מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
יום חמישי, ראש-השנה*
א' בתשרי תשע"א
יש לזכור לעשות 'עירוב תבשילין' מבעוד-יום.
הנוהגים להדליק 'נר תשובה', כמנהג בית הרב, ידליקו מערב-יום-טוב נר הדולק כמה ימים1.
משעה אחת קודם תפילת המנחה עד תפילת ערבית במוצאי ראש-השנה, ישקוד כל אחד ואחד באמירת תהילים לילה ויום.
אין לובשים ה'קיטל', גם לא הש"ץ והתוקע, אלא ביום-הכיפורים.
הברכות בהדלקת הנרות (אחרי ההדלקה): "להדליק נר של יום הזיכרון", ו'שהחיינו'. איש המדליק לא יברך 'שהחיינו'.
ליל א' דראש-השנה
עיקר עבודת ראש-השנה הוא בקבלת עול מלכות שמים, ולכן עבודת היום גם בגדולים ובעלי צורה – [היא] בעבודה הנראית כמו פשוטה: באמירת תהילים כל הזמן, ולמעט בשינה בשני לילות אלו ככל האפשרי, ולהיזהר מדברים בטלים עד קצה האחרון גם משיחות איזה שיהיו (כהעבד אשר אין לו זמן אף רגע לשבות ממלאכת אדונו, או כבן הטרוד בשמחת קבלת פני אביו).
לפני תפילת ערבית אומרים תהילים. בשנים מסויימות, לאחר אמירת תהילים זו, החל כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לנגן "אבינו מלכנו"2.
מנהג ותיקין, שגם אלו שמעשנים כל השנה ומעשנים גם ביום-טוב – לא יעשנו בראש-השנה, גם לא בצינעה, וכלשון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ: "וראוי הדבר אשר הבני-תורה ייזהרו בזה, וישפיעו גם על מכיריהם".
ערבית:
ש"ץ קבוע ימשיך בתפקידו גם אם הוא בשנת האבלות (רח"ל).
אין כופלים 'לעילא' בקדישים של עשרת ימי תשובה (אלא בתפילת נעילה).
בסיום תפילת שמונה-עשרה אומרים 'עושה השלום' במרומיו, וכן בסיום הקדיש.
אחרי שמונה-עשרה: לדוד מזמור, קדיש-תתקבל, עלינו.
כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב אמר, שהכוונה באמירת 'לדוד מזמור' היא כלי להשפעות גשמיות על כל השנה. לאחר אמירתו על-ידי כל הקהל, מסיים הש"ץ בקול את הפסוקים האחרונים ("שאו שערים ראשיכם, והינשאו..."), ואין אומרים פסוק בפסוק חזן וקהל.
כל אחד אומר לחברו: 'לשנה טובה תיכתב ותיחתם'3, בלשון יחיד דווקא. דהיינו, גם לאנשים נכבדים שנוהגים לפנות אליהם בלשון רבים.
קידוש4 – מי שבירך 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, לא יברכנה שוב בקידוש.
"מצווה לאכול ולשתות ולשמוח בראש-השנה. אמנם לא יאכלו כל שובעם, למען לא יקילו ראשם ותהא יראת ה' על פניהם".
בכל סעודות ראש-השנה טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל מניחים מלח על השולחן. בהתוועדויות דראש-השנה היה הרבי טובל פרוסה אחת בדבש, ולאחר מכן עוד פרוסה במלח.
טבילת פרוסת 'המוציא' בדבש, וכן טבילת התפוח בדבש – שלוש פעמים.
בתחילת הסעודה של לילה זה, לאחר הטעימה5 מפרוסת המוציא, אוכלים תפוח מתוק בדבש. וכך נהג הרבי: המתין עד שיגיעו גם הרימונים לשולחן6, ואז נטל את התפוח בקליפתו. חתכו לחלקים, טבל חלק אחד (ג"פ) בדבש, ורק אז7 בירך עליו (כשהוא בימינו8) 'בורא פרי העץ'9, ואחר הברכה קודם האכילה10 אמר: "יהי-רצון מלפניך (ללא 'ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו') שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".
גם אם יש על השולחן תמרים או רימונים, שהם משבעת המינים, הורה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לברך 'בורא פרי העץ' על התפוח דווקא11.
ההנהגה בפועל וההוראה לרבים – לכוון בברכת 'העץ' לפטור גם את רסק התפוחים שאוכלים בקינוח הסעודה12.
בהמשך לזה, אוכלים רימון (אם עדיין לא בירכו 'שהחיינו' על רימונים, אפשר להניח את הרימון לפני המקדש ולכוון לפוטרו ב'שהחיינו' שבקידוש, או להביאו על השולחן רק לאחר-מכן, ולברך עליו 'שהחיינו' בנפרד13) וראש איל (למעשה – ראש דג. וצריך לבדקו בעוד-מועד מתולעים)14, אבל אין אומרים 'יהי רצון' כי אם על התפוח.
"וכדי שלא יתעוררו שאלות וספקות בנוגע לאמירת (ברכה על הרימון בפני עצמו, וכן) ברכה אחרונה לאחרי אכילת הרימון, אם אכלו שיעור שלם [וכיוון שבראש-השנה כתיב "אכלו משמנים גו' מנות גו'", הרי בוודאי שצריכים לאכול שיעור שלם] – כדאי לאכלו בתחילת הסעודה (לאחרי נטילת ידים וברכת המוציא15, על דרך מה שכתב אדמו"ר הזקן בסידורו "נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש בתחלת הסעודה", שאז אין צריך לברך אחריו (אף-על-פי שפירות שנאכלין בתוך הסעודה צריך לברך לפניהם), כיוון שנפטר בברכת המזון (כידוע שיחת מו"ח אדמו"ר בענין זה)"16.
רבותינו נשיאינו מיעטו ביותר בדיבור בימי ראש-השנה, כולל בעת הסעודות17, ובפרט ביום הראשון.
מי ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, ונזכר קודם שהתחיל 'הטוב והמטיב' – אומר "ברוך... אשר נתן ימים טובים... את יום הזיכרון הזה, ברוך... מקדש ישראל ויום הזיכרון". בלילי ראש-השנה אם התחיל ברכת 'הטוב והמיטיב', ואפילו תיבת 'ברוך' בלבד – חוזר לראש18.
לפני 'הרחמן' דראש-השנה אומרים 'הרחמן' דיום-טוב.
בברכת-המזון דראש-השנה, כשהיה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו המזַמן, היה אומר: "הרחמן הוא יחדש עלינו וכו'" בקול-רם, וענו אחריו אמן.
בסוף ברכת-המזון, אומרים "עושה שלום..." (ולא "השלום").
יום א' דראש-השנה
בימי ראש-השנה טובלים במקווה-טהרה בשחרית קודם התפילה, וכן בכל שבת ויום-טוב.
שחרית. הבריאים אינם טועמים וגם אינם שותים מאומה עד אחר התקיעות וסיום התפילה19.
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היה מצווה לתוקע20 ללמוד בימי ראש-השנה בבוקר את המאמר "להבין עניין תקיעת שופר", הנדפס ב'סידור עם דא"ח' (רמד,ג). והוסיף הרבי: מובן מעצמו, שזהו נוסף על חיוב ידיעת הלכות שופר כמבואר בפוסקים.
מנהג ישראל תורה לעשות מאמצים גדולים ביותר, שכל ילד יהיה בימי ראש-השנה משך זמן בבית-הכנסת, וישתתף – בהתאם לגילו – בתפילות ובברכות, ישמע תקיעת שופר, יענה 'אמן', ו'אמן, יהא שמיה רבא'.
כתבו ר' יהודה החסיד ורב האי גאון ורב שרירא גאון: "כל מי שמכוון בעת התחלת 'אדון עולם', ערב אני בדבר, שתפילתו נשמעת, ואין שטן מקטרג על תפילתו, ואין לו שטן ופגע-רע בראש-השנה ויום-הכיפורים בתפילתו, ואויביו נופלין לפניו".
לאמירת 'המלך' ניגש ש"ץ אחר, והוא ה'בעל שחרית'. הש"ץ פותח בנעימה המקובלת, מסיימה בקריאת 'המלך' בקול רם, וממשיך מיד "יושב..." בנעימה, והקהל אינו קורא 'המלך' בקול רם, לא עם הש"ץ ולא אחריו (אבל כל אחד אומר לעצמו את כל הנוסח).
