך החסידי המיוחד, כפי היסודות שהניח מייסדה.

הכינוס הארצי במוצ"ש

במוצאי השבת הבאה, פרשת חיי שרה, כ"ב במרחשוון, יהיה אי"ה בכפר-חב"ד הכינוס הארצי ה-51 של חסידי חב"ד. הכינוס יהיה באולם בית-הכנסת 'בית-מנחם', בשעה 8:30 בערב, ובו יישאו דברים רבנים, משפיעים ושלוחים. הכינוס מתווה את קווי-הפעולה של חסידי חב"ד בשנה זו, והוא גם משמש מעמד קבלת-פנים לחוזרים מהשהייה בחודש החגים בחצר הרבי. במרכז הכינוס השנה תעמוד הקריאה להתחזק ברוחו של מייסד 'תומכי-תמימים' ולהשלים את משימתם של ה'תמימים' – להיות 'נרות להאיר' ולהביא את הגאולה. פרטים בצעירי-חב"ד 03-9607588.

יהודים בני מלכים

המוזיקאי החסידי הנודע חיים בנט מגיש מארז מיוחד ובו שלושה תקליטורים שיצאו-לאור בשעתו בסדרה יהודים הם בני מלכים. יש כאן עשרים ושישה שירים מקוריים, שמילותיהם נכתבו בידי יהודית שינקמן, ושנעשו נכסי צאן ברזל בעולם היהודי. טל' 1-700-704120.

  שלחן שבת

עבודה מאוזנת

לאחר שאברהם אבינו עמד בניסיון העקֵדה אמר לו הקב"ה: "עתה ידעתי כי יְרֵא אלוקים אתה". ניסיון העקֵדה היה הניסיון העשירי שנתנסה בו אברהם. וכי תשעה ניסיונות לא היה דיי בהם להוכיח שאברהם היה ירא-אלוקים, עד שרק בניסיון העקֵדה התברר הדבר ("עתה ידעתי")?!

הדגש בפסוק הוא על עניין היראה – "ירא אלוקים". אברהם אבינו היה איש חסד בטבעו. הוא מכונה "אברהם אוהבי", כי עבודתו את קונו הייתה במידת האהבה. כל חייו עסק בעשיית חסד, בהכנסת אורחים מופלאה. היראה מייצגת קו נגדי. היא נובעת ממידת הגבורה, שעניינה דין, הקפדה, בחינה מדוקדקת.

חסד ויראה

עד ניסיון העקדה היה אפשר לטעון שאברהם עבד את בוראו על-פי טבעו בלבד. מכיוון שהיה איש חסד בטבעו, עסק בגמילות חסדים וכמו-כן פרסם את שם ה' בעולם, כי גם גילוי האמת האלוקית לבני-אדם אחרים הוא חלק ממידת החסד וההשפעה. עדיין לא הייתה הוכחה שהתמסרותו לקב"ה הייתה מעל טבעו ולמעלה מתכונותיו הטבעיות.

אולם בניסיון העקֵדה התברר שאברהם אבינו היה מוכן לעשות את הדבר המנוגד בתכלית לטבעו. פעולת העקֵדה דרשה ממנו לקחת את בנו-יחידו ולהעלותו לעולה – ההפך הגמור מחסד ומנתינה. וכאשר עמד אברהם אבינו בניסיון הזה התברר שעבודתו את קונו לא הייתה מצד טבעו, אלא מתוך התמסרות מוחלטת לקב"ה. זה מה שהקב"ה אומר לו: "עתה ידעתי כי יְרֵא אלוקים אתה" – עכשיו אני יודע שאתה עובד את עבודתך גם מצד מידת היראה, המנוגדת לטבעך.

גבולות לנתינה

עבודת ה' שלמה חייבת לכלול את כל הקווים. חסד שאין עמו גבורה – אינו חסד שלם, וכמו-כן גבורה שאינה כלולה מחסד עלולה להביא לידי תוצאה בלתי-מאוזנת. לכן גם מי שהוא איש חסד בטבעו צריך להשתמש במידת הגבורה, ומי שהוא איש גבורות בטבעו צריך לשלב בעבודתו את מידת החסד.

