הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 893, ערב שבת פרשת יתרו, כ"א בשבט ה'תשס"ד (13.2.2004)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

בסיס אמיתי למוסר אמיתי

מי קובע מה מוסרי ולא בלתי-מוסרי. האם ההיגיון האנושי מסוגל לשמש בסיס לקביעות מוסריות מוחלטות? וכי השכל אינו בנוי מטבעו לטעון דבר והיפוכו?

השבוע התבשרנו על ניסוח 'קוד אתי' למלחמה בטרור. מנסחיו מנסים להתמודד עם שאלות מוסריות הצצות תוך כדי המלחמה במחבלים העושים שימוש באוכלוסייה אזרחית. היוזמה כשהיא לעצמה מוצדקת וראויה, השאלה היא מה הן הנחות-היסוד של הקוד האתי, ובאיזו מידה הן מבוססות על השקפות אישיות ולא בהכרח על עקרונות מוסר מוצקים.

דוגמה לעיוות הזה יכולנו לראות בשבוע שעבר, בעקבות הצהרת ראש-הממשלה על כוונתו לעקור מבתיהם את היהודים תושבי חבל עזה. המנופפים כל ימות השנה בדגל המוסר והנושאים על ערכי זכויות האדם לא צייצו כלל על הבעיה המוסרית שבעקירת אלפי בני-אדם מבתיהם. עכשיו תארו לעצמכם שתכניתו של ראש-הממשלה הייתה כוללת גם את עקירתם ויישובם מחדש של תושבי מובלעות ערביות. הלוא כל המקהלה הייתה עומדת על רגליה וצווחת שזה פשע מוסרי.

האם הרוב קובע?

זו, למעשה, השאלה המרכזית בבואנו לעסוק בערכי מוסר - מי קובע מה מוסרי ולא בלתי-מוסרי. האם ההיגיון האנושי מסוגל לשמש בסיס לקביעות מוסריות מוחלטות? וכי השכל אינו בנוי מטבעו לטעון דבר והיפוכו?

ההיסטוריה מוכיחה שכל חברה קבעה לה קודים מוסריים שנראו לה נכונים, אף שבמושגיה של חברה אחרת נחשבו פשעים. בספרטה חשבו שצריך להרוג ילדים חלשים ובעלי-מום, כדי שלא יסבלו וכדי שלא יפגעו בחישול הצבאי. האסקימואים סברו שיש להפקיר זקנים וחולים, כדי שלא יהוו נטל על הצעירים והחזקים. והגרמנים חשבו שנכון מאוד לרצוח את הגזעים ה'נחותים', כדי לשמור על עליונותו של 'הגזע העליון'.

כל חברה כזאת הייתה יכולה להגן בהיגיון רב על 'ערכיה', ולהסביר מדוע הם מוצדקים ונכונים ביותר. ובאמת, מניין לנו שהם אינם צודקים? מהיכן אנו שואבים את הביטחון שהתנהגותם הייתה בלתי-מוסרית, מחרידה ופושעת? האם הרוב קובע בשאלות של מוסר וערכים? ואם הרוב הופך את דעתו, האם ערכי המוסר משתנים על-פי תנודות דעת-הקהל?

האמת היא שהמוסר איננו יכול לעמוד בפני-עצמו, כיליד התבונה וההיגיון, אלא הוא חייב להתבסס על צו אלוקי עליון. ערכים שמתבססים על ההיגיון האנושי בלבד - הם בהכרח מעוותים ובלתי-נכונים. על-כן המקור לערכים מוסריים הוא אחד ויחיד - התורה. בתורה מסר לנו הקב"ה את הקודים המוסריים האמיתיים, וכך אנו יודעים מה נכון ומה פסול, מה מוסרי ומה בלתי-מוסרי.

חברה שאינה משתיתה את המוסר שלה על התורה, עלולה לחטוא לא רק באימוץ נורמות אכזריות ורצחניות, אלא עלולה לפנות גם לקצה השני - למוסריות-יתר, מוסריות מעוותת ומזוייפת. כך אנו מוצאים כיום בתוכנו כאלה החסים ומרחמים על פושעים רצחניים, נטולי צלם אנוש.

