חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:21 זריחה: 6:08 י"ז באב התשע"ט, 18/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1237 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש יום-הכיפורים, ט' בתשרי ה'תשע"א (17/09/2010)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1237 - כל המדורים ברצף
'על חטא' כצמיחה רוחנית
יש חדש
כשמתעלים – צריכים לבקש סליחה
יום-הכיפורים
מתיקות הסליחה
קדיש לפני 'כל נדרי'
יום-הכיפורים לעתיד
בלהט שובב
"לבחון את היחס אל הזולת"
יום-הכיפורים שחל בשבת

 

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1237, ערב שבת-קודש יום הכיפורים, ט' בתשרי ה'תשע"א (17.09.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

'על חטא' כצמיחה רוחנית

הביקורת העצמית הנוקבת היא ההוכחה לצמיחה רוחנית אמיתית, ואילו שביעות הרצון העצמית היא המתכון הבטוח להתנוונות רוחנית ולאובדן היוזמה והחיוּניות

העמידה בראש מורכן ביום-הכיפורים מתוך הכאה 'על חטא' אינה עולה בקנה אחד עם הרוח הכללית הנושבת בימינו. פסיכולוגים ויועצים למיניהם מעודדים את בני-האדם להיות שלמים עם עצמם, להתנער מרגשות אשם, להרגיש שביעות-רצון וסיפוק עצמי. על-פי התפיסה הזאת החולשות והמעידות הן תכונה אנושית טבעית, ואין סיבה להיות מוטרדים מהן.

לא-אחת אנחנו פוגשים בני-אדם המביעים שביעות-רצון מעצמם וממצבם הרוחני. ובאמת, הם אנשים טובים והגונים, שממלאים את חובותיהם כלפי עצמם וכלפי סביבתם, וגם שומרים על מידה סבירה של מסורת ושל קיום מצוות. אי-אפשר לומר שהם בני-אדם רעים. ופתאום הם נדרשים לבוא אל בית-הכנסת ולהתוודות על רשימה ארוכה על חטאים ועוונות.

לא 'שמח בחלקו'

המסורת היהודית מלאה סיפורים על גדולי ישראל, צדיקים ועובדי ה' בכל ליבם ובכל נפשם, שהיו מלאי רעד וחרדה לקראת יום-הדין. קדושי-עליון, שניצלו עד תום כל דקה בשנה החולפת, בכו במר-ליבם בערב יום-הכיפורים מתוך תחושת בושה וכלימה, כיצד יוכלו לשאת פנים אל בורא-העולם, לאחר שהם דלי-מעש ומלאי פגמים ועוונות. וכי זו הלקאה עצמית מיותרת?

אלא שדווקא הביקורת העצמית הנוקבת היא ההוכחה לצמיחה רוחנית אמיתית, ואילו שביעות הרצון העצמית היא המתכון הבטוח להתנוונות רוחנית ולאובדן היוזמה והחיוּניות. אדם גדול באמת לעולם איננו שבע-רצון מעצמו. הוא תובע מעצמו עוד ועוד, וככל שהוא מתעלה, הוא שואף לגבהים חדשים. מי שמרגיש שאצלו 'הכול בסדר' רק מוכיח בכך עד כמה מצבו אינו 'בסדר'.

תכונת 'השמח בחלקו' נפלאה בכל הקשור לעולם החומר. ככל שאדם שמח יותר במה שיש לו ואינו שואף לאגור עוד כסף ועוד נכסים – כן גדל אושרו ("איזהו עשיר, השמח בחלקו"). אך בכל הקשור לנכסים רוחניים – תכונת ה'שמח בחלקו' היא תכונה גרועה מאוד. בעולם הרוח האדם נדרש לשאפתנות מתמדת, ואם לא-כן, הוא קופא על שמריו ונסוג לאחור.

האדם נדרש להיות שרוי בצמיחה מתמדת. לעולם אין הוא רשאי לומר: כבר אין לי מה לשפר. כל עוד רוח-חיים באפו יש לו הכוח, וממילא מוטלת עליו החובה, להוסיף ולהתקדם ולהשתפר. תמיד אפשר להוסיף בתורה ובמעשים טובים, כי התורה אין-סופית ולטוב אין גבול.