אם החסד אינו משולב בגבורה, עלולה להיות נתינה מוגזמת ואפילו בלתי-רצויה. יש מצבים שבהם הנתינה וההשפעה עלולות להזיק, והאדם צריך לבקר את מידת החסד שלו ולבחון אם אמנם ראוי לגמול חסד במצב כזה. לכן הוא נזקק גם למידת הגבורה.

למעלה מהטבע

וכך אמר הקב"ה על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו... לעשות צדקה ומשפט". צדקה היא חסד, אך משפט הוא גבורה. כאן רואים את השילוב בין השניים. אברהם חינך את בניו לנהוג במידת החסד הנכונה, המשולבת בגבורה, כי בדרך זו יורעף החסד במינון הנכון ולמקומות הראויים.

כדי שאיש-חסד יעבוד את בוראו גם במידת הגבורה – הוא נזקק להתמסרות מוחלטת אל הקב"ה, שלמעלה מטבעו ומתכונותיו. כל עוד הוא עובד את קונו על-פי טבעו, תהיה מידתו הטבעית השלטת בו, אך כאשר הוא מתמסר לגמרי אל הקב"ה, אין הוא פועל על-פי טבעו, אלא על-פי רצון ה', ולכן בכוחו לשלב את כל הקווים בעבודת ה'.

(תורת מנחם כרך ד, עמ' 215)

  מן המעיין

חסד

אברהם הצטער

"והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (בראשית יח,א). הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, שלא להטריחו באורחים. ולפי שראהו מצטער, שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים.

(רש"י)

התעוררות תמידית

מידת החסד של אברהם אבינו הייתה בהתעוררות תמידית. כאשר האורחים לא יכלו לבוא אליו, בגלל חום היום, היה אברהם שרוי בצער. כי אצל אנשים טובים בעצם מהותם מידת החסד וההתעוררות לעשיית חסד הן תמידיות.

(ספר המאמרים ת"ש)

עונג בחסד

מי שמתענג בעשיית חסד והשפעתו לזולת היא לא רק כדי להשלים את חסרונו של הזולת, אלא מפני העונג שיש לו-עצמו מזה – מצב של אי-השפעת חסד גורם לו צער. כזה היה אברהם אבינו, ולכן הצטער כאשר לא באו אליו אורחים.

(ספר המאמרים תש"ה)

מצווה עוברת

הגמרא אומרת: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". השכינה מצויה תמיד ובכל מקום, ובכל עת אפשר להקביל את פניה, אבל הכנסת אורחים אינה מצויה תמיד. לפיכך גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה.

(עיטורי תורה)

מידה כנגד מידה

על-ידי מצוות הכנסת אורחים זוכים לקבלת פני שכינה, כי מי שמכניס לביתו אפילו אורחים שאינם מהוגנים ומקבל את כולם בסבר פנים יפות, משיבים לו מידה כנגד מידה, והוא זוכה לקבלת פני שכינה גם אם אינו ראוי לכך.

(ישמח משה)

בממונו, בגופו ובנפשו

על אברהם אבינו נאמר שהיה נדיב בממונו, בגופו ובנפשו. בממונו – את כל אשר לו פינה להכנסת אורחים. בגופו – בעצמו טרח לשרת את האורחים. בנפשו – אברהם אבינו היה חכם גדול, והתענוג של אדם חכם בא לידי ביטוי כשהוא שקוע במושכלות לעצמו. אך אברהם ויתר על התענוג שלו, והקדיש את זמנו לאנשים פשוטים, לספר להם על אחדות הבורא.

(לקוטי דיבורים)

עבד לאורח

"אם-נא מצאתי חן בעיניך אל-נא תעבור מעל עבדך" (בראשית יח,ג). כשבא אורח אל אברהם אבינו, חדל אברהם מלהיות בעלים על ביתו, כי היה מעמיד את כל הבית לרשותו ולשימושו של האורח, ולא היה אלא כעבדו בלבד.