צדק אמיתי, צדק יהודי

כלל גדול קבעו חז"ל: "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן". כשם שצריך לרחם על החלש, כך צריך לפעול במלוא חומרת הדין כלפי אכזר ופושע. רחמים על אכזר אינם מבטאים מוסריות, אלא עיוות מושגים ואיבוד המצפן הערכי.

שמואל הנביא שיסף את אגג, מלך עמלק, במו-ידיו, באומרו לו: "כאשר שיכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אמך". האם היה אכזר? חס ושלום. שמואל היה יהודי מלא חמלה ורוך. אך הוא ידע להיות אכזרי במקום שהדבר נדרש. התנהגותו הייתה מוסרית אמיתית - להרוג את האכזר, את הרוצח השפל. זהו חוש צדק בריא, צדק יהודי, שיודע מתי לרחם ומתי להעניש.

המוסר היהודי קובע שאת רגשות הזעזוע עלינו לשמור דווקא ל'טרנספר' של יהודים מארצם, כי זה מעשה בלתי-מוסרי, בלתי-צודק ובלתי-ראוי. ולכן הוא גם לא יקרה, בעזרת ה'.

בציפייה לגאולה

"עתיד הקב"ה לגלות סודות עמוקים של תורה בימות המלך המשיח, מכיוון ש'מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים', וכתיב 'ולא ילמדו עוד איש את אחיו ואת רעהו'"

(זוהר ויקהל כג,א)

יש חדש

כינוס השלוחות

בשבת זו, כ"ב בשבט, יחול יום-השנה השישה-עשר להסתלקות הרבנית חיה-מושקא שניאורסון, רעייתו של הרבי מליובאוויטש. לרגל יום זה מתקיים במרכז חסידות חב"ד בניו-יורק הכינוס העולמי של 'השלוחות' — נשות השלוחים מכל קצווי תבל. מאות נשים יבואו לכינוס וידונו בבעיות המיוחדות שעמהן מתמודדת שליחת חב"ד, מחינוך הילדים ועד פעילות ציבורית בקרב נשים ובנות.

ספר-תורה בחברון

ביום ראשון, כ"ג בשבט, יתקיים בחברון מעמד סיום והכנסת ספר-תורה, שיוכנס לכולל שליד ציון הרבנית הצדקת מנוחה-רחל, הטמונה בבית-העלמין היהודי העתיק בחברון. התהלוכה תצא ממערת-המכפלה לעבר הכולל, ובסיומה תתקיים סעודת-מצווה והתוועדות חסידית. כ"ד בשבט הוא יום הסתלקותה של הרבנית מנוחה-רחל. הסעות ממוגנות יוצאות ממרכזי הערים. האירועים באבטחה מלאה של כוחות הביטחון. לפרטים טל' 064-317299.

כינוס רבנים

ועד רבני חב"ד מקיים כינוס רבנים בנושא "סוגיות רפואיות הלכתיות אקטואליות", עם גדולי המומחים. הכינוס יהיה אי"ה בימים שני ושלישי, א'-ב' באדר תשס"ד, במלון הכפרי בקיבוץ חפץ-חיים. מספר המקומות מוגבל והרבנים המעוניינים להשתתף בכינוס מתבקשים להקדים ולהירשם! טל' 08-9493176.

ספרון על הגאולה

הגב' אילנה דה-בונו כתבה את הקץ לגולה והנץ לגאולה - ספרון מיוחד לילדים, כתוב בחרוזים, המסביר את מושגי הגאולה וביאת המשיח. איורים: ליאת בהט. טל' 04-6921597.

שלחן שבת

הנסתר - גלוי, והנגלה - נסתר

התורה שניתנה לנו בהר-סיני מורכבת משני רבדים, נגלה ונסתר. נגלה - הוא פשט הדברים, המצוות, ההלכות וכו'; נסתר - זו הפנימיות האלוקית שבתורה, הסוד שבתורה.

בפרשת יתרו התורה מתארת את מעמד הר-סיני, שבו נתגלה הקב"ה לעם-ישראל ונתן לו את התורה. במעמד נשגב זה ניתנה לנו כל התורה כולה, הנגלה והנסתר. ובעצם, במעמד הר-סיני היה הנסתר גלוי לעין-כול, שהרי כל בני-ישראל ראו 'מעשי מרכבה', ואילו הנגלה היה נסתר, שכן עדיין לא פורטו כל ענייני המצוות וההלכות (בעשרת הדיברות יש תר"ך אותיות [620], כנגד תרי"ג המצוות ושבע מצוות דרבנן; אבל כל זה הוא רמז שחבוי בתוך האותיות, ואינו גלוי לעין-כול).