אם האדם מקפיא את התקדמותו ונשאר באותו מצב, אין הוא מנצל, למעשה, את הימים והשנים שהעניק לו הקב"ה. ההתקדמות וההתעלות המתמדת מעניקות תוכן מחודש לכל יום חדש ולכל שנה חדשה. האדם מקבל את הימים והשנים הנוספים בזכות, שכן הוא זקוק להם כדי להשיג יעדים חדשים בחייו הרוחניים.

חיים אמיתיים

כל אדם שיעשה חשבון-נפש אמיתי ימצא כי הוא רחוק מאוד משלמות, ועדיין לפניו כר נרחב להשתפרות ולהתעלות. אולי אין הוא מקדיש די זמן ללימוד התורה. אולי יש מצוות רבות שעדיין אין הוא מקיים בשלמות הראויה. סביר להניח שיש לו הרבה לתקן ביחסים שבין אדם לחברו. זו הצמיחה האמיתית הנדרשת מיהודי חי.

יש פתגם חסידי: חיים אמיתיים פירושם – שהיום יהיה טוב יותר מיום האתמול, ושיום המחר יהיה טוב מהיום. שתהיה לנו אפוא שנה חדשה של צמיחה ושל התעלות רוחנית, וככל שנתקרב יותר אל אבינו שבשמים, כן יאיר לנו בורא-העולם את פניו ויעניק לכל יהודי את כל הדרוש לו בגשמיות וברוחניות, עד הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

  יש חדש

'שמרנו לך כיסא'

בססמה 'שמרנו לך כיסא' צעירי-חב"ד מזמינים את המוני בית-ישראל לבוא ביום-הכיפורים להתפלל ב'בית-הכנסת הפתוח'. לקראת הימים הנוראים הקימו בתי-חב"ד ברחבי הארץ כמאתיים וחמישים מנייני-תפילה מיוחדים, בעבור הציבור הרחב. בראש-השנה הייתה התפוסה מלאה, ועתה נערכים במיוחד לקראת יום-הכיפורים. הבאים גם נהנים מהדרכה מסודרת לאורך התפילה. פרטים ורשימת אתרי התפילה באתר www.kipur.org.

עלון ליום-הכיפורים

לקראת יום-הכיפורים הוציאו-לאור צעירי-חב"ד עלון הסברה מיוחד, שמופץ ביותר ממאה וחמישים אלף עותקים. בעלון מוגש הסבר מקיף על היום הקדוש, דיניו ומנהגיו, בשפה בהירה ומתאימה לכול. העלון מתקבל בברכה בציבור הרחב.

שמחת החג לכול

צעירי-חב"ד נערכים לקראת הפעילות הגדולה בימי חג-הסוכות. עשרות סוכות ניידות יסובבו אי"ה בחוצות הערים והיישובים, ויזַכו את המוני בית-ישראל במצוות החג. במרכזי הערים בתי-חב"ד מציבים את 'סוכות האחווה', שיאפשרו לציבור לקיים את מצוות הסוכות וארבעת המינים. חסידי חב"ד ישַמחו את כוחות הביטחון, ובייחוד את חיילי צה"ל. כמו-כן תהיה פעילות מיוחדת במרכזים רפואיים, בבתי-אבות, בריכוזי עולים ואף בבתי-כלא.

משפחת מגנטי בונה סוכה

חברת יצירתי מגישה עוד מוצר בסדרת משפחת מגנטי - בונים סוכה. המשחק הזה יוצא לאור לרגל מלאות שנה להופעת הסדרה, והוא מאפשר לילדים לחוות את חוויות הסוכה וללמוד את ההלכות העיקריות שלה. במשחק דפנות כשרות, קישוטים מנצנצים וענפי סכך, שבהם הילדים יוצרים סוכות מגנט. הפצה: גרינטק, טל' 1-700-700015.

  שלחן שבת

כשמתעלים – צריכים לבקש סליחה

ביום-הכיפורים יהודים מתעלים למדרגה עליונה ביותר עד שהם 'דומים למלאכים'. ביום הקדוש הזה אין אוכלים ואין שותים, בדוגמת מלאכי השרת, ונוהגים ללבוש בגדים לבנים כדי להידמות למלאכים.