(מעיינה של תורה)

התכללות המידות

"ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח,יט). שלמות המידות באה לידי ביטוי כשהן כלולות זו מזו. לכן אברהם, שהיה איש חסד, מצוּוה גם על עשיית "משפט", שעניינו גבורה, כי החסד צריך להיות כלול גם מגבורה, ואילו חסד ללא הגבלה עלול לגרום נזק למקבל החסד.

(ספר המאמרים תש"ג)

  אמרת השבוע

מדרגות לקרון

באחת ההתוועדויות עם הרבי הרש"ב מליובאוויטש דיבר הרבי רבות על הצורך להתעלות בעבודת ה'. בשעה מאוחרת בלילה, לאחר שאחד הנוכחים לקח הרבה 'משקה', קם ופרץ בבכי: "רבי, כיצד מתעלים?".

ענה הרבי: "עלה לקרון שלי ותתעלה".

שאל חסיד אחד: "היכן הן המדרגות לעלות לקרון שלכם?".

השיב הרבי: "שתי המדרגות הראשונות הן – לחשוב בכל עניין גשמי מה התועלת והתכלית שלו, ולנצל את העניין הגשמי לאותה תכלית, ולקבוע סדר לחשוב בכל יום עניין בחסידות במשך חמש-עשרה דקות".

  מעשה שהיה

הגלגל מסתובב

שנת תרס"ד הייתה שנת משבר כלכלי עמוק שהִכה ברחבי אוקראינה. רבים מבעלי-העסקים איבדו את הונם. מי שחווה אז את המשבר במידה מכריעה והיה מהמפסידים הגדולים היה ר' אהרון חזנוב, מהעיר פוטצ'פ שבמחוז צ'רניגוב.

מחוז צ'רניגוב (כיום צ'רניהיב) נחשב אז וגם כיום מרכז תעשייתי חשוב. יש בו מפעלים רבים, והוא גם משמש צומת-מעבר לסחורות בין ערי-הבירה הגדולות של רוסיה, בלארוס ואוקראינה, באמצעות מסילות הרכבת העוברות בו ומקשרות בין הערים הרחוקות.

עסקיו של חזנוב היו סביב מסילות הברזל. הוא היה קבלן גדול של עבודות הקשורות במסילות הברזל, ועסק בבניית מסילות חדשות ובעבודות תחזוקה למסילות קיימות. שנים רבות ביצע את העבודות בדייקנות וביעילות, וכך קיבל עוד ועוד הזמנות ועבודות חדשות.

עם הזמן הכניס לעסק גם את בניו וחתנו. העסק גדל והמשפחה הרחיבה את פעילותה גם לערים קייב, חרקוב ופטרבורג. שם קנתה משפחת חזנוב אחוזות, יערות ובתים, והפעילה סניפים מקומיים של העסק.

חסיד היה הגביר חזנוב. מדי שנה בשנה היה לוקח את בנו ושני חתניו ונוסע עמם לליובאוויטש, אל אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום דב-בער שניאורסון), החמישי בשושלת חב"ד. שם, בליובאוויטש, היה חסיד ככל החסידים.

הוא היה מקפיד להשתתף בכל הזדמנות שבה השמיע הרבי דברי חסידות, והתרועע עם החסידים בהתוועדויותיהם עד השעות הקטנות של הלילה. היה עולה להתפלל ליד ציון קבריהם של אדמו"רי חב"ד הקודמים. וכמובן היה נכנס ל'יחידות' אל הרבי ומקבל את עצותיו וברכותיו. לאחר שהוא ובני-משפחתו היו סופגים מטען נכבד של קדושה וחמימות חסידית, היו שבים לביתם, לעוד שנה של עסקים פורים.

כך עברו עליהם שנים רבות, מתוך עושר ורווחה. בינתיים הזדקן ר' אהרון חזנוב, ואת ניהול העסק העביר לידי בנו וחתנו, מר קיסין, בעוד העסק מתפתח ומוסיף לשגשג.