אין נוהגים כמנהג העולם לפתוח את הארון לאמירת "שיר המעלות ממעמקים" בראש-השנה ובעשרת-ימי-תשובה, או לאומרו פסוק בפסוק, חזן וקהל.
"ברוך... הבוחר בעמו ישראל באהבה" מסיים הש"ץ בלחש, וכן בכל ימות השנה, כמובן, אולם "ברוך... גאל ישראל" מסיים הש"ץ בקול רגיל, וכן בכל ימות השנה, כמובן.
בחזרת הש"ץ, כשמגיע הש"ץ ל'וכתוב' ול'ובספר', הציבור אומרם בקול רם ולאחר מכן אומרם הש"ץ, אבל לא ב'זכרנו' וב'מי כמוך'.
בחזרת הש"ץ בשחרית, אחרי פיוט "אתה הוא אלוקינו... וקדוש", סוגרים הארון, ואומרים כל הבתים של "תעיר ותריע...", וכל הא"ב של פיוט "אדר והוד". אחרי חרוז "כל יושבי תבל" האחרון, אומרים "ישפוט תבל... והוא באחד", פותחין הארון, וממשיכים "ה' מלך".
עד כמה שזוכרים, תמיד עמד הרבי בפיוט 'לא-ל עורך-דין'.
היו שנים שהרבי היה מתרומם מישיבתו בסיומי ברכות בחזרת הש"ץ, ומתרומם מסמיכתו על ה'עמוד' באמירת 'וכתוב', 'ובספר'. אך בשנים אחרות היה יושב גם בסיומי ברכות.
בבית-חיינו לא נהגו לעשות הפסקה לפני קריאת התורה.
לאחר חזרת הש"ץ, אומרים 'אבינו מלכנו' החזן והקהל כולם כאחד, מתחילה ועד סוף. מנגנים ב"אבינו מלכנו, אין לנו מלך...".
ב'לוח התיקון' לסידור תורה-אור (תש"א) נכתב שצריך לומר "זְכויות".
אם יש ברית-מילה בבית-הכנסת, מלים לפני התקיעות.
בפתיחת הארון להוצאת ספר-תורה אומרים שלוש פעמים י"ג מידות, ואחר-כך "ריבונו של עולם", "יהיו לרצון", ופסוק "ואני תפילתי" – פעם אחת בלבד, ככתוב במחזור השלם.
בתפילת שחרית שני ימי ראש-השנה קוראים בתורה (חוץ מן המפטיר), בניגון המיוחד לימים הנוראים, וכן גם באמירת 'ויעזור', קריאת העולים לתורה, ברכות התורה, ו'מי שבירך'.
נוסח 'מי שבירך' שב'שער הכולל', הוא: "בעבור שעלה לתורה . . בזה יום הדין.."21.
סדר תקיעות:
אין נוהגים שגדול העדה אומר דברי כיבושין לפני תקיעת שופר.
בעל-תוקע קבוע ימשיך בתפקידו גם אם הוא בשנת האבלות (רח"ל).
לאחר הכנה להתעוררות לתקיעות – בהכנה רבה כל חד לפום שיעורא דיליה, שהיא הכנה רבה לעבודת ה' במשך כל השנה – ואמירת ז' פעמים למנצח, פסוקי 'קר"ע שט"ן', עלה אלוקים, יהי-רצון (שאומרו רק הבעל-תוקע [לעצמו]), מברך התוקע "לשמוע קול שופר", ו'שהחיינו'. השופר מכוסה (ורק פיו גלוי) גם בשעת הברכות22, עד התקיעות, אך לא בתקיעות עצמן.
יכוון המברך להוציא את השומעים ידי חובתם בברכות ובתקיעות, וגם השומעים יכוונו לצאת ידי חובתם, ולא יענו "ברוך הוא וברוך שמו"23.
אין להפסיק גם אחר התקיעות, עד גמר התקיעות דמעומד, רק מעניין התקיעות והתפילות, ואם הפסיק (אחר התחלת התקיעות) אינו צריך לחזור ולברך.
המקריא – מורה באצבעו בסידור, אבל אינו מקריא בדיבור. התוקע מאריך בתקיעתו עד שמסיר המקריא אצבעו.
גם השומע אסור לו להפסיק בין הברכות להתקיעות, ואם הפסיק שלא מעניין התקיעות חוזר ומברך.
תוקע תשר"ת שלוש פעמים, תש"ת שלוש פעמים, תר"ת שלוש פעמים. בשברים תוקעים שלושה קולות ומחצה (יש אומרים שהרבי תקע כך: טו-או-טו, או-טו, או-טו, טו). כל שבר – נמשך שלושה כוחות דווקא. בתרועה – מרבין בטרומיטין. בתקיעות מיושב – שברים-תרועה בנשימה אחת, בהפסק משהו ביניהם. ואילו בתקיעות מעומד בשתי נשימות – בהפסק נשימה ביניהם24.
בסידור אדמוה"ז נאמר, שבין תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת יתוודה (התוקע) בלחש25.
אחרי התקיעות אומרים – גם הקהל – "ובכן, יהי רצון מלפניך..."26.
האומר את הפסוקים קודם התקיעות מנגן גם-כן את שלושת הפסוקים שלאחר התקיעות: "אשרי העם", "בשמך יגילון", "כי תפארת" [והקהל עונה אחריו פסוק בפסוק]. ואחר-כך אומר כל הקהל יחדיו: "אשרי יושבי ביתך". יהללו.
תפילת מוסף:
הש"ץ של מוסף אומר (רק הוא ולא הקהל): "הנני העני..." ו"ידעתי ה'... " (הפסוקים – בקול רם). חצי קדיש. תפילת מוסף.
אם בית-הכנסת מרוצף באבנים, שיש וכדומה27, מכינים מגבות וכדומה כדי להפסיק בין פני המשתחווים ב'עלינו' לבין הקרקע.
תוקעים הן בתפילת לחש והן בחזרת הש"ץ. בתפילת לחש, כשמגיעים המתפללים לסיום הברכות ששם יש לתקוע, הש"ץ או התוקע טופח בידו על השולחן כדי לסמן לציבור שעומדים לתקוע. התוקע מעומד עומד במקומו הרגיל. למנהגנו, אין מקרין כלל (=גם לא מראים באצבע) בתקיעות מעומד, לא בלחש, לא בחזרת הש"ץ, ולא בתקיעות שאחר-כך.
המתפלל מוסף ביחידות אינו תוקע בברכות מוסף. ואפילו אם יש מי שיתקע לו, אינו מפסיק לשמוע את התקיעות, שלא תיקנו זאת אלא בציבור.
בסוף הפיוט "אופד מאז" צריך לומר: "להעביר בַּשבט"; "תַּחֲזק מגן". אחר-כך, בחרוז "אם לא למענו" צריך לומר: "למעֲנו . . וָכעס".
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה עומד באמירת "ונתנה תוקף"28.
הש"ץ והקהל29 כורעים ב'עלינו', ככתוב במחזור.
מנהג הרבי: ל'עלינו' עמד וכרע עם הש"ץ (לא רקק ב'להבל ולריק'). לנפילת כורעים אין נופלים על היד, אלא נוגעים בראש בקרקע, אצבעות הידיים קפוצות והבוהן אינה כפופה לתוכן.
אסור לש"ץ לעקור ממקומו בעת התפילה, ולכן יעמוד קצת רחוק מן התיבה כדי שיוכל לכרוע ולהשתחוות, והעומדים לידו עוזרים לו לקום.
פסוקי "אתה הראת" אומר הקהל (בלבד) בשעה שהש"ץ מסיים "הוא אלוקינו אין עוד", ולכן על הש"ץ להאריך מעט בזה [וכיוון ש'עלינו' הוא חלק מהתפילה, על הש"ץ לאומרו כולו בקול] כדי שיספיק הציבור לומר את כל הפסוקים, ולא למהר ולהתחיל מיד "אוחילה לא-ל".
נשיאת כפיים30 בראש-השנה – כבכל יום-טוב – ואין אומרים "ותערב".
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה לומד כל שיעוריו הקבועים (גם בנגלה) גם בראש-השנה וביום-הכיפורים31.