אולם דווקא פסגת ההתעלות הזאת היא גם שעה של וידוי והזכרת חטאים ועוונות. איך מתיישבת ההידמות למלאכים עם אמירת הווידוי והכאה על חטא: 'אשמנו', 'בגדנו' וכו'? לכאורה השעה המתאימה להתוודות על החטאים היא כאשר היהודים שרויים במצב רגיל, של בני-אדם העלולים לחטוא, ולא כשהם דומים למלאכי השרת.

למה באמצע התפילה

שאלה דומה מתעוררת על בקשת 'סלח לנו' שאנו מבקשים בכל תפילת שמונה-עשרה. אנו אומרים את הבקשה הזאת אחרי כל העבודה של פסוקי-דזמרה, ברכות קריאת שמע, קריאת שמע, כאשר אנו עומדים בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה, שבה האדם עומד במדרגה עליונה של 'עבד העומד לפני אדונו'.

לכאורה היינו צריכים לבקש סליחה על חטאינו מיד בעמדנו להתפלל. הדעת נותנת שקודם שהאדם פונה אל הקב"ה לבקש את צרכיו עליו לבקש תחילה סליחה ומחילה על מעשיו הבלתי-רצויים. אבל אנחנו איננו מבקשים סליחה בתחילת התפילה, אלא באמצע התפילה דווקא, בפסגת ההתעלות של התפילה!

חטא יחסי

אלא שיש דברים שאינם נחשבים חטא במצבו הרגיל של האדם, כי על-פי מדרגתו הנוכחית ומגבלותיו הטבעיות אי-אפשר לדרוש ממנו יותר מזה. דווקא כשהוא מתעלה למדרגה עליונה יותר, נדרשת ממנו עבודה בדרגה גבוהה יותר, ואז הוא מכיר שעבודתו הקודמת היא בבחינת חטא.

לכן כשיהודי מתעלה לתכלית השלמות של עבודת התפילה, ועומד 'כעבד לפני אדונו' בתפילת שמונה-עשרה, הוא מכיר ומרגיש שהדברים שקודם לכן נראו בעיניו שלמים ונכונים הם בעצם חטא, ועליו לבקש מהקב"ה: "סלח לנו... כי חטאנו".

ההתעלות מביאה לידי הכרה

כך גם ביום-הכיפורים: במשך חודש אלול ועשרת ימי תשובה היהודי כבר שב בתשובה על כל הדברים הבלתי-רצויים וכבר תיקן אותם בתכלית השלמות. בדרגה הרוחנית שהוא עומד בה בערב יום-הכיפורים כבר אין לו חטאים ועוונות, והוא שלם בעבודתו.

אבל כשהוא נכנס ליום-הכיפורים ומתעלה על-ידי קדושת היום, עד שהוא מתדמה למלאכים – או-אז הוא מכיר ומרגיש עד כמה עבודתו הרוחנית רחוקה מהשלמות הנדרשת, ודווקא המצב הרוחני העילאי הזה גורם לו לחוש צער וכאב על שאינו עובד את קונו בשלמות הראויה. לכן הוא מתוודה על חטאיו, והווידוי מעמיק והולך ככל שהוא מתעלה עוד יותר במשך יום-הכיפורים. כי כשהוא נכנס ל'היכל המלך', ובמיוחד כשהמלך (הקב"ה) מכניס אותו ל'חדר לפנים מחדר' – הוא מבין כי עליו להתעלות עוד יותר, עד שהוא מבקש מחילה על מדרגתו הקודמת.

(התוועדויות תשמ"ב כרך א, עמ' 96)

  מן המעיין

יום-הכיפורים

אמור אתה

שנה אחת אמר רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב את 'כל נדרי' בהתעוררות עצומה, בבכייה גדולה וביללה, עד שבאמצע האמירה חש חולשה גדולה. הוא הפסיק את התפילה והכריז: ריבונו-של-עולם, אין לי עוד כוח להוסיף ולומר; עכשיו אמור-נא אתה: "ויאמר ה' סלחתי כדברֶך".

החטא מתדמה לטוב

מתוך חמישים ושלוש אמירות 'על חטא' שבתפילה אנו מזכירים 'על חטא' אחד בלבד שחטאנו אותו 'ביצר הרע'. משום שעל-פי-רוב אנו סבורים כי החטא בא מיצר הטוב. רק לעיתים רחוקות האדם אכן יודע שהוא עובר עבֵרה. בדרך-כלל הוא חושב שמעשיו ראויים, ואף נדמה לו שהוא עושה מעשה טוב וישר.