אולם בבוא המשבר הכלכלי היו בני משפחת חזנוב מהנפגעים הראשיים. עבודות המסילה נגדעו כמעט לגמרי, ובה-בעת נחלו הפסדים בסכומי-ענק בכמה מעסקיהם האחרים. במאמצים נואשים ניסו בני המשפחה להתמודד עם המשבר, אך מצבם היה בשפל עמוק.

אשר על-כן הציע חזנוב הזקן לבני משפחתו לנסוע לליובאוויטש בפעם השנייה השנה, כדי לבקש את עצתו וברכתו של הרבי. הצעתו התקבלה בשמחה, ובני-המשפחה יצאו לדרך, ועמם מנהל העסקים הראשי, מר באסס.

קודם לכן עשו חישוב מדוקדק של מצב העסק והגיעו למסקנה, כי גם אם ימכרו את כל היערות, האחוזות והבתים אשר בקייב ובחרקוב, יוכלו לשלם רק ארבעים אחוזים מכלל החובות. התגלעה ביניהם מחלוקת. חזנוב הזקן סבר שיש למכור הכול ולהחזיר את מה שאפשר להחזיר מהחובות. לעומתו סברו בנו וחתנו כי יש להפריש לתשלום חובות רק חמישה-עשר אחוז מהכסף, וביתרת הכסף יש לפתוח מחדש במסחר.

בעומדם לפני הרבי פרשו לפניו את מצב העסק ואת התלבטות שבין שתי הדרכים. בתוך כך החל חזנוב להתייפח בלב שבור: "עשרים שנה הייתי קבלן מצליח. עשרות רבות של משפחות יהודים מצאו את פרנסתן בכבוד בעסקיי. והנה עתה הנני עומד לפני פשיטת-רגל והנני בעל-חוב עצום".

בעוד הרבי מהרהר המשיך חזנוב וקרא כי טוב מותו מחייו, וכי כבר התייאש מלראות עוד טוב בחייו...

המילים האחרונות כאילו ניתקו את הרבי מהרהוריו. הוא הרים את עיניו ופנה לחזנוב בשאלה: "האם היית מימיך בווינה?". חזנוב המופתע ענה מיד: "כן, רבי, בוודאי".

"האם היית גם בגן העיר בווינה?", הוסיף הרבי לשאול.

חזנוב החל לספר ולתאר את הגן המיוחד, שבו פועל גלגל ענק. בצידי הגלגל תלויות מרכבות זכוכית, מחוזקות בפסי פלדה, ובהן מושבים. באי הגן נכנסים לתוך המרכבות האלה, ועולים מעלה-מעלה עד ראש הגלגל, שממנו נפרש נוף מרהיב.

הרבי נתן בו מבט חודר ואמר: "חכמינו ז"ל אמרו כי גלגל הוא החוזר בעולם. גלגל ההצלחה מסתובב, ומרכבותיו עולות ויורדות. טבע האדם, שכאשר הוא עומד בפסגת ההצלחה, ברום גובה הגלגל, רוחו טובה עליו. מרשה הוא לעצמו לצחוק ולהיטיב את ליבו בכל דבר הנאה. אך האמת היא שאינו אלא שוטה, שהרי הגלגל יכול גם לרדת.

"וכמו-כן מי שמרכבתו ירדה והיא נמצאת בתחתית הגלגל, הכול נעשֶה שחור בעיניו והוא בוכה על שפל מצבו. אך באמת גם הוא אינו אלא שוטה, שהרי גלגל הוא שמסתובב".

הרבי פנה שוב אל חזנוב ואמר: "ר' אהרון, הסירו כל עצב מליבכם. התחזקו באמונתכם ובביטחונכם בהשם יתברך. ובעזרתו יתברך יבוא אותו יום טוב אשר מרכבתכם תשוב ותתרומם למעלה. סעו לשלום וה' יזמין לכם עסקים טובים".