אחרי התפילה ואמירת תהילים, תוקעים שלושים קולות כדי לערבב את השטן32. ותקיעות אלה אינן לעיכובא, שהרי כבר יצאו ידי חובתם.
"מותר לומר לקטן שיתקע כדי שיתלמד, בין שהגיע לחינוך בין שלא הגיע לחינוך, ומותר לו לתקוע כל היום... לפי שמצווה על הגדולים ללמד את הקטנים ולחנכם במצוות".
התוקע בעבור נשים לא יברך להן, אלא יברכו הן לעצמן.
במשך ימי ראש-השנה, משתדלים (על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) לזכות רבים מאחינו בני-ישראל בשמיעת קול שופר, דהיינו לברך ולתקוע להם סדר התקיעות דמיושב כהלכתן, ובמיוחד חיילים ושוטרים, והנמצאים בבתי-אבות, בתי-רפואה ובתי-הסוהר.
קידוש: "תקעו... לאלוקי יעקב", סברי מרנן, וברכת הגפן (בלבד).
סעודת היום. השוכח 'יעלה ויבוא' בברכת המזון ביום ראש-השנה, אם נזכר קודם שהתחיל תיבת 'ברוך' של 'הטוב והמיטיב', יאמר את הברכה המיוחדת כנוסח שבסידור. ואם נזכר אחר שאמר תיבה זו, אינו חוזר.
נוהגים שלא לישון בראש-השנה ביום, והיושב בטל הרי זה כישן.
אסור להכין מהיום למחר, וגם לא לשבת33.
תפילת מנחה.
תשליך:
אחר תפילת מנחה, לפני השקיעה, הולכים מחוץ לעיר אל באר המים או מעיין34, ואומרים 'סדר תשליך', ואחר כך מנערים שולי הטלית קטן. אם כבר שקעה החמה, ניתן לומר תשליך עד הלילה. מי שלא הלך לתשליך בראש-השנה, יכול ללכת ב'י"ג מידות' (ח' בתשרי).
יום שישי, ב' בתשרי
ליל ב' דראש-השנה
מי ששכח לעשות 'עירוב תבשילין'35, ויש במקומו רב, או מי שמזַכה (כמנהגנו) את עירובו לכל בני העיר, יוכל לסמוך עליו. אם אין זיכוי במקומו, הפתרון לבישול הוא שיבשל הרבה תבשילים שונים לצורך היום ויטעם מכל אחד מהם היום36.
ערבית. לפני תפילת ערבית אומרים תהילים.
זמן הדלקת נרות הערב – רק בלילה, לאחר צאת הכוכבים, מאש הדלוקה לפני ראש-השנה. מברכים (לאחר ההדלקה): "להדליק נר של יום הזיכרון", ו'שהחיינו'.
בעת הדלקת הנרות נוהגים להניח לפני המברכת פרי חדש ובעת ברכת 'שהחיינו' מסתכלת בו, ותדליק את הנרות סמוך לקידוש ממש. אם היא לובשת לראשונה בגד חדש, אינה צריכה פרי חדש ואז יכולה להפסיק בין הדלקת הנרות לבין הקידוש. ואם אין לה פרי או בגד חדשים – בכל זאת תברך 'שהחיינו'.
נוהגים להניח פרי חדש לפני המקדש ובעת ברכת 'שהחיינו' מסתכל בפרי חדש, או שלובש בגד חדש, ואם אין לו – מכל-מקום יברך 'שהחיינו'.
את הפרי החדש אוכלים קודם נטילת ידיים לסעודה. בליובאוויטש נהגו, וכן הקפידו רבותינו נשיאינו, לאכול כזית ולברך ברכה אחרונה (רק על הפרי ולא על היין).
דברים הנאכלים לסימן טוב, הם רק בלילה הראשון.
למנהג רבותינו נשיאינו, יש לקרוא הערב, אור ליום ו' עש"ק, שניים מקרא ואחד תרגום פרשה או שתיים (ראשון, שני) – מפרשת האזינו37.
יום ב' דראש-השנה:
טבילה במקווה. אין טועמים קודם התקיעות. התוקע ילמד את המאמר (כנ"ל אתמול).
תפילת שחרית. בחזרת הש"ץ בשחרית, אחרי פיוט "אתה הוא אלוקינו", אומרים "תעיר ותריע" "מלך ממלט", "מלך זכור... נורא וקדוש". "שמו מפארים... שומרי... שפרו... שבטי... שבותנו... שבח מגדול... כל יושבי... קדוש". "אדר והוד (כל החרוזים בסדר הא"ב)... הללוהו בתקע שופר, כל יושבי... קדוש". "אדון אם מעשים... הן לא יאמין... קדוש", וממשיכים "ובכן ויהי בישורון מלך", מלך עליון..."38.
רבותינו נשיאינו נהגו להזכיר נשמות בלחש ביום השני39, אחר קריאת התורה לפני התקיעות.
סדר תקיעות וסיום התפילה – כדאתמול. מברכים שהחיינו40.
אחר חצות היום – קריאת (כל) פרשת האזינו שניים מקרא ואחד תרגום41.
לכאורה צריך לטבול בזמן זה במקווה, לקבל קדושת שבת42.
הדלקת נרות שבת קודש – בזמן הנקוב בלוחות, ומאש הדולקת מערב החג.
תפילת מנחה – פתח אליהו, וידבר וקטורת וכו'. אין אומרים 'אבינו מלכנו'43.
סיום החג:
לשון כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "ואני בהצעתי, אשר גם כל אחד ואחד ינהוג כן, לחבר שעות דראש-השנה והתחלת מוצאי ראש-השנה בלימוד החסידות, ובשביל אשר סללו לנו נשיאינו – יומשך גם לנו בכל ענייניו אור החסידות עד למטה מטה". כ"ק אדמו"ר בעצמו (החל משנת תשי"ב) נטל ידיו לסעודה הוא והקהל בכל ראש-השנה לעת ערב, במשך ההתוועדות הורה לנגן ניגונים מכל הנשיאים, ואמר מאמר דא"ח נוסף לשיחות וכו', ובו הזכיר מדברי כל הנשיאים (והחל משנת תשד"מ גם מדברי האריז"ל)44.
גם כשהיתה הקביעות כבשנה זו, היתה סעודה והתוועדות (אף לאחר שמח"ת תשד"מ, שמאז נפסקה עריכת 'פורס מפה ומקדש' בהתוועדויות45). רק בשנת תנש"א לא היתה.
שבת קודש פרשת האזינו46
ג' בתשרי, שבת שובה
"כל ענייני שבת שובה שייכים לכל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשים והטף, כמנהג ישראל שבאים כולם לבית-הכנסת ושומעים קריאת-התורה וכו'"47.
"בשבת שובה – מתקן ומעלה את כל שבתות השנה, כי התשובה דשבת-תשובה היא נעלית גם מהתשובה דכל שבתות השנה"48.
בשבת שובה יש להחליט החלטות טובות: להוסיף בכל ענייני העבודה בתורה, עבודה וגמילות-חסדים (כולל גם צדקה בשבת – ע"י הכנסת אורחים בסבר-פנים-יפות וכיו"ב)49.
בשבת שובה דורש הרב מהלכות החג, "והעיקר – לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו"50.
ערבית: יש לזכור ולהזכיר לציבור את השינויים וההוספות שבתפילת עשרת-ימי-תשובה, וכן 'המלך הקדוש' בברכת 'מגן אבות'.
סעודה. אין הוראה (אבל אפשר) לטבול היום 'המוציא' בדבש51.
* "ידוע אשר בלילה – החל מצאת-הכוכבים עד אחרי חצות לילה – אין אומרים תהילים (ובכלל זה – שיעור תהילים החודשי)... לבד מראש-השנה, עשרת-ימי-תשובה, יום-הכיפורים והושענא-רבה".
שחרית: לפני התפילה, סיום שמו"ת החל מ'שביעי' למנהג רבותינו נשיאינו.
בהוצאת ספר-תורה בעשרת-ימי-תשובה, וכן בשבת שובה, אין אומרים שום תוספת על הנאמר בכל השנה, דלא כמנהג העולם.