(רבי פינחס הורביץ)

עכשיו מתחילים

הרבי הריי"צ מליובאוויטש סיפר שפעם אחת למחרת יום-הכיפורים נכנס אל אביו, הרבי הרש"ב, ושאלו: "ומה עכשיו?". ענה לו אביו: "עכשיו צריך להתחיל לחזור בתשובה".

איך מכים

החסיד רבי שמואל בצלאל היה אומר: כשאומרים 'אשמנו' היו צריכים להכות על החזה במקל יבש ולא ביד, כי כשמכים ביד היצר חושב שמלטפים אותו.

סלחתי כדברך

פעם אחת כשהגיע רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב בתפילת כל נדרי לפסוק "ויאמר ה' סלחתי כדברך", הפסיק רגע ואמר: "רבותי, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם; ובכן נאמר-נא דבר בשם אומרו: "ויאמר ה' סלחתי כדברך".

שמחה אחרי יישור הלב

אחרי ימי הדין, התשובה והכפרה, שהם ימי ראש-השנה, עשרת ימי תשובה ויום-הכיפורים, באים ימי חג-הסוכות, שהם ימי שמחה והלל. וסימנך: "ולישרי-לב – שמחה". כלומר, לאחר שמיישרים את הלב, על-ידי התשובה בראש-השנה וביום-הכיפורים, זוכים לשמחה בחג-הסוכות.

(הרבי מליובאוויטש)

אפשר לרחוץ

"הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה" (מן התפילה). אנו משולים לכלי מלא זוהמה, אבל כל זמן שהכלי עצמו שלם, אפשר לרחוץ אותו ולנקותו ולהחזירו לטוהרו.

(רבי שלמה רוקח מבעלז)

ראויים לרחמים

"הס קטֵגור וקח סנֵגור מקומו" (מן התפילה). "הס קטֵגור" – שישתיק הקטֵגור, "וקח סנֵגור" –  וקבל כסנֵגוריה וכהצטדקות את "מקומו", את מעמדו ומצבו של עם-ישראל, ואת התנאים והקשיים שהוא חי בהם.

(פרח לבנון)

  אמרת השבוע

מתיקות הסליחה

שנה אחת בליל יום-הכיפורים בבית-מדרשו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב שר החזן את הפסוק "ונסלח לכל עדת בני-ישראל" במנגינה שובת-לב, ואחריו שרו זאת כל המתפללים, מתוך דבקות והשתפכות-הנפש.

התלהב הצדיק וקרא: "ריבונו-של-עולם! אילו לא חטאו לך בני-ישראל, מי היה משמיע לפניך 'ונסלח' מתוק כזה!"...

  מעשה שהיה

קדיש לפני 'כל נדרי'

השמועה עברה כברק בקרב יהודי בודן שבהונגריה. תחילה התקשו להאמין בה, אך במהרה התברר כי זו אמת מרה, שהמיטה קלון על הקהילה היהודית כולה.

הסיפור אירע לפני כחמש-מאות שנה. העיר בודן (או בודה) הייתה אז עיר בפני עצמה, קודם שאוחדה עם עוד שתי ערים ונהפכה לעיר הגדולה בודפשט. התגוררה בה קהילה יהודית גדולה ומפותחת.

אחד מנכבדי הקהילה היה שניאור בן-אפרים, יהודי עשיר ומקורב לשלטון. הוא היה יהודי שומר תורה ומצוות, נשוי לאישה כשרה ואב לשני בנים טובים. שניאור היה יוצא ונכנס בחוגי שרים ורוזנים ודלתות רבות היו פתוחות לפניו.

יום אחד נטש האיש את אשתו ואת ילדיו והלך שבי אחר אחת מבנות האצילים שהכיר. השניים גמרו אומר להינשא, ושניאור עבר לגור בבית האישה הנכרייה.

העיר כולה סערה, וראשי הקהילה החליטו להעניש את האיש כמשפט הימים ההם. הם פסקו כי שניאור יועמד אל עמוד הקלון והקהל כולו יעבור על פניו ויבייש אותו.