מר קיסין ומר באסס הבינו כי הרבי תומך בעמדתם. הם עשו כעצתו, ומיד בשובם החלו בהשקעות חדשות. ואכן, לא עברה שנה, ובית מסחרו של מר חזנוב חזר למעמדו הכלכלי האיתן כבעבר.

  לומדים גאולה

מציאה בסדום

המשיח מכונה 'מציאה', ועל כך נאמר (תהילים פט,כא) "מצאתי דוד עבדי", מלשון מציאה. איפה נמצאה המציאה הזאת? על-פי המדרש זה היה בסדום. על הפסוק (בראשית יט,טו): "ויאיצו המלאכים בלוט לאמר, קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות" אומר המדרש (בראשית רבה פרשה נ), שהמילה 'הנמצאות' רומזת ל'שתי מציאות': "אמר רבי טוביה בר רבי יצחק: שתי מציאות, רות המואבייה ונעמה העמונית". בהמשך לכך אומר רבי יצחק: "מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתי אותו? – בסדום".

ברוח זו המדרש מפרש (שם פרשה נא) גם את הדרך שבה נולדו עמון ומואב. על הפסוק 'ונחַיה מאבינו זרע' המדרש אומר: "אותו זרע שהוא בא ממקום אחר, ואיזה? זה מלך המשיח". כדי שהדבר יקרה זכו בנות לוט לגילוי שהוא מעין הולם הבא: "מניין היה להן יין במערה? – אמר רבי יהודה בר-ימון: נעשה להם מעין דוגמה של עולם הבא", שכן לעתיד לבוא יתקיים (יואל י,יח): "והיה ביום ההוא יִטְּפוּ ההרים עסיס".

הוויה חדשה

בפירוש מהרז"ו מוסבר: "איתא במדרש שכל מה שעתיד הקב"ה לעשות בעולם הבא עשה מקצתו על-ידי נביא בעולם הזה. ולוט היה נביא, שדיבר עמו המלאך, והמערה הייתה תחת ההר, וישב במערה – וכשהטיף ההר עסיס בא למערה שתחתיו". כלומר, מכיוון שהמעשה הזה מוביל אל המלך המשיח, זכו לנס מעין העולם הבא – שכשם שלעתיד לבוא יזילו ההרים טיפות יין, כך היה להם במערה.

ה'צמח צדק' מבאר ('ספר הליקוטים' ערך 'מואב'): "אף שזהו תכלית הקליפה למטה, כיון שעדיין היה קודם מתן תורה, וגם עשתה זה לשם שמים... לכן על ידי זה יוכל להיות בירור מבחינה זו, שיומשך מזה בחינת משיח".

המהר"ל מפראג ('נצח ישראל' פרק לב) מסביר בסגנונו המיוחד את העובדה שמלך המשיח מגיע דווקא מזרע מואב ועמון: "ומזה תבין הטעם שהמלך המשיח יהיה נולד מאומה אחרת, שהרי דוד ממואבית ושלמה מעמונית.  שכאשר השם יתברך רוצה להוציא הויה חדשה, אל זה צריך הרכבה מן נטיעה אחרת, שאינו מן הראשונה – שאם היה זה הנטיעה הראשונה אין כאן דבר חדש. ולפיכך, כאשר השם יתברך רצה להביא זרע המשיח לעולם, היה צריך לעשות הרכבה ונטיעה חדשה...

"ולכך ההויה החדשה באה מן עמון ומואב, שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב, שנמצאו עליהם 'לא יבואו בקהל לעולם', שלא תמצא דבר זה בשום אומה כלל. ומהם ראוי שיהיה נולד המשיח, שהוא הויה חדשה, וכל זה מפני התחדשות הויה החדשה".

תיקון סדום

בספר 'שני לוחות הברית' (פרשת לך-לך) מאריך לבאר שבגלל המשיח העתיד להיוולד מלוט לקח עמו אברהם את לוט. הוא מביא את דברי הזוהר שאברהם לקח עמו את לוט "כיוון שראה ברוח-הקודש שעתיד לצאת ממנו דוד". מסביר השל"ה שמלחמת המלכים, שבמהלכה שבו את לוט, הייתה משום שרצו "לבטל ישראל ולבטל משיחם חס ושלום". ולכן "רדף אברהם אבינו מהר להצילו. והציל גם את סדום, כי בבוא מלכות משיח אזיי ערי סדום ועמורה תשובנה, כדכתיב ביחזקאל".

כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש מבאר (לקוטי שיחות כרך לה עמ' 74) שהתנהגותה של סדום, הפך השלום והאחדות, הייתה על דרך עולם ה'תוהו', ואיבוד סדום ועמורה הוא בדוגמת ה'שבירה' של עולם ה'תוהו', שמטרתה בריאת עולם ה'תיקון', שהוא עולם של התכללות ואחדות. אך תכלית הכוונה היא שבתוך ה'כלים' של עולם ה'תיקון' יומשכו ויתגלו גם ה'אורות דתוהו'. ולכן לעתיד לבוא ישובו ערי סדום, שהכוונה היא שהאורות של עולם ה'תוהו' יאירו בדרך מתוקנת בעולם ה'תיקון'.

  פתגם חסידי

הכנסת אורחים בכל-זאת

"לפעמים הכנסת-אורחים כרוכה בביטול תורה או בשמיעת קצת לשון הרע, ובכל-זאת אין להתחשב בזה וצריכים לקיים את מצוות הכנסת-אורחים" (הבעל-שם-טוב)

  חיים יהודיים

משפחה נזקקת: חייבים אורחים

כמו אברהם אבינו, שחיפש אורחים והצטער כשלא הייתה לו אפשרות לגמול חסד, גם משפחת לוי מנתניה מחפשת את הזקוקים לעזרה. בני הבית רצים בחדווה אל הטלפון המצלצל, ואפילו הילד הקטן, בן העשר, יודע להזמין את המטלפן לבוא אל הבית, ובינתיים להכין בעבורו מיטה, להציע מצעים ולקבלו בחיוך רחב.

המבקרים במרכז הרפואי 'לניאדו' בנתניה אינם יכולים להחמיץ את המודעות המכריזות: "המעוניין באירוח או בכל סיוע, מוזמן להתקשר למשפחת לוי". במודעות מצויינים מספר הטלפון בבית וגם מספר הטלפון הנייד של אבי המשפחה, הרב פייש לוי. הטלפון שלו זמין כל שעות היממה, כדי שחלילה לא יקרה מצב שאדם יזדקק לעזרה ולא יצליח להשיג אותו.

מלאך החסד

כל מי שליווה קרוב משפחה או ידיד שנזקק לאשפוז מכיר את המצבים האלה. פתאום אתה מוצא את עצמך תקוע במסדרונות המרכז הרפואי באמצע הלילה, או אפילו כל השבת. לפעמים אתה רק צריך להטעין את הסוללה הדועכת של הטלפון הנייד. בדיוק בשביל זה קיימת משפחת פייש.

הרב לוי (48), חסיד צאנז, אב לתשעה, משמש לפרנסתו מורה ב'חדר' המקומי של צאנז. בשעת צהריים הוא מסיים את מלאכתו, וכעבור זמן קצר מתייצב בשערי המרכז הרפואי 'לניאדו'. ידו האחת נושאת לחמניות טריות, ובידו השנייה שקית ממתקים. הוא עובר במחלקות, מבקר את החולים, ומציע לבני המשפחה משהו להשביע את רעבונם. הילדים ייהנו מהממתקים. וכל זה מלוּוה איחולי החלמה חמים, שחשיבותם אינה פחותה.

מסורת של שלושה דורות

הכול התחיל לפני שני דורות, בבית הצנוע שבו התגוררה אימו, בהונגריה. הבית היה מגדלור של חסד. האם הייתה אז ילדה קטנה, אבל מאות פעמים ראתה את הוריה ישנים במטבח, גם בימי קור קשים. את חדר השינה הנעים העדיפו לתת לאורחים מזדמנים. היא עברה את השואה, עברה להתגורר בשכונת קראון-הייטס בניו-יורק והמשיכה את מסורת החסד: אירחה אורחים בביתה וסייעה לחולים.