הפטרה: "שובה ישראל" עד "ופושעים ייכשלו בם"; "מי א-ל כמוך" עד "מימי קדם" (הושע יד,ב-י. מיכה ז,יח-כ). נוהגים (להקפיד ביותר) שלא לקרוא קטן למפטיר בשבת זו.
מנחה: קוראים בפרשת ברכה. צדקתך. קדיש תתקבל. לדוד ה' אורי. עלינו. קדיש יתום.
בסעודה שלישית (בכל שבת) היה הרבי נוהג לטעום מזונות או פירות52.
מוצאי שבת קודש:
בתפילת ערבית, מוסיפים (גם): אתה חוננתנו, המלך המשפט.
אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש'53.
עשרת ימי תשובה
* לעניין עריכת נישואין בעשרת-ימי-תשובה, הנה בשנים קודמות הרבי הזכיר ועורר לקיים "מנהג ישראל שאין נושאין נשים בעשרת-ימי-תשובה"54. אבל לאחר שזירז הרבי לקיים נישואין "בהקדם הכי אפשרי"55, גם בתאריכים שלא נהגו אצלנו, צריך עיון אם עדיין יש להקפיד על זה.
* בעניין סיוע לצורכי החגים – אף-על-פי שכבר נתנו לכבוד ראש-השנה, יש לבדוק שוב לאחריו, שמא כעת (לאחר שנתעלה בראש-השנה) עומד יהודי – בדרגתו עתה – במצב של "אין נכון לו", ולהשלים את כל החסר לו לצורכי החגים בימים הבאים.
* בעשרת-ימי-תשובה אין אומרים סליחות, מלבד בצום גדליה שהוא תענית-ציבור56.
יום ראשון
ד' בתשרי – צום גדליה (נדחה)
עלות השחר לדעה המקדימה – 3:20.
בתפילת שחרית אומר הש"ץ "עננו" בברכה בפני עצמה57, בין ברכת "גואל ישראל" ל"רפאנו", גם אם התפללו רק שלושה מתענים. אם אין כנ"ל – אומר הש"ץ "עננו" בתוך ברכת "שומע תפילה".
מי שאינו מתענה אינו נעשה ש"ץ, ואם נעשה ש"ץ אומר "עננו" בברכת "שומע תפילה" כיחיד בתפילת מנחה.
אומרים תחנון, נפילת-אפיים. אמירת סליחות58. מתחילים "דרשו ה' בהימצאו", ומדלגים 'אשמנו' ו"ויאמר דוד אל גד". בפיוט 'הורית' נהג הרבי לחזור את כל ה'פזמון' בין כל בית ובית, וכמובן גם בסיום הפיוט. לאחר סיום הסליחות, אומרים: 'שומר ישראל', 'מתרצה ברחמים', 'אבינו מלכנו' הארוך (ואומרים בו 'חדש עלינו' 'כתבנו', כבכל עשרת ימי תשובה), "ואנחנו לא נדע", וחצי קדיש.
בכל עשרת ימי תשובה אומרים 'אבינו מלכנו' הארוך בשחרית ובמנחה אחר נפילת-אפיים, קודם "ואנחנו לא נדע".
מוציאים ספר-תורה וקוראים "ויחל משה" לשלושה קרואים, גם אם יש רק שלושה מתענים.
מי שאינו מתענה לא יקראוהו לתורה. ואם קראוהו לתורה וצר לו להודיע שאינו מתענה מפני חילול ה' – יעלה.
את הפסוקים "שוב מחרון אפך", "ה' ה' אל רחום", "וסלחת לעווננו" – אומר הציבור בקול רם ואחריהם אומרם הקורא בתורה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשעלה לתורה, התחיל לאומרם עם הציבור, וסיימם עם הבעל-קורא.
בתפילת מנחה מוציאים ספר-תורה וקוראים "ויחל" כבתפילת שחרית, והשלישי הוא המפטיר. אין אומרים חצי קדיש אחר קריאת התורה. מגביהים וגוללים את ספר-התורה.
הפטרה: "דרשו ה' בהימצאו" (ישעיה נה,ו – נו,ח). לאחרי אמירת ההפטרה אומר שלוש ברכות, עד "מגן דוד". יהללו, חצי קדיש, שמונה עשרה, ואומרים עננו בברכת "שומע תפילה", והש"ץ כבתפילת שחרית.
אחרי חזרת הש"ץ – תחנון, אבינו מלכנו הארוך, קדיש תתקבל, לדוד ה' אורי, עלינו, קדיש יתום, אל תירא, אך צדיקים.
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג מחדש את המנהג שנהגו בעבר בקהילות-ישראל על-פי המשנה, לומר דברי כיבושין ביום התענית לאחר תפילת מנחה.
סיום התענית באזור המרכז בשעה 6:15 בערב.
יום שלישי
ו' בתשרי
יום השנה להסתלקות הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה שניאורסון, בת הרבנית הצדקנית מרת רחל ובת הרב הגאון והחסיד ר' מאיר-שלמה, אשת הרב הגאון והחסיד והמקובל ר' לוי-יצחק, אם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. נפטרה בשבת שובה תשכ"ה, בעלות המנחה, ומנוחתה-כבוד בניו-יורק.
בנה, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, נהג להתוועד ביום זה, גם כשחל בחול.
כן יסד על שמה "קרן חנה", ובהתוועדות ו' תשרי, כשחל בחול, נהג לערוך מגבית עבור קרן זו. כן נוסדו כמה מוסדות חינוך בארה"ק ובעולם הנקראים "בית חנה".
יום חמישי
ח' בתשרי
במנחה אומרים תחנון.
יום שישי
ט' בתשרי, ערב יום הכיפורים
מהיום ועד אחר ב' דראש-חודש מרחשוון אין אומרים תחנון59.
סדר כפרות 60:
תרנגול לבן. זמנו – באשמורת הבוקר של ערב-יום-הכיפורים61. הכפרות יהיו כפי חשבון בני-אדם שבבית, זכר לזכר ונקבה ולנקבה, ולמעוברת62 שלושה: אחת בשבילה, וזכר ונקבה בשביל ספק הוולד63.
אומרים "בני אדם" עד "מצאתי כופר" פעם אחת, ואחר-כך אומרים פעם אחת "זה חליפתי" עד "ולשלום", ובעת אמירת "זה חליפתי..." מסבבים שלוש פעמים את התרנגול/ת מעל הראש, וחוזרים ואומרים "בני אדם...". כסדר הזה עושים שלוש פעמים.
בסך הכול אמירת "בני אדם" עד "ולשלום" – שלוש פעמים. ובסך הכול מסבבים תשע פעמים64.
אם היה פגם בשחיטה, צריך 'כפרה' אחרת. אך אם השחיטה היתה כדין, אפילו נמצא העוף טריפה, אין צריך אחרת.
המהדרים מכסים בעצמם את הדם בברכה (ברשות השוחט, שהמצווה מוטלת עליו, שיכבד אותו להיות שלוחו). כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מכסה את הדם על-ידי נוצה, בחמש תנועות. נוסח הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על כיסוי הַדַם בֶּעפר 65. אף מי שמכסה את הדם בפעם הראשונה לא יברך 'שהחיינו'.
מיד אחרי השחיטה נהג הרבי בקביעות לשלם לשוחט על עבודתו66.
אחרי כפרות לבש כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בגדי משי, וגם לבנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ציווה לעשות כן.
נוהגים לזרוק את בני המעיים, הכבד והכליות על הגג או בחצר לאכילת בעלי-חיים, משום שראוי לרחם על הבריות כדי שירחמו עלינו מן השמים.
ראוי לתת את פדיון הכפרות לעניים או לקופות הצדקה בו ביום, ובהקדם האפשרי. אם נותנים את העופות עצמם לעניים, שאינם מתביישים בכך, יש להיזהר לתת לעניים היודעים (או ללמדם) כיצד להכשירם במליחה כדת וכדין.
אסור להתענות היום.
בתפילת שחרית אין אומרים "מזמור לתודה", ו"אבינו מלכנו"67.
אין מאריכים היום בתפילת שחרית.
מבקשים 'לעקאח' (עוגת דבש), וגם אוכלים ממנו.
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה נוהג לחלק 'לעקאח' לכל אחד ואחד כשהוא לבוש בגדי משי של שבת וחגור אבנט, ומברך את כל אחד ואחד ב"שנה טובה ומתוקה".