שתי טענות

יש מי שמסתפקים בלימוד הנגלה שבתורה ואינם רוצים ללמוד את פנימיות התורה, תורת החסידות. להצדקת שיטתם הם מציגים שתי טענות: א) אם לימוד הפנימיות אכן נחוץ, מדוע לא עסקו בכך קודם התגלות החסידות? שנים רבות הסתדרו בלא לימוד החסידות, ומכאן שאין זה הכרחי. ב) לימוד החסידות מביא עמו את תחושת התבטלות מציאותו של האדם, ואין רצונם לעסוק בדברים שגורמים שלילה של המציאות.

את התשובה לשתי השאלות הללו אפשר למצוא במקצוע הרפואה. הרמב"ם משווה בין מחלות הגוף למחלות הנפש, ועל-כן אפשר ללמוד מדרכי הריפוי של תחלואי הגוף על דרכי הריפוי של תחלואי הנפש.

גידול ותרופתו

מחלה, בדרך-כלל, עניינה שאיבר כלשהו בגוף האדם נפגע ונחלש, אבל בדורות האחרונים התפשטה מחלה שסיבתה הפוכה - היא נובעת מגידול שמתפתח בגוף, תוספת של בשר ורקמה. אלא שגידול זה גורם נזק חמור כל-כך לגוף, אף יותר ממחלות שנובעות מחיסרון באיבר כלשהו.

הדרך לטפל במחלה זו שונה מדרך הריפוי של מחלות אחרות. בדרך-כלל משתדלים לרפא ולחזק את האיבר שנפגע, וכאן נוקטים גישה הפוכה - שואפים להרוס ולהצמית את הגידול, ודווקא הרס זה מביא רפואה לאדם. שיטה רפואית זו הומצאה בדורות האחרונים דווקא, ומזמן לזמן היא משתכללת ומתפתחת.

'תרופה' נחוצה

זה משל למצב מקביל בחיי הנפש. בדורות האחרונים, ימי עקבתא דמשיחא, התפתחה מחלה חדשה, שעניינה - גידול. נוצרה תוספת של מציאות - גאווה וחוצפה, בלי שום היגיון וטעם (גם בעבר היו קיימות גאווה וישות עצמית, אך לא במידה כזאת).

הקב"ה הקדים תרופה ומכה ונתן לנו את תורת החסידות פנימיות התורה, שגורמת הרס של ה'גידול', ביטול תחושת המציאות והגאווה, אבל דווקא על-ידי כך באה רפואה לאדם. ומובן שאין מקום לטעון שבעבר לא נזקקו ל'תרופה' זו, שכן בעבר גם ה'מחלה' לא הייתה שכיחה, אולם כיום הכרח גמור הוא ללמוד את פנימיות התורה, כדי לתת כוח להתמודד עם הניסיונות של הזמן ולחזק את החיים הרוחניים של עם-ישראל.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 149)

אמרת השבוע

לא תגנוב!

רבי מנחם-מענדל מקוצק ישב בחדרו ועסק בתורתו ובעבודתו. פתאום הגיע לאוזניו דו-שיח שהתנהל מחוץ לחדר, בין אחת הנשים בבית לבין משמשו של הרבי, ר' פייבל. האישה התאוננה על היעלמותם של חפצים מן הבית, והעריכה כי נגנבו. המשמש הפליט בהתמרמרות: "למה לא יגנבו כאן? הלוא הכול פתוח, הכול הפקר!".

הרבי מקוצק הגיב בשאגה מחדרו: "למה לא יגנבו?! הכול הפקר?! - הלוא כתוב בתורה 'לא תגנוב'!".

וסיפר בעל 'שפת אמת': הייתי אז ילד, אבל שאגתו של הרבי מקוצק נכנסה לליבי, כאילו נבנתה חומה אדירה שאינה מניחה לגעת בחפץ של הזולת, שהרי בתורה כתוב 'לא תגנוב'.

מן המעיין

רועה ישראל

אמונה בה' ובמשה

על בני-ישראל מעידה התורה (שמות יד,לא): "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אם במשה האמינו קל-וחומר בה', ומה תלמוד לומר "ובמשה"? ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם.