"אני זוכר את אימא הולכת למרכזים רפואיים ומאכילה חולות יהודיות", מספר הרב לוי. "תמיד ידענו שאם אימא לא בבית, מן-הסתם הלכה לסייע לחולים". בשנת תשל"ג (1973), בהיותו בן אחת-עשרה, עלתה המשפחה לארץ. האם המשיכה גם כאן במסורת החסד, עד פטירתה.

איום של אורח

לא-אחת שואלים אותו איך הוא מסוגל להכניס אל ביתו בני-אדם זרים, שאורח-חייהם שונה לפעמים מאוד מהערכים המקובלים בבית. הרב לוי משיב בפשטות: "אני לא פרשן של מצוות. אני מקיים את מצוות הכנסת אורחים ובטוח שהדבר אינו מזיק. אנחנו רואים את הצד החיובי שבדבר. דווקא יהודים כאלה מתרשמים מאוד מהחמימות של הכנסת האורחים".

ואיך הוא מצליח לממן את חלוקת המצרכים בכל יום ואת שאר ההוצאות? "הקב"ה דואג", הוא משיב. "לעולם אינני מבקש תרומות, וגם אינני אוהב לקחת כשמציעים לי. אבל פעם אחת בא אליי אורח ונתן לי שטר כסף. סירבתי לקחת, והוא אמר שאם לא אקח, לא יבוא אליי עוד. זה היה איום רציני מדיי בשבילי. הבנתי שהנכונות לקבל סיוע והשתתפות גם היא סוג של עשיית חסד".

הרב לוי בפתח המרכז הרפואי לניאדו. רק תבואו

  פינת ההלכה ומנהג

זהירות בהמלצות

שאלה: האם מותר וראוי להמליץ על בני-אדם המוכנים לארח בביתם אורחים?

תשובה: לכאורה בהמלצה כזאת (ובפרט בשעה ובמקום שיש מצוקת אירוח) אנו עושים חסד, הן עם האורחים, שאנו מַפנים אותם לכתובת ראויה שתטפל בהם יפה, הן עם המארחים - שאנו מזכים אותם במצוות. והלוא הכנסת אורחים היא מצווה גדולה, ולמדים זאת מפרשתנו, ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה".

אבל לאמיתו של דבר אין לנהוג כן בלי לקבל תחילה את הסכמת המארח, ובוודאי אין לפרסם זאת לכלל הציבור, וגם לא להפנות בני-אדם רבים אל הבית. יש מקום להתיר להמליץ על הבית המארח באוזני אדם הגון וצנוע, שסביר להניח כי המארח מסכים שיַפנו אותו אליו.

זה אחד הדברים המעטים שבהם נקבע שגם תלמיד ותיק (תלמיד-חכם שלם וצדיק, שסומכים עליו, ואם הכיר אבֵדה בטביעת-עין – מחזירים לו אותה) מותר לו לשנות בדיבורו. הגמרא אומרת שמותר לו לשנות מהאמת ב'אושפיזא', היינו שלא יספר ברבים שקיבלו אותו בבית כלשהו בסבר פנים יפות, כדי שלא לגרום לנהירת אורחים אל הבית.

בספר משלי (כז,יד) נאמר על כך: "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם – קללה תיחשב לו". ופירשו חז"ל, כגון שנקלע לאכסניה וטרחו יפה לפניו, ולמחרת יושב האורח בשוק, ואומר: ה' יברך את פלוני שכך טרח לפניי. ושומעים זאת בני-אדם שאינם מהוגנים והולכים ומתאכסנים אצלו עד שמכלים את ממונו.

מכאן למדנו שיש לשקול במאזניים אם מותר לספר על כך, וגם אם כן – באילו תנאים ולאילו בני-אדם.

מקורות: שבת קכז,א. ערכין טז,א. ברכות נח,א. ב"מ כג, סע"ב, ותוס' ד"ה באושפיזא. טושו"ע חו"מ סו"ס רסב.