בדרך-כלל אין זה נפוץ בין אנ"ש ללכת היום לקברי צדיקים68.
מרבים בצדקה, ובפרט לפני תפילת מנחה. הבעש"ט אמר: "מקול קשקוש המטבעות בקערות, מתפרדים הקליפות".
מרבים באכילה ובשתייה כשיעור שני ימים – ערב יום-הכיפורים ויום-הכיפורים69. וכל האוכל ושותה בערב יום-הכיפורים, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. בסעודות ערב יום-הכיפורים ומוצאי יום-הכיפורים טובלים 'המוציא' בדבש70, אבל על השולחן שמים גם מלח.
נוהגים לאכול 'קרעפכין' (כיסני-בצק ממולאים בבשר).
אין לאכול היום אלא מאכלים קלים להתעכל, כגון עופות ודגים. גברים לא יאכלו היום שום וביצים כלל.
אחר חצות היום יש לקרוא כל אחד לעצמו את ההפטרה של יום-הכיפורים71.
אבלות (רח"ל): כשסיים הרבי 'שבעה' על פטירת אימו הרבנית חנה ע"ה (תשכ"ה) טבל אחר חצות, קרוב ליום-הכיפורים. לא נהג בכל פרטי המנהגים האמורים בספר-המנהגים ביציאה מהשבעה, ואמר שגם לאחר יום-הכיפורים אין עושים מאומה מזה.
לפני טבילה ותפילת מנחה נוהגים ללקות ל"ט מלקות קלות ברצועה של עגל. הנלקה – מוטה, ופניו לצפון. סדר ההלקאה: על כתף ימין, על כתף שמאל ותחתיהם באמצע, וחוזר חלילה. המלקה והנלקה שניהם אומרים שלוש פעמים פסוק 'והוא רחום', בכל הלקאה אומרים תיבה אחת, סך הכול ל"ט תיבות.
אחרי מלקות יש לבדוק שלא יהיה על הגוף שום חציצה וטובלים שלוש פעמים, לפי שטבילה זו היא משום תשובה, כגר המתגייר72.
בתפילת מנחה בלחש, אחר 'יהיו לרצון' הראשון, אומרים וידוי ו'על חטא'73.
בכל הווידויים: מתוודים בעמידה, ושוחים בעת הווידוי. מפסיקים קימעא במקומות המפוסקים במחזור בנקודותיים לאחריהם ("דיברנו דופי:" – "טפלנו שקר:" – "קישינו עורף:"). מכים על החזה [באמירת "...ואבותינו חטאנו"], באותיות הא"ב של 'אשמנו' וגם באמירת "ואנחנו הרשענו", 'סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו' וכן באמירת 'ועל חטאים'74.
אין אומרים 'אבינו מלכנו'.
בסעודה המפסקת75 – המאכלים יהיו ללא מלח.
גברים ונערים לא יאכלו מאכלי חלב וחמאה ולא תבלינים חריפים בסעודה המפסקת76.
מפסיקים לאכול מבעוד-יום77.
"יש טובלים אחר סעודה המפסקת, כדי שיהא סמוך ליום-הכיפורים".
הדלקת הנרות: מברכים "להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים" ו"שהחיינו".
מרבים בנרות בבית-הכנסת.
כל איש נשוי מדליק "אַ לעבעדיגע ליכט [=נר חיים]". ולנשמת הוריו שנפטרו – נר נשמה78.
חתן בשנת הנישואין שלו, שלבש ה'קיטל' לחופה, אינו לובשו ביום-הכיפורים79. אָבֵל (רח"ל) בשנת האבלות – ילבשנו. אין להיכנס בקיטל לבית-הכיסא.
מתעטפים בטלית כנהוג, ומברכים עליה לפני השקיעה.
נועלים נעלי בד, גומי וכל סנדל שאינו של עור, ודלא כהמחמירים בזה.
לפני ההליכה לכל-נדרי – ברכת הבנים והבנות. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג לברך אז את תלמידי הישיבה, כשהוא לבוש בקיטל ובטלית.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בירך את נכדותיו, כשידיו למעלה מראשה של כל אחת ואחת.
רבותינו נשיאינו היו מברכים בנוסח "יברכך".
אם יש שהות, יאמר כל אחד לעצמו (לפני פרקי התהלים שקודם כל-נדרי) וידוי – 'אשמנו' ו'על-חטא', וכן נהגו רבותינו נשיאינו.
____________________
*) מקוצר היריעה, נשמטו רוב ההערות.
1) כדי שלא להיכנס למחלוקת הפוסקים בדבר הדלקת נר-יארצייט ביום-טוב, ובפרט שהוא לצורך מחר – ראה המובא בפסקי-תשובות סי' תקי"ד ס"ק יד.
2) מאידך, בשנת תשד"מ לא ניגנו זאת לפני תפילת ערבית, ונתבאר הטעם בשיחת יום ב' דר"ה אז ('התוועדויות' ח"א עמ' 26) כיוון שאין אומרים בתפילה זו 'אבינו מלכנו' בפועל, עיי"ש. ומאז לא היתה שנה דומה לחברתה, הן בתפילת ערבית והן בשאר התפילות. בשנת תשנ"ב ניגנו זאת רק קודם תפילת ערבית של היום השני ('אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נח).
3) לפני כמה שנים נתפרסם לשון מברק שבו בירך כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ את הרבנית בלשון [זכר. או שמא הוא ל' נסתר, אף שבאידיש אין רגילים לדבר כך לזוגתו] "תיכתב ותיחתם". ואולי הוא כמו שביטל בשער הכולל (פמ"ד סק"ב) את הלשונות ב'כפרות': "חליפתן, חליפתכן וכו'", אף שאת ניקוד "מודה אני" לאשה (בקמץ או בסגול) השאיר הרבי "כמנהג המקום" (שערי הל' ומנהג ח"א ר"ס נ).
4) ראה להלן בפנים, ע"י ציון 13, בקשר לרימון.
5) ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רעד ס"ג וסי' קסז ס"ד וסכ"ב. אולם אם עלול מסיבה כלשהי לצאת מהחדר, ולא יישארו אחרים לשולחן, חייב לאכול תחילה כזית, כמבואר בסי' קעח ס"ג.
6) המלך במסיבו ח"ב עמ' יג. כנראה - כדי להוציא גם אותם בברכת העץ, ראה סדר ברה"נ פ"ט ה"ד-ה.
7) אף ש"מצוה מן המובחר לברך על השלם" (סדר ברה"נ פ"י ס"ו) הרי כאן מברכין על התפוח (כדין 'חביב', שם פ"י ה"ח. ראה כף החיים סי' תקפ"ג ס"ק יג) כיוון שהוא עיקר ה'סימן טוב', וזה נשלם רק לאחרי שטובלו בדבש.
8) שו"ע אדמוה"ז סי' רו ס"ח וסדר ברה"נ פ"ט ס"ד.
9) המלך במסיבו ח"א עמ' נד, קיא, וח"ב עמ' שח. שם מסופר גם שהשאיר עוד חתיכה לאכול עם ה'קומפוט' שבסוף הסעודה, ולא בירך על ה'קומפוט'.
10) מנהג והוראה לרבים דכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, ע"פ ה'מעגלי-צדק' שבמג"א, דלא כנפסק בשו"ע אדה"ז סי' תקפ"ג ס"ג. הטעם נתבאר במכתבו של הרבי הנדפס בס' המנהגים (עמ' 104): "כדי שיהיה ה'יהי-רצון' סמוך לברכת הפרי, ותהיה הפתיחה דברכת העץ שייכת גם אליו... שיהיה לו מעין תוקף ברכה", עיי"ש.
11) לוח כולל-חב"ד, ע"פ הוראת הרבי במכתבו, וכן 'מעשה רב', המלך במסיבו ח"ב עמ' יג, 'אוצר' עמ' עט.
12) 'רשימות' ד עמ' 8. סה"ש תש"ה עמ' 4. המלך במסיבו ח"א עמ' נד, קיא, ודלא כמובא בס' המנהגים עמ' 56. ראה 'אוצר' שם.
13) ראה 'המלך במסיבו' ח"א עמ' עה.