(ילקוט שמעוני)

דבקות במשה שבדור

לפנינו לימוד חשוב: כל אחד ואחד מישראל, עם כל מעלותיו ועבודתו, צריך להיות דבוק וקשור למשה רבנו שבכל דור. רק על-ידו הוא מתקשר עם מי שאמר והיה העולם.

(לקוטי שיחות)

לראות את ההווה

הנביא רואה את העתיד, והרבי רואה את ההווה. לפעמים קשה יותר לראות את ההווה מאשר את העתיד.

(רבי נפתלי מרופשיץ)

תפילתו של 'חכם'

כל ענייניו של כל אחד מישראל, הן בגשמיות והן ברוחניות, תלויים בנשיא ישראל. כפי שאמרו חז"ל (בבא-בתרא טז): "מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". ללמדנו שאדם שהוא "חולה", אם בגופו אם בנשמתו, אינו רשאי להסתפק בזה שהוא וקרוביו וידידיו יתפללו לה' ויבקשו רחמים עליו, אלא הוא זקוק לתפילתו של "חכם", והיא הפועלת שיהיה "ושב ורפא לו".

(לקוטי שיחות)

מעשים שהם תורה

רבי לייב בן שרה, מתלמידי המגיד ממזריטש, אמר: אין אני נוסע לרבי המגיד כדי לשמוע ממנו תורה, כי-אם לראות איך הוא חולץ את נעליו וכיצד הוא קושרן. הצדיק האמיתי אינו צריך כלל לומר תורה ברבים; כל מעשיו - תורה שלמה.

בלי גבול בתוך הגבול

החסיד רבי הילל מפאריטש אמר: מי שהגיע למדרגת 'בינוני' של ה'תניא' עדיין הוא בתוך מסגרת הגבול; דרגת ה'צדיק' היא בלי גבול; ואילו 'רבי' הוא בלי גבול בתוך גבול.

רבי גם בשנתו

האומרים שהחייט ישן או הסנדלר ישן - אינם מדייקים בדיבורם, כי בשעת שנתו אין אדם עוסק במלאכתו; אבל כשאומרים "הרבי ישן" - אמת הוא, כי גם בשנתו רבי הוא.

(רבי יצחק מוורקי)

רבי - מהו?

אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש אמר לאחד מחסידיו: היודע אתה רבי מהו? כשהוא הולך לומר "מאמר חסידות", עליו להיות שפל בעיני עצמו, כאילו הוא הולך ברחוב וילדים זורקים עליו אבנים. כל נגע שמספרים לו, עליו למצאו בעצמו, וכל מה שהוא מדבר צריך להיות בבחינת "צירופי אותיות".

מעשה שהיה

שמור את יום השבת

לרגע הזה חיכינו והתפללנו. היינו מוכנים לעבור את הסבל והתלאות ובלבד לזכות להגיע אל חופי הארץ. נתפסנו בידי האנגלים והוגלינו לקפריסין. אחרי כל זאת אפשר לשער את הרגשתנו כאשר האנייה הגיעה סוף-סוף לנמל חיפה. ובכל-זאת, לתדהמת הכול, נשארנו על האנייה ולא הסכמנו לרדת.

את הסיפור אתחיל בכ"א באייר תש"ה, יום השחרור ממחנה גונסקירכן באוסטריה. בחסדי ה' שרדתי מן התופת, יחיד מכל משפחתי. אנו, הניצולים, היינו חולים וחלשים, בודדים ועזובים.

רבים החלו לחזור לארצות מוצאם, בתקווה לפגוש בני-משפחה או להשיב לעצמם רכוש אבוד. היו שביקשו להגיע לאמריקה, 'ארץ החלומות'. בליבי בערה שאיפה להגיע לארץ-ישראל.

לא קלה הייתה הדרך. יצאתי מהמחנה חולה וחלוש, ונזקקתי לאשפוז של כמה שבועות בבית-מרפא מקומי. כשהתאוששתי מעט יצאתי לזלצבורג, שם היה מחנה-פליטים. ממנו המשכתי לאיטליה, ברכבת עמוסת חיילים איטלקים, ששבו לבתיהם משדה-הקרב.