זה היה עונש קשה מנשוא בעבור האיש העשיר והמכובד. המפלט היחיד שעמד לפניו היה להמיר את דתו. אם יוציא את עצמו מכלל-ישראל, שוב לא תוכל הקהילה היהודית להטיל עליו עונש כלשהו. בצעד חפוז ונמהר החליט לעשות את הנורא מכול, כדי להינצל מהבושה הגדולה.

הוא פנה אל הכנסייה המקומית, המיר את דתו ושמו נקרא מעתה סרנטצ'ש אימרה. עתה לא יכלו היהודים לעשות לו מאומה.

אך למרות המרת דתו נשאר האיש נאמן לאֶחיו היהודים. הוא הִרבה לעסוק בשתדלנות בעבורם בקרב אנשי השלטון, ובכל עימות עם הגויים עמד לימינם.

על ההתייצבות הזאת לימין היהודים שילם מחיר יקר. חבריו הגויים בזו לו, ולא-אחת אף זממו לרוצחו נפש, ואך בנס ניצל מידם; אולם הוא לא סטה מדרכו.

שמו נודע בכל הסביבה כידיד-אמת של היהודים. קהילות שסבלו מרדיפות או מאיומים כלשהם היו פונות אל המשומד סרנטצ'ש, והוא לא נח ולא שקט עד שהצליח לבטל את הגזֵרה.

שנה אחת, למשל, בערב חג-הפסח, נודע לו על עלילת-דם קשה שהעלילו על יהודי עיר אחת. הגויים איימו להרוג את אלפי היהודים המתגוררים בה. סרנטצ'ש עשה מאמצים עילאיים כדי להביא לידי חקר האמת, והצליח במשימתו. המלשין הודה כי בדה את העלילה והוצא להורג.

הוא ניסה לעזור לאחיו גם בדרכים אחרות. בכל ערב שבת היה יוצא אל רחובות היהודים ומפזר מכספו ברוחב-לב לעניים ולנזקקים.

בניו היהודים, אברהם ואפרים, הוסיפו ללכת בדרך התורה והמצוות. הציבור התייחס אליהם באהדה, והכול ניסו לעודדם ולחזק את ליבם.

כאשר עמדו הבנים להיכנס למצוות התעוררה השאלה כיצד לקרוא להם לעלות לתורה – האם יש לקרוא להם על שם האב המשומד? וכי אפשר לומר: 'יעמוד אברהם (או אפרים) בן ר' שניאור'? האוּמנם אדם שפנה עורף לדתו ראוי כי יוזכר בבית-הכנסת בתואר של כבוד?

רב העיר, רבי נפתלי הירץ, הריץ שאלה בנושא אל שניים מגדולי הפוסקים באותה עת, מהר"ם פדובה מאיטליה ורבי אליהו הלוי מקושטא. המהר"ם מיהר להשיב כי אכן שניאור המיר את דתו והתערבב בין הגויים, אולם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, "וראוי לקרבו". ברוח תשובתו הוחלט כי יש לקרוא לבניו לעלות לתורה בשם אביהם.

סרנטצ'ש הוסיף לסבול רבות מיד הנוצרים. הללו העלילו עליו עלילות רבות במשך ימי חייו. לא-אחת אף התנפלו על ביתו ושברו והרסו מכל הבא ליד, ואך בנס ניצל הוא-עצמו מיד הפורעים; אולם כל ההתנכלויות האלה לא שינו את נאמנותו לאחיו היהודים.

כשהגיע לעת זקנה חלה ושכב על ערש דוויי. הוא חש כי קיצו קרב. בליל יום-הכיפורים ביקש כי יישאו אותו אל בית-הכנסת. בטרם פתח החזן בתפילת 'כל נדרי' ביקש שניאור את רשות הדיבור.

"יהודים יקרים", פתח בקול רועד, "לא נעלם מכם כי הפקרתי את חיי בעבור אחיי ובני-עמי. סבלתי על כך סבל רב וצרות רבות, אך זה המעט שיכולתי לעשות כדי לכפר על אותו צעד מר ונמהר שעשיתי. סהדי במרומים כי המעשה הזה שעשיתי ייסר את כליותיי כל ימי חיי, ושפכתי דמעות כמים על שבגדתי בעמי ובאלוקיי.

"אנא מכם, אחיי היקרים, המליצו טוב על נשמתי ובקשו בעדי לפני ה' כי יסלח לי. אבקש מכם כי בכל שנה ושנה קודם 'כל נדרי' תאמרו קדיש לעילוי נשמתי החוטאת".