14) ב'היום יום' א' דר"ה נזכר רק ראש איל, ובס' המנהגים נוסף רימון (בפע"ח שער תפילות ר"ה פ"ז נזכרו כל המינים דלהלן, להוציא רימון). ויל"ע אם הכוונה לכל המינים שנזכרו בגמ' ובטושו"ע סי' תקפ"ג, כמ"ש בלוח כולל-חב"ד, וכן "כל אנשי מדינה ומדינה כלשונם" (שו"ע אדמוה"ז ר"ס זה), או שהכוונה רק למינים אלו, כי לא ידוע שהרבי אכל מינים נוספים.
15) כנראה הכוונה לאחרי אכילת התפוח, שאז אין צריך לברך על הרימון ברכה בפני עצמה – הערת המו"ל שם.
16) תורת מנחם תנש"א כרך ד' עמ' 323.
17) כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לא נהג לומר 'לחיים' בסעודות ר"ה, ולא הניח 'לנגן' בהן, גם ביום השני. אבל הרבי בהתוועדויות אמר 'לחיים' וכן הורה 'לנגן' בהן ('אוצר' עמ' פט, קמח).
18) סידור אדמוה"ז. אם כבר אמר שם ה' שבברכת 'בונה ירושלים', לא יסיים "למדני חוקיך" כדי לומר 'יעלה ויבוא' ולהמשיך על הסדר (ראה כה"ח סי' קפח ס"ק כז, ומש"כ ב'התקשרות' גיליון ת"ת עמ' 16, וש"נ).
19) שם עמ' צ, והטעם מובא משדי-חמד כיוון שחביבה מצווה בשעתה. ולהעיר, שבישיבת תו"ת בבית-חיינו לא הקפידו שלא לשתות בבוקר ראש-השנה קודם התקיעות, וכן פסק שם המרא-דאתרא הגרז"ש דבורקין ע"ה ('כפר חב"ד' גיליון 733 עמ' 66. גיליון 734 עמ' 74). י"א שניתן להקל בזה לפני הנץ-החמה (-זמן תק"ש לכתחילה), הובא בפסקי תשובות סי' תקפ"ה הערה 23. אמנם בשדי-חמד (מע' ארבעת המינים סי' ג אות כג) כתב שם שזמן הזהירות מתחיל מעלות-השחר (-הזמן מדאורייתא). וע"ע.
20) ולכאורה כל זה (וכש"כ ידיעת ההנהגה בפועל באם חלה טעות כלשהי, וכמובן - מבעוד מועד) חל גם על כל התוקעים ב'מבצע שופר', ובפרט המוציאים רבים י"ח.
21) וראה ב'אוצר' עמ' קד וס"ע רכ, ובס' 'נתיבים בשדה השליחות' ח"א עמ' שיד, וצ"ע.
22) הרבי לא אחז את השופר בידו בשעת הברכה - כמשמעות המטה-אפרים סי' תקפ"ה ס"ג, ולא כמובא בנו"כ ובפסקי תשובות שם אות ד.
23) כי אז יש חשש הפסק אפילו בדיעבד על הברכה, שו"ע אדמוה"ז סי' קכד סו"ס ב.
24) שו"ע אדמוה"ז סי' תק"צ ס"ט (כנראה נהוג גם בלחש בב' נשימות).
אם תקע קול כלשהו בשתי נשימות, לא יצא (שו"ע אדמוה"ז שם ס"ח. וראה הנסמן בשבח-המועדים עמ' 27 הע' 9).
25) הכוונה לווידוי במחשבה. ועניינו - לא וידוי על חטא ועוון, אלא געגועים פנימיים. וי"א דהיינו 'ציור פני הרבי' - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קכד, עיי"ש, וש"נ.
26) בקונטרס לימוד החסידות עמ' 11 נאמר: "על-פי הנהגות הקבלה, הנה אחר התקיעות צריך הבעל תוקע לילך למקומו, לשבת ולשאת פניו אל העם, והם יסתכלו בו", אך הרבי הדגיש שאי"ז ממנהגי חב"ד (אף שרבותינו נשיאינו נהגו בזה, המלך במסיבו ח"ב עמ' קצא) אלא סתם מנהג ישראל – מענה להרה"ח ר' דוד שי' קרץ מעפולה, ועד"ז ב'המלך במסיבו' ח"א עמ' קיג, 'אוצר' עמ' קכז.
27) כולל במרצפות המצויות באה"ק כיום, אבל לא בריצפת קרשים, או כשיש עליה כיסוי פלסטי או שטיח.
28) סדר האמירה חזן וקהל, כרגיל בין אנ"ש: החזן מתחיל בקול, והקהל אומר את שני הקטעים הראשונים - עד "ומי ירום" (דלא כמנהג העולם שמתחילים קטע שני בפ"ע). החזן חוזר בקול מ"כבקרת", עד שם. אח"כ אומר הקהל בקול רם "ותשובה... הגזירה" והחזן חוזר זאת בקול רם, והקהל אומר: "כי כשמך... וכחלום יעוף", והחזן אומר "אמת..." ואילך עד "כחלום יעוף", ואז אומר הקהל בקול רם "ואתה... וקיים" והחזן חוזר זאת בקול רם, הקהל אומר "אין קצבה" עד גמירא, והחזן מסיים זאת בקול ומתחיל "כתר".
29) רגילים שהנשים אינן כורעות, ואולי משום צניעות. (וראה בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב או"ח סו"ס ער).
30) פרטי מנהגי נשיאת כפיים נדפסו ב'לוח השבוע' דחג השבועות.
משו"ע אדמוה"ז סי' קכח סנ"ח מוכח, שגם המתפלל במניין שאין מנגנים בו, אומר 'רבש"ע', עיי"ש.
31) 'רשימות' יד עמ' 28. ולכאורה צריך ללמוד היום גם חלק מהפסוקים בפרק של כאו"א בתהילים עם רש"י, כמנהגנו בכל ר"ח. ואף שנמנעים להזכיר ר"ח בראש-השנה, כנפסק בשו"ע אדמוה"ז סי' תקצ"א ס"ו, הרי אין לימוד זה דבר השווה לכל נפש כמו אמירת ברכי-נפשי וכיו"ב, שהרי כל אחד לומד פסוק אחר מחבירו.
32) ה'שברים-תרועה' דתקיעות אלו תוקעים בנשימה אחת, כמו בתקיעות דמיושב (כך תקעו באוטבוצק אצל כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע וכן אצל הרבי, שבח-המועדים עמ' 30 בשם התוקע דמעומד אצל הרבי הרה"ח ר' יוסף-מנחם-מענדל טננבוים).
33) למחר: גם כשחל בחול, ובכל יו"ט, אסור להכין ליו"ט שני - שו"ע אדמוה"ז סו"ס תצה וסי' תקג. לשבת: שם סי' תקכ"ז סעיף כג.
34) כשאין באר וכדומה, עדיף לדחות אמירת תשליך ל'י"ג מדות', כדלהלן. אולם אם לא נראה שיגיעו לבאר וכד' בעשי"ת, או כשחייבים להיות בראש-השנה בתשליך ללא באר - ראה ב'כפר חב"ד' גיליון 536 עמ' 14 הוראת הרבי להרה"ח ר' יעקב-יהודה הכט ע"ה שבלית ברירה די אפילו בברז פתוח.
35) למעשה - אפילו שכח זאת פעמיים רצופות (למרות המובא בשו"ע אדמוה"ז בהל' שחיטה סי' ב קו"א ס"ק ה, במהדורה החדשה ע"י ציון קה) - ראה ערוך השלחן סי' תקכ"ז סי"ח, שע"ת ס"ק ו, והנסמן בנטעי גבריאל הל' יו"ט פרק פה הע' טו.
36) וזאת רק אם נזכר לפני שהכין סעודת שחרית של מחר, שו"ע אדמו"ר הזקן סי' תקכ"ז סכ"ז. ולגבי הדלקת נר ושאר מלאכות, ראה שם סכ"ט.
37) היום-יום ד' טבת, וראה אג"ק סוף כרך ח"י.
38) 'אוצר' עמ' צח. אגב, מסיבה טכנית (כתוצאה ממה שהורגלו שהן הציבור והן הש"ץ אומרים הכל), מורגל בקהילות האשכנזיות (וגם בין אנ"ש) באמירת הפיוטים, לקשר את חציו השני של כל חרוז עם חציו הראשון של החרוז הבא, וזאת כמובן בניגוד למשמעות הפיוט (ע' בזה בקובץ 'בית אהרן וישראל' גיליון קט, עמ' קלג), וק"ו בפיוט זה האחרון, שיש להיזהר שלא לבוא לידי חירוף ח"ו באמירת: "לעדי עד ימלוך – מלך אביון".
39) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 56, ומסיים שאינה הוראה לרבים, אלא כל אחד יחליט בעצמו כיצד להתנהג בזה, ע"כ. וכיוון שאומרים זאת בלחש, לא נהגו אלה שיש להם אב ואם לצאת מביהמ"ד של הרבי.
40) העירני ח"א: הרבי נהג לתקיעת-שופר ביום ב' דווקא בבגד חדש – בברכת שהחיינו היה מונח לפניו בגד חדש (צעיף משי) שלובשו לאחר התקיעות. ועד"ז בברכת החמה (הוספות לשיחות-קודש תשמ"א ח"ג עמ' 9, אם-כי בלקוטי-שיחות חכ"ב עמ' 202 מביא בגד או פרי). וכן אמר להראשל"צ הרב מרדכי אליהו ז"ל, שכאשר יפגוש אותו בירושלים יביא בגד חדש כדי לצאת מספק ברכת שהחיינו (סה"ש תשמ"ט ח"ב ס"ע 745) ולעומת זאת – בסיום ס"ת מוחלפת השיטה: אף שבלקוטי-שיחות (חי"ט עמ' 547) כתב הרבי שכאשר דובר ע"ז עם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היתה דעתו שיעשו על בגד חדש, הנה בסיום ס"ת של משיח (ט' שבט תש"ל – סה"מ מלוקט ח"א עמ' ק) בירך דווקא על פרי חדש. וכן הוא בליל ב' דר"ה.
41) ואומרים הפטרת 'שובה'. וצ"ע אם צ"ל גם הפטרת 'וידבר דוד' (היום – לפי מש"כ בספר-המנהגים עמ' 25, או מחר בבוקר – למנהג רבותינו) כי אף שהיא שייכת יותר לפ' האזינו (ע' לקוטי שיחות כרך ט עמ' 61 הע' 5) הרי הפטרות אלו מי"ז בתמוז עד לפני שבת בראשית הן רק "לפי הזמן ולפי המאורע" (טור סי' תכח), ועד"ז כשדוחים הפטרת פינחס 'ויד ה' היתה אל אליהו' מפני הפטרת 'דברי ירמיהו'.
42) כמובא בהמשך תרס"ו עמ' שפז "וכמו"כ מקדושת יו"ט לקדושת שבת צריכים טבילה במקווה כמ"ש בכתבי האריז"ל". וצ"ע מקומו, וכן מה שאי"ז נפוץ בין אנ"ש. וראה בס' פסקי תשובות סי' תקכ"ח ס"ק ג.
43) משום שהוא עש"ק – שו"ע אדמוה"ז סי' תקפ"ד ס"ה. לקוטי שיחות כרך יט עמ' 284 בשוה"ג. וראה בס' המלך במסיבו ח"ב עמ' קצג.
מסיבה זו לא הניח הרבי אפילו לנגן 'אבינו מלכנו' בהתוועדות בזמן זה (לקו"ש שם – משנת תשמ"א). העירונו משבת פ' וארא ה'תשי"ב שציווה לנגן 'אבינו מלכנו' ('תורת מנחם – התוועדויות' ח"ד ס"ע 279), אבל כל עניין זה לא הקפידו עליו קודם שחידשו הרבי, וכמו אי-השימוש בלשון 'אירוסין' ועוד.
44) ראה 'אוצר' עמ' קמז-קנג. ולעניין אמירת 'הרחמן' דש"ק בברכת המזון, שם עמ' קנ.
45) ראה שם עמ' קמט.
46) המהר"ל מפראג (ס' הזכרונות לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א פכ"ט) והמגיד ממזריטש ('ס' התולדות - אדמו"ר מהר"ש' של הרבי, עמ' 74) ציוו ללמוד שירת האזינו בע"פ. ובסה"ש תש"א (עמ' 56. בלה"ק – עמ' מו) "שמעתי מגדולים, שכל יהודי צריך לדעת את שירת האזינו בע"פ". ומבאר שם שזה מביא שפע ברכה גדול בפרנסה, עיי"ש.
47) סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 5. ובהערה 25 שם: "ומעשה רב (בהסכם גדולי-ישראל) שגם ילדות קטנות באות עם אבותיהן לבית-הכנסת (לא רק לעזרת-נשים), ואפילו לאחרי גיל שלוש שנים – כל זמן שלא הגיעו לכלל חינוך והבנה בעניין זה". ועיי"ש בהערה 24, שזה מעין ודוגמת עלייה לרגל לע"ל "מדי שבת בשבתו".
48) ד"ה שובה ישראל תש"מ ס"א, סה"מ מלוקט ח"א עמ' שמה; ב'תורת מנחם – ספר המאמרים מלוקט' לפי סדר השנה, ח"א עמ' קד.
49) 'התוועדויות' תנש"א ח"א עמ' 24. וראה פירוט בזה ב'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376 ובסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222.
50) שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ב. נתבאר בלקוטי-שיחות ח"ג עמ' 953 (בלה"ק עם הוספות ב'תורת מנחם – התוועדויות' (כד) תשי"ט ח"א עמ' 25) וסוכם ב'שולחן המלך' שם, שכיוון שצריך ללמד דרכי עבודת ה' בקיום המצוות בכלל, לא נזכר שצריך לדרוש גם הל' יו"כ, כי גם זה נכלל ב'דרכי ה'' שם, עיי"ש.
51) ראה לשון ההוראה בס' המנהגים ס"ע 67 (ו'היום יום' ח"ב קטע מס' 21), והאמור בלקוטי שיחות חי"ד עמ' 372 על ש"ק הוא (רק) ביאור דברי אדמוה"ז – 'בירורי מנהגים – מועדים' עמ' 126.
52) לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 60 (ומן הסתם אכל כזית), ע"פ המובא (גם כהוראה לרבים) בספר-המנהגים עמ' 34. ביאור הנהגה זו בלקו"ש כרך כא עמ' 84 (ובלה"ק, שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' קנד).
53) לוח כולל-חב"ד. 'אוצר' עמ' קע.
54) אג"ק ח"ט עמ' רה (ממטה אפרים סי' תרב ס"ה, קיצור שו"ע סי' קל ס"ד) ומבאר שם שזה נעשה כדי לקיים אח"כ את המצוה מן המובחר.
55) 'שערי הל' ומנהג' ח"ה ר"ס קנח (ועד"ז ב'צדיק למלך' ח"ז עמ' 227. 'התקשרות' גיליון קסא עמ' 18). וראה שו"ת יחוה דעת ח"א סי' מה.
56) ספר-המנהגים עמ' 58. והטעם ב'התוועדויות' תש"נ ח"ב עמ' 367 (=סה"ש תש"נ ח"א עמ' 351) מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בשם הצמח צדק, לפי ש"עד כאן (עד ר"ה) - מצות אמירה, ומכאן ואילך - מצות עשיה".
57) ש"ץ ששכח 'עננו': נזכר לפני השם של חתימת רפאנו – חוזר ל'עננו', ואח"כ אומר שוב 'רפאנו'. נזכר אח"כ – אומרה בשומע תפילה וחותם העונה בעת צרה ושומע תפילה. נזכר אח"כ – אומרה ברכה בפ"ע אחרי 'שים שלום' (לוח כולל חב"ד, וראה סי' תקס"ה ס"א-ב ובאחרונים).
58) העירונו בנוסח הסליחות [עמ' 162, שו"ה ביראתך]: "כי זה כל האדם. כי חנון ורחום אתה" חסר כאן רובו של חרוז [וכדמוכח ממה שהחרוז כאן הוא של 4 צלעות, בניגוד לכל הסליחה שהיא של שלש שלש. וגם – ה'סליחה' היא ע"פ א"ב, וחסרה אות ח'], וצ"ל [אחר "כי זה כל האדם" שהוא סיום החרוז המתחיל באות ז]: חוקות העמים תהו. חשוקיך אחריך ינהו. כי חנון ורחום הוא.