כעבור כמה שבועות הגענו לרומא. כבר הגיעו ימי החגים (תש"ו), וזו הייתה הפעם הראשונה, מאז פרוץ המלחמה, שזכיתי להשתתף בתפילות ראש-השנה ויום-הכיפורים בבית-כנסת.

ארץ-ישראל עדיין הייתה רחוקה. את חודשי החורף עשינו בסנטה, שבדרום המדינה. שם גם חגגנו את ליל-הסדר ואף זכינו לביקורי אישים חשובים, ובהם הרב יצחק-אייזיק הרצוג, הרב הראשי לארץ-ישראל, והרב בנימין מינץ, ממנהיגי פועלי-אגודת-ישראל, והם עודדו אותנו בחום לעלות לארץ.

מיד אחרי חג-הפסח נרשמתי לעלייה. נשלחתי עם כמאה צעירים למחנה-הכשרה. רוב בני הקבוצה לא שמרו תורה ומצוות, ואני וחבריי נאלצנו להתעקש על מטבח כשר במחנה.

בחודש מנחם-אב התחלנו סוף-סוף במסע לארץ-ישראל. במוצאי שבת חזון עלינו על משאיות של 'הבריחה', והובאנו למחנה קררה. לאחר כמה ימים הצטרפה אלינו קבוצה גדולה של כשמונים בחורים שומרי מצוות, בהנהגתו של ר' לייבל קוטנר.

ר' לייבל היה חסיד גור שאיבד את רעייתו וילדיו במחנות. בכל-זאת לא איבד את שמחת-החיים ואת המרץ ומאור-הפנים. הוא היה מנהיג במלוא מובן המילה, ודאג לכל צרכינו הגשמיים והרוחניים.

יצאנו לדרכנו באישון ליל, בסירות קטנות, והן הובילו אותנו לעומק הים. שם טיפסנו בסולמות-חבלים על אוניית 'ארבע חירויות', שהפליגה ארצה. הנסיעה באנייה הייתה קשה ומתישה. שנים-עשר יום ארכה הדרך; יותר מאלף בני-אדם על אנייה שנועדה לכמאתיים איש בלבד.

כשהגענו למרחק של כעשרה ק"מ מתל-אביב, כבר המתינו לנו האנגלים. כמה עשרות בחורים נועזים קפצו למים. את רובם לכדו האנגלים (שניים מהם הצליחו לשחות לחוף ושניים אחרים טבעו). החל "קרב" בינינו לבין האנגלים. אנחנו השלכנו עליהם קופסאות שימורים ושאר חפצים והם התיזו עלינו זרנוקי מים. כצפוי, האנגלים גברו והועלינו על אנייה צבאית שהפליגה לקפריסין. לא אשכח את הבכיות הנוראות, כשחופי הארץ התרחקו והלכו מעינינו.

בקפריסין נכלאנו ב'מחנה 60', תחת עינם הפקוחה של האנגלים. גם שם הקים ר' לייבל קוטנר, עם קבוצת מונהגיו, בית-כנסת ובית-מדרש, עם תפילות כסדרן ושיעורי תורה לרוב.

מדי חודש שחררו האנגלים כשבע-מאות וחמישים איש, במסגרת כאלף וחמש-מאות הסרטיפיקטים שאישרו ליהודים. גם תורנו הגיע.

ביום שישי י"ז בשבט (תש"ז) עלינו על האנייה בדרכנו לארץ-ישראל. השמחה הייתה עצומה. באונייה קיימנו את תפילת ליל-שבת וסעודת שבת חגיגית מתוך התרוממות-נפש עילאית.

בשעה עשר של בוקר שבת-קודש פרשת יתרו נכנסנו לנמל חיפה. נוסעי האנייה מיהרו לרדת ממנה, אולם המנהיג שלנו, ר' לייבל, קם והודיע כי הירידה מהאנייה כרוכה בחילול שבת, ועל-כן עלינו להישאר בה עד צאת השבת.

האנגלים חשדו שזו תכנית סודית של מרי וחתרנות כנגדם. הם איימו עלינו ואפילו ניסו להפחיד אותנו שהאצ"ל והלח"י עלולים למקש את האנייה (בהיותה אניית צבא אנגלית)  ולפוצצה, אולם אנחנו עמדנו על שלנו. "כשיופיעו שלושה כוכבים ברקיע, נרד מן האונייה", הבטיח להם ר' לייבל.