שניאור סיים את דבריו, עצם את עיניו והחזיר את נשמתו ליוצרו בבית-הכנסת לפני 'כל נדרי'!

עין לא נותרה יבשה באולם בית-הכנסת. הקהל קיבל עליו לקיים את דברי המת. בכל שנה, בליל יום-הכיפורים, לפני 'כל נדרי', היה הרב אומר קדיש בעד נשמתו של שניאור.

כאשר סיפרו לפני הגאון רבי אפרים הכהן מווילנה, בעל 'שער אפרים', את סיפורו המיוחד של שניאור, כיצד מסר נפשו בכל עת בעבור אחיו והפקיר את עצמו, את גופו ואת ממונו בשביל ישראל, החליט גם הוא להחזיק במנהג קהילת בודן, ולומר מדי שנה בשנה קדיש לעילוי נשמתו של שניאור בן רבי אפרים.

  לומדים גאולה

יום-הכיפורים לעתיד

על יום-הכיפורים נאמר בתורה (ויקרא טז,לד) "חוקת עולם": "והיתה זאת לכם לחוקת עולם, לכפר על בני-ישראל מכל חטאתם, אחת בשנה". חז"ל (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמד) למדו מהפסוק הזה שיום-הכיפורים יישאר גם לעתיד לבוא: "כל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם. אמר רבי אלעזר: אף יום-הכיפורים לא ייבטל לעולם, שנאמר והייתה זאת לכם לחוקת עולם".

המפרשים דנים בפירוש הדברים, מה הכוונה ב'ביטול' המועדים לעתיד לבוא ומה המיוחד בפורים וביום-הכיפורים שיישארו תמידיים. הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תתכא) מסביר: "אלו המדרשים וכיוצא בהם מדברים לימות המשיח, שתרבה הטובה והשמחה והמנוחה והתענוג, עד שיהיו כל הימים שווים אצל בני-אדם כאילו נתבטלו המועדים, שאין הפרש בין חול למועד, ולא שתתבטל המצווה חס ושלום". לדבריו, הטעם הזה יביא לידי אובדן השמחה היתרה של המועדים, אבל לא יבטל את ייחודו של יום-הכיפורים, "לפי שאין השמחה מבטלת עינוי. דאדרבה, כל מה שיהיה אדם בשמחה ותענוג, מרגיש בעינוי יותר".

"כמו התחייה"

המהר"ל מפראג מסביר בדרכו שלו את המיוחד ביום-הכיפורים, ואת הקשר המיוחד שלו לתקופת הגאולה ותחיית המתים (תפארת ישראל פרק נג): "כי עניין אלו המועדים הם כמו התחייה, שאחר שהגיעו למיתה יחזרו לחיים כבראשונה. וכן יום-כיפורים שהאדם אשר הוא חוטא ונגזר עליו המיתה – יחזור לו החיים... (וזה) אי-אפשר רק על-ידי עולם העליון".

עוד הוא מוסיף "כי ביום-הכיפורים מקריבים שני שעירים... היה נוטל הקב"ה עוונות ישראל ונותן אותם על עשיו, שנאמר: 'ונשא השעיר עליו את כל עוונותם', ואין שעיר אלא עשיו שנאמר 'הן עשו אחי איש שעיר'. הרי מדרגת יום-הכיפורים שהוא יתברך היה נותן עונש של יעקב על עש'ו. וכן היא מדרגת פורים, מה שהיה רוצה המן, שהוא מזרע עשיו, לעשות למרדכי, שהוא מזרע יעקב, שהיה חפץ לאבדו נטל הקב"ה ונתן על זרע עשיו הוא המן, ונאבד... ולפיכך אמרו כי פורים ויום-הכיפורים לא יעברו ולא יהיו בטלים, כי אלו שניים הם ביטול כוח עשיו שבא לעולם, ומאחר כי מדרגתם מעולם העליון אין ביטול להם אף לזמן התחייה".

מעינוי לעונג

יום-הכיפורים אכן יישאר לעתיד לבוא, אבל ייתכן שיציינו אותו בדרך של עונג דווקא. כך מבואר בתיקוני-זוהר (תיקון כא נז,ב): "פורים אתקריאת על שם יום-הכיפורים, דעתידין לאתענגא ביה ולשנויי ליה מעינוי לעונג" [=פורים נקרא על שם יום-הכיפורים, שעתידים להתענג בו, ולשנות אותו מעינוי לעונג].