בפיוט "הורית דרך תשובה", "תִּתַּך חזון הפיכתם, אחזום רתת וחלחלה" . . פסוק הוא בדניאל (ט, כז), "עד כלה ונחרצה תִּתַּך על שומם", וברש"י שם: תגיח ותרד. ובפירוש הרס"ג והמצודות כתבו, שהוא לשון התכה והורקה. וגם שם אין מדובר על הורקת והורדת דבר גשמי, כי-אם שתבוא עליהם גזירת הכיליון. וכן הוא הפירוש גם בפיוט דידן - ומסתבר ביותר שכיוון הפייטן ללשון הכתוב מפאת הדמיון בתוכן - כאשר יצאה עליהם (והגיעתם הידיעה אודות) "חזון הפיכתם", אזי "אחזום רתת וחלחלה".
59) לוח כולל-חב"ד, יא תשרי. גם הקורא ק"ש שעהמ"ט בליל ערב יו"כ אינו אומר תחנון, כיוון שנהגו כבר יו"ט אז, שהיו ממעטים בו בסליחות (שלא כער"ה), ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תר"ד ס"ד-ה.
60) ב'אוצר' עמ' קעח, שגם כשטבלו רבותינו ג"פ, היתה הפעם הראשונה בין כפרות לשחרית. והרבי כנראה טבל רק אז. ומ"מ רבים טובלים לפני כפרות (ומנחה, והדה"נ).
61) סידור אדמוה"ז. מי שאי-אפשר לו לעשות סדר הכפרות בערב יום-הכיפורים, יקיים זאת יום או יומיים לפני-כן, כי כל עשרת-ימי-תשובה ימי כפרה הם (ראה פרמ"ג סי' תרה במ"ז ס"ק א. שדי-חמד מערכת יוהכ"פ סי' א אות ב).
62) יש שדנו מאימתי נקראת מעוברת, אם מג' חדשים או ממ' יום עכ"פ. ואולי לפני כן תפדה בצדקה.
63) סידור אדמוה"ז. ובלקו"ש חכ"ב עמ' 59 הע' 36: "לא חיישינן לתאומים (כמ"ש הב"ח שם ממרדכי קטן. פמ"ג שם) - כיוון דמיעוטא הוא והמדובר הוא במנהג. וצ"ע בזמננו, דלפעמים רבות יודעים ברור אשר 'תאומים בבטנה', ועל בירור זה סומכים בנוגע לפיקוח-נפש בשבת ויום-הכיפורים וכיוצא-בזה - איך תתנהג ב'כפרות', או שנאמר דכיוון דלא שכיחא כו', ובפרט בנדו"ד דבלא"ה י"א לפטור כמה זכרים בתרנגול אחד כו'".
וע"פ המבואר שם (ובלה"ק - ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סו"ס צח) שהאם היא שצריכה כפרה נוספת, ולא שהכפרה היא בשביל העובר עצמו - העירו, דא"כ אם כבר עשתה כפרות יום או יומיים לפני כן, ולפני זמן הכפרות נולד התינוק, יצטרך התינוק כפרה נפרדת לעצמו. או שמא הכפרה על אבריו כעובר מועילה לו גם עתה. וע"ע.
64) ספר-המנהגים עמ' 58. בשער-הכולל (פמ"ד ס"ב) כ' שאדמוה"ז השמיט מסידורו הלשונות "חליפתנו, חליפתכן, חליפתהן" וכדומה, וכנראה כוונתו שיאמרו תמיד "חליפתי" (המתכפר ולא המסובב), גם כשעושים לאחרים ואחרות, וצ"ב מה מנהגנו בפועל.
בבית הרבי נהגו (כל אחד מבני-הבית) לקיים ב'כפרה' מעין ד' מיתות אחר סדר הכפרות: לדרוך עליה מעט - כעין סקילה, לגעת קלות בצווארה - מעין חנק, לשרוף מעט משערותיה - כעין שריפה ('כפר חב"ד' גיליון 633 עמ' 23, מפי המשב"ק. ולהעיר משעה"כ הנ"ל, ששלל כ"ז, ומ'רשימות' יד עמ' 14 שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לא הי' זורק התרנגול תחת השולחן אבל היה סומך שתי ידיו עליו), ראה מטה-אפרים סי' תרד-תרה ס"ה.
65) כן הקפיד לומר השו"ב הוותיק הרה"ח ר' יעקב-יוסף רסקין ע"ה, מפי בנו השו"ב הרה"ח ר' מנחם-מענדל רסקין ע"ה, וכמדומה לו שאביו שמע זאת מפי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע. וראה שו"ע יו"ד סי' כח ס"ב ודרכי-תשובה שם ס"ק טז מס' תורת-זבח, ומה שהעיר עליו. (וע"ע בדרכ"ת שם ס"ק יז).
יש להכין מראש עפר (חול יבש, שגרגיריו נפרדים, ולא גושים) למטה, לפני השחיטה, שיישפך הדם עליו. ממתינים לבדיקת הסימנים ע"י השוחט - שלא תהיה ברכתו לבטלה, ומכסים ביד בעפר (כנ"ל) - שו"ע ונו"כ שם.
66) כך מסרו הרב יוסף יצחק שי' אופן, ועוד.
67) גם בקביעות זו – כדעה הא' בסתם בשו"ע אדמוה"ז סו"ס תרד, לוח כולל-חב"ד, ודלא כמ"ש ב'אוצר' עמ' קעט. ב'ספר זכרון – דברי שלום' עמ' לח מסופר, שאמרו זאת אצל הרבי בעיו"כ תשל"ד (לראשונה, אולי בגלל המצב דאז), וכנראה היתה זו הפעם היחידה שנהגו כן.
68) למרות שהמנהג מובא בשו"ע אדמוה"ז סי' תרה ס"ה מהרמ"א. גם הרבי לא הלך לאוהל ביום זה ברוב השנים.
69) סידור אדמוה"ז. בשער-הכולל (מד,ג) משמע שהכוונה להוסיף עוד סעודה (ושמא שתי סעודות) לשם יוהכ"פ. וע"ע.
70) 'היום יום' ח"ב, קטע מס' 21. וראה לקוטי שיחות חי"ד עמ' 372.
71) ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 351.
72) שו"ע אדמוה"ז סי' תרו סי"ב. למעשה, גם נשים נשואות טובלות.
73) שו"ע אדמוה"ז סי' תרז ס"א-ג. י"א שהרבי היכה על החזה ב'סלח לנו' היום, הן בשחרית והן במנחה.
74) סה"ש תש"א עמ' 151, וראה סה"ש תש"ה עמ' 9, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רמח.
75) יאכל לפחות כזית פת, כדי לברך ברכת המזון (סדר ברכת הנהנין פ"ב ס"א). אם יודע שלא יאכל כביצה פת, לא יברך על נטילת ידיים (שו"ע אדמוה"ז סי' קנח ס"ב).
76) שו"ע אדמוה"ז סי' תר"ח ס"ח.
77) סי' תרח ס"א-ג. רגילים להפסיק בזמן שנקבע להדלקת הנרות. וכשמפסיק לפני-כן, טוב להתנות לפני ברכת המזון, שעדיין אינו מקבל עליו את התענית - שם ס"ז.
78) במט"א סי' תרג ס"ח כתב, שאת נר הנשמה גם אשה (פנויה) מדלקת, ושמדליקים רק אחד (גם אם שני ההורים נפטרו, אבל להורה/הורים של הבעל מדליקים נר בנפרד, נטעי גבריאל פכ"א ס"ג). בשבח המועדים עמ' 44 הביא למעשה, שנר-הנשמה יהיה בבית, ויבדיל עליו במוצאי יום הכיפורים.
79) ספר-המנהגים עמ' 58. גם קיטל אחר לא ילבש, אג"ק ח"ו עמ' קעב. ומהלשון משמע, שאם מאיזו סיבה שתהיה לא לבש בפועל את הקיטל בחופתו, ילבשנו עתה (בנטעי גבריאל הל' יוה"כ פכ"ו הערה י' הביא טעמים למנהג זה. והנהגה זו אינה לפי הטעם שאין לובשין הקיטל בפחות מבן כ', וגם לא לפי הטעם שבשנה ראשונה עליו להיות בשמחה, אלא לפי הטעם שכבר נתעורר השנה בתשובה, עיי"ש). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