ואמנם כך היה. נשארנו על האנייה, סעדנו עליה סעודת שבת, למדנו ושרנו זמירות. אחר-כך התפללנו מנחה, אכלנו 'סעודה שלישית' והתפללנו ערבית. אפילו 'הבדלה' עוד הספקנו לעשות על האנייה, ומיד אחר-כך ירדנו ממנה. מהאנייה הובלנו בשיירה - טנק מלפנים וטנק מאחור! - אל מחנה-המעצר בעתלית. שחרורנו הסופי היה רק כעבור חודש, בכ"ד באדר (תש"ז).

סיפור סירובם העקשני של כמאה צעירים שומרי מצוות לרדת מן האנייה האנגלית בשבת, הכה גלים בכל הארץ והופיע בעיתונים. המעשה קידש שם שמים ברבים והרים את קרן השבת בקרב הציבור הרחב.

רבים מחברי הקבוצה הוסיפו לשמור גם בארץ על קשר חם עם ר' לייבל קוטנר, מחשובי חסידי גור, שהתגורר בתל-אביב ונפטר בשיבה טובה לפני כשנתיים.

(תודתנו לשולח הסיפור, ר' נתן גינצברג, שיכון ה, בני-ברק)

דרכי החסידות

כנתינתה מסיני

חסידים לא נהגו לייחס תשומת-לב רבה להקפדה על הדקדוק המדויק של התפילה. הקפידו על קריאת שמע כהלכתה, אבל עיקר הדגש בתפילה היה על הכוונה ועל התעוררות הלב. עם זאת, אדמו"רי חב"ד הקפידו מאוד על קריאת התורה, שתהיה נכונה הן מצד הדקדוק והן מצד הטעמים.

הקפדה זו מקורה ברבנו הזקן. הוא היה הקורא בתורה בבית-מדרשו של המגיד ממזריטש. מקובל, שהמגיד בירר תחילה אם הוא יודע את שייכותה של הפרשה לאותו שבוע, ושל כל חלק בפרשה ליום המקביל בשבוע, ואם הוא יודע את השייכות בין הקריאה לאיש שעולה לתורה. רק לאחר שנוכח כי רבנו הזקן יודע כל זאת הרשה לו להיות הקורא בתורה.

מעידים החסידים הראשונים: "כאשר אדמו"ר הזקן היה קורא בתורה, היה קורא את המילים בצורה מדוייקת ומוטעמת, על-פי כל כללי הדקדוק ועם כל טעמי המקרא. בכל פסוק כיוון לכל מה שמובא בנגלה דתורה על פסוק זה. כיוון בכל תיבה את כל מה שנאמר על תיבה זו בתורת הקבלה והזוהר. ועוד, היה בעצמו מזמן את העולים לתורה, כל אחד לחלק הפרשה השייך לו".

דיוק בטעמים

אחד הצדיקים הנסתרים, מהחבריא של הבעל-שם-טוב, שמע פעם אחת את קריאת התורה מפי רבנו הזקן. לאחר מכן התבטא: "הוא היה כולו למעלה ולא החסיר תג אחד למטה" (לקוטי סיפורים עמ' נה). עוד מסופר, כי אחד ממקובלי ארץ-ישראל ביקר אצל רבנו הזקן. לאחר ששמע את קריאת התורה מפי הרבי, התבטא שכיוון את כל כוונות הרמ"ק והאריז"ל, ועם זאת לא טעה בשום תג או טעם.

פעם אחת קרא רבנו הזקן בתורה, והסבא משפולי עבר ברחוב ושמע את הקריאה. הוא נעצר מעט  והקשיב. אחר-כך אמר: כנתינתה מסיני ממש!

גם את המגילה היה רבנו הזקן קורא בעצמו. לאחר הסתלקותו, שמע בנו, אדמו"ר האמצעי, את קריאת המגילה מקורא אחר, והעיר: "כן, סיפור יפה". שאלוהו: "וכי שמעת עכשיו את המגילה בפעם הראשונה?". ענה הרבי: "כשאבא קרא, זה היה סיפור אחר לגמרי"...