וכבר מצאנו פעם אחת שבה לא התענו ביום-הכיפורים – בעת שמחת חנוכת בית ראשון (מועד קטן ט,א): "אותה שנה לא עשו ישראל את יום-הכיפורים, והיו דואגים... יצתה בת-קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא".

רבי צדוק מלובלין כותב ('פרי צדיק' חלק ה, מוצאי יום-הכיפורים פרק ב) שאין הכוונה שלעתיד לבוא לא יתענו, אלא יתבטל רק העינוי של נעילת הסנדל: "באמת, למה אכלו ביום-הכיפורים, וכי שכחו חס ושלום כל ישראל קדושת יום-הכיפורים? אך באמת... נראה שלעתיד יתבטל עינוי נעילת הסנדל. ואז יהיה רק מצוות עינוי התענית מאכילה ושתייה, שהתורה לא תשתנה חס ושלום. ואף אחר התיקון יהיה נצרך התענית, לכפר על העבר... ואז סברו שכבר הגיע זמן התיקון ויהיה שלמה משיח, ולכן סברו שאין צריך תענית, וסברו שאין עוד מקום לתענית יום-הכיפורים. אך אחר-כך הרגישו שעל-כל-פנים נצרך התענית, לכפר העבר".

  פתגם חסידי

בלהט שובב

"הקב"ה אומר לישראל:'שובו בנים שובבים'. התשובה צריכה להיות שלא ביישוב-הדעת, אלא בבחינת 'שובבים' – בלהט ובאש בוערת, מתוך כמיהה בלתי-מוגבלת" (החוזה מלובלין)

  חיים יהודיים

"לבחון את היחס אל הזולת"

מתחילת חודש אלול סובב הרב הראשי לישראל הראשון-לציון הרב משה-שלמה עמאר ברחבי הארץ, ומוסר דרשות חיזוק בבתי-הכנסיות. בין דרשה לדרשה הצלחנו לתפוס את הרב לשיחת התעוררות לקראת יום-הכיפורים.

הרב עמאר פונה אל ציבור המתפללים בבתי-הכנסת: "דווקא בקרב יהודים שומרי מצוות יש לפעמים שלווה מדומה, שאנחנו ברוך-השם שומרי תורה ומצוות, לומדים תורה ומתפללים. אבל דווקא אנחנו חייבים לבדוק את ההתנהגות שלנו, בבחינת 'נחפשה דרכינו ונחקורה'. 'נחפשה' – לראות את דרכי ההתנהגות שאינן נכונות".

האדם נמדד בדברים הקטנים

הרב עמאר מציין בראש ובראשונה את עניין היחס אל הזולת: "עלינו לפשפש היטב בתחום שבין אדם לחברו. פעמים רבות אין נזהרים בכבוד הזולת. לעיתים מנסים להוכיח את הזולת על מצווה דרבנן, ומלבינים את  פניו של יהודי, שזה עוון מדאורייתא. יש המתפללים ולומדים, אך מאבדים הכול בגלל אי-שמירה על כבוד הזולת. אני מרגיש שבזה צריכים תיקון. לפעמים אנשים אומרים לעצמם: אם אדם פלוני אינו 'משלנו' אפשר לזלזל בו ולדבר כנגדו, ואפילו חלילה להתכבד בקלונו.

"לצערנו, אין מי שנקי בעניין זה", הוא מוסיף. "אלה דברים ש'אדם דש בעקביו', אך דווקא בזה האדם נמדד. המהר"ל אומר שאדם אינו נמדד בגדולות אלא בקטנות. דווקא בדברים האלה כולנו נבחנים".

פרשת עמנואל

הרב מבקש לעורר גם על ההתנהגות היום-יומית: "כיצד נראית התפילה שלנו? האם אנחנו מתפללים באמת, או שאנו רחוקים מתוכנה של התפילה כרחוק מזרח ממערב? וכך בעניין ברכת המזון - האם אנחנו מברכים באותו חשק שאנחנו אוכלים, או ממלמלים כדי לצאת ידי חובה? חובה עלינו לבדוק את עצמנו גם בעניין הדיבור בשעת התפילה. הזוהר הקדוש אומר שהמדבר בעת התפילה – אין לו חלק באלוקי ישראל".