מספר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (לקוטי דיבורים חלק ב, עמ' רל): "רבנו הזקן לימד את בניו ונכדיו את טעמי הנגינה של הקריאה בדיוק רב בכל נוסחאות הקריאה של תנ"ך וחמש מגילות, והקפיד מאוד על הדיוק בנגינת טעמי הנגינה... כל בני רבנו הזקן היו כולם בעלי-קריאה, וכולם למדו את הקריאה מהרבי".

עוד הוא מספר (עמ' 456): "כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים היו מקפידים גדולים שישמרו היטב על טעמי הנגינה בקריאת התורה... הם הקפידו על בעלי-קריאה טובים. עיקר הדיוק היה על שני דברים: א) דקדוק המילים בהברה ברורה, ב) טעמי הנגינה".

לשתוק ולשמוע

בשנת תרנ"ו פרסם כ"ק אדמו"ר הרש"ב 'מודעה רבה' על קריאת התורה (נדפסה באגרות-קודש שלו, כרך א, עמ' קעח), שבה הוא מבאר את מעלתה ומעורר להקפיד על שמיעתה כהלכתה. הרבי התבטא אז: "ברור הדבר, אשר השומע קריאת התורה כהלכתה, הנה מלבד זאת אשר מקיים מצוות השם, הנה עצם עניין הכבוד שמכבד את התורה, על-ידי זה התורה מעוררת רחמים עליו ועל אנשי-ביתו ברוחניות ובגשמיות".

באותה מודעה מזהיר הרבי שלא לדבר בשעת קריאת התורה, להקשיב לכל מילה, לא לסייע לקורא בקול רם ועוד. הרבי מסיים: "היוצא מכל הנ"ל, שצריך כל אחד לשמוע קריאת התורה מפי השליח-ציבור, ואסור אפילו ללמוד בעת קריאת התורה וכל-שכן לשוח שיחה בטלה חס-ושלום, וטוב שישמע מתוך החומש, וחס-ושלום לא יסייע להש"ץ ולא יקרא עמו בקול, כי-אם ישתוק וישמע את הקריאה".

חיים יהודים

יונה באומל ומחצית הדסקית של בנו. נאחזים בתקווה

"ככה לא מנהלים משא-ומתן"

כשלושה שבועות לאחר הבאת אלחנן טננבאום וגופות שלושת החיילים החטופים מלבנון, בתמורה לשחרורם של מאות מחבלים, מסכים יונה באומל, אביו של החייל הנעדר זכריה באומל, לדבר על העסקה ועל מידת מוסריותה.

באומל מודה ביושר כי הוא מתקשה לנחש מה הייתה דעתו על העסקה לו כללה גם את בנו. מכיוון שאין זה כך והוא יכול לבחון את העניין באובייקטיביות, סבור באומל כי העסקה שגויה. "אני שומע מנהיגים בישראל האומרים כי 'בשביל החיילים נשלם כל מחיר'. לכאורה הייתי צריך להיות הראשון לשמוח על דיבורים כאלה, אך לא. ראשית, לא נבון בעיניי להגביר את תאבונו של הצד שכנגד. שנית, זה גם לא-נכון ולא-מוסרי. אם בתמורה לשלושה חיילים משחררים מאות מחבלים, שרבים מהם חוזרים אחר-כך לפעילות טרור, הגורמת להרג של יותר משלושה יהודים, הרי יצא שכרנו בהפסדנו".

אחד כנגד אחד

באומל יוצא חוצץ גם נגד האופן הכושל, לדעתו, של ניהול המשא-ומתן: "אינני רוצה להתגאות, אבל כשאני ניהלתי משא-ומתן להשבת גופתו של חייל צה"ל ארצה, הדברים נראו אחרת". כוונתו למשא-ומתן שניהל, באורח לא-רשמי, לפני כשתים-עשרה שנים, להשבת גופת חייל צה"ל הדרוזי, סמיר עסאד. "ישבתי אז אחד מול קבוצה. התחילה דרישה לשחרור של מאות מחבלים. בסופו של המשא-ומתן שוחרר מחבל בודד בתמורה לקבלת הגופה. אחד כנגד אחד".

יונה ורעייתו מרים מתגוררים בירושלים. הם סמל להורים יהודים מסורים, המוכנים לעשות הכול למען בנם. יותר מעשרים ואחת שנים חלפו מאז הקרב המר בסולטן יעקוב, שבו נפל בנם בשבי הסורים, והשניים אינם מוכנים להרים ידיים. הם אינם מתייאשים ואינם מוותרים על-אף אלפי הפגישות, השיחות, הנסיעות, התקוות והאכזבות שחוו מאז.