זמן רב ייחד השנה הרב עמאר ל'פרשת עמנואל', והוא מבקש לומר מילה בנושא: "מנהלי מוסדות רבים מערבים שיקולי מוצא בקבלת תלמיד או תלמידה לבית-הספר. זה עיוות הדין! זלזול בילד או בילדה – זו אכזריות נוראה. איך מנהל שלא קיבל תלמיד בגלל סיבה שאינה עניינית יכול להיות שקט ביום הדין? ומילה למי שנאבקים בעניין הזה: צריך להילחם בכלים הנכונים ובדרכים המקובלות עלינו".

האמונה מתפשטת

בביקוריו הרבים ברחבי הארץ בחודש אלול גילה הרב עמאר עם-ישראל מחוזק יותר, מאמין יותר. "ברוך-השם, האמונה מתפשטת. הכול מבליטים את האמונה שלהם, ובכלל זה בעלי עמדות בכירות. הכול מבקשים ברכות ותפילות, וזו מגמה שלא הייתה קיימת בשנים שעברו. רבים-רבים מתקרבים למסורת ישראל, וחבל שאין מתפעלים כראוי מהתופעה המופלאה הזאת, אולי כי התרגלנו".

הרב עמאר אופטימי באשר לעתיד: "הרִשעה תכלה, אלה הפרפורים האחרונים של הרוע. כולנו צריכים להתאחד ביום-הכיפורים בתפילה אמיתית, ולבקש שהקב"ה יאמר דיי לצרותינו, ושנזכה כולנו לביאת משיח במהרה בימינו, שרק הוא יביא לנו מזור אמיתי וישיב את כולנו בתשובה שלמה".

הרב עמאר: "מגמה שלא הייתה קיימת בעבר"  (צילום: ברלה שיינר)

  פינת ההלכה ומנהג

יום-הכיפורים שחל בשבת

שאלה: מה הם השינויים בהלכות יום-הכיפורים כשהוא חל בשבת?

תשובה: איסורי המלאכה ביום-הכיפורים הם כמו בשבת, ובמובן זה אין הבדל כשהוא חל בשבת.

בהדלקת הנרות מברכים 'נר של שבת ושל יום-הכיפורים', והאשכנזים מוסיפים גם 'שהחיינו'.

כאשר יום-הכיפורים חל בשבת אין אומרים בו את תפילת 'אבינו מלכנו' חוץ מבתפילת נעילה. הספרדים אומרים 'אבינו מלכנו' גם בשבת, אלא שמדלגים הזכרת חטא ועוון. יש מקהילות האשכנזים שאומרים בקביעות כזאת את 'אבינו מלכנו' בערב יום-הכיפורים, כמנהג הספרדים בכל שנה.

בתפילת שחרית של יום-הכיפורים מוציאים שני ספרי תורה, אחד לחובת היום (בפרשת 'אחרי מות') ואחד למפטיר. בספר הראשון עולים שישה קרואים, וכשיום-הכיפורים חל בשבת עולים שבעה קרואים.

למנהג חב"ד, כשיום-הכיפורים חל בשבת אומרים אחרי תפילת מוסף, כבכל שבת, את פרשת 'ולקחת סולת' (פרשת לחם הפנים שהיו מניחים על השולחן במקדש משבת לשבת).

חולה שחייב לאכול ביום-הכיפורים אינו עושה קידוש גם כשחל בשבת, כי חז"ל לא תיקנו את הקידוש ביום-הכיפורים. לכתחילה יאמר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, ואם חל בשבת, גם 'רצה והחליצנו', ואם שכח אינו חוזר.

בהבדלה במוצאי יום-הכיפורים מברכים 'בורא מאורי האש' אך ורק על אש שהודלקה מ'נר שֶׁשָׁבַת' – נר שהודלק מערב יום-הכיפורים ודלק כל היום, כדי להראות שיום זה מקודש ואסור להדליק בו אש. נוהגים כן גם במוצאי יום-הכיפורים שחל בשבת.

מקורות: שו"ע ונו"כ, ושו"ע אדמו"ר הזקן סי' תרד, תרט, תריח, תרכד. 'פסקי הסידור' אות קפה. ילקוט יוסף ח"ה עמ'  98, 115.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)