נעלמו ואינם

העובדות היבשות והכואבות הן כי מיום נפילת הבן בשבי, בכ' בסיוון תשמ"ב, איש לא טען כי הוא ושני חבריו, יהודה כץ וצבי פלדמן, בחיים. שום גורם גם לא ניסה להשתמש בהם כב'קלפי מיקוח'. יונה ומרים מעולם לא קיבלו מבנם סימן חיים כלשהו.

ומנגד, מעולם גם לא הוצגה הוכחה כלשהי למותם של זכריה ושני חבריו. יונה ומרים מתעקשים להאמין כי בנם חי ולצפות לשובו. הם מתרוצצים בעולם, מפעילים קשרים בין-לאומיים, אוספים כל שביב מידע ואינם אומרים נואש.

תקווה חדשה

"זה קשה, זה עצוב", אומר יונה בקולו האיטי, הלאה-משהו. "איננו אנשים צעירים וכוחותינו הנפשיים אינם בלתי-מוגבלים; אבל אנחנו מוכרחים להוסיף לשאת את המשא הזה על גבנו. אם אנחנו לא נעשה זאת למען זכריה, מי יעשה זאת?".

בשבועות האחרונים מתנוצצת לה תקווה קטנה חדשה בקצה המנהרה האפלה של המסע למציאת הבן האובד. "ממש לאחרונה נפתח לפנינו ערוץ קשר חצי רשמי עם גורמים בסוריה", מגלה יונה. "לדבריהם, זכריה עדיין בחיים". הלוואי!

פינת ההלכה ומנהג

יבולים שהתערבו

שאלה: הדין הוא שאי-אפשר לעשר מיבול שנה אחת על יבול שנה אחרת. מה עושים ביבולים של שנים סמוכות שהתערבבו?

תשובה: אם נתערבו יבולי שנים שדינן שונה לעניין המעשרות, יש להפריש את המעשרות "מיניה וביה" מתוך הכמות הכללית. צריך לומר ולקבוע, שהמעשר הראשון יהיה מפירות כל שנה בנפרד (בצפונם של הפירות מתשס"ג - עליהם, ובצפונם של הפירות מתשס"ד - עליהם), ובהפרשת מעשר-שני יש לומר שהמעשר מהפירות החייבים במעשר עני יהיה מעשר עני, והמעשר מהפירות החייבים במעשר שני, יהיה מעשר-שני, ויתחלל על הפרוטה.

יש מחמירים להפריש תרומה ותרומת מעשר מכל פרי ופרי לחוד, או להביא 'טבל ודאי' ממקום אחר, כדי להפריש על כל שנה בנפרד. לדוגמה, אם נתערבו 10 ק"ג פרי מתשס"ג בתוך 10 ק"ג פרי מתשס"ד, יביא קצת יותר מ-100 גרם טבל של תשס"ג וקצת יותר מ-100 גרם טבל של תשס"ד, ויפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר מן הטבל של כל שנה על שנתו, ואם אי-אפשר לעשות כן, יש להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר, כרגיל (בהסתמך על ביטול ברוב).

כל זה אם התערבבו הפירות עצמם, אך אם התערבבו משקים של טבל, כמו יין ושמן, אפשר לסמוך על כך שבכל כמות שמוציאים לתרומה גדולה ותרומת מעשר יש בה כשיעור מטבל של כל שנה על שנתו, וידגיש בנוסח ההפרשה שיחולו המתנות מן הפירות של כל שנה על שאר הפירות של אותה השנה.

מקורות: מכשירין פ"ב מי"א ובמפרשים. רמב"ם הל' מעשר פ"ח ה"ג-ד. הל' מע"ש פ"א הי"א. שו"ע יו"ד סי' שלא סעיף קכח. חזו"א שביעית ז,טו. שו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קפג. 'התורה והארץ' ח"ב עמ' 319-340. קונטרס 'הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית' (מכון התורה והארץ, תשנ"ב) ס"פ יט, וש"נ. 'משפטי-ארץ - תרו"מ' פ"ח ס"ז.