חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:49 זריחה: 5:44 י"ט בתמוז התש"פ, 11/7/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 833 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת מטות-מסעי, כ"ז בתמוז ה'תש"ע (09/07/10)

נושאים נוספים
התקשרות 833 - כל המדורים ברצף
הפיכת הבלתי רצוי על-ידי שורשו שבקדושה
נחמה אמיתית בראיית בית המקדש
"מודה אני"
פרשת מטות-מסעי
"דע מה למעלה ממך"
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 833, ערב שבת-קודש מטות-מסעי, כ"ז בתמוז ה'תש"ע (09.07.2010)

 

  דבר מלכות

הפיכת הבלתי רצוי על-ידי שורשו שבקדושה

לכל אדם מ"ב מסעות מאז לידתו, אשר על-ידם יוכל לעלות מחיל אל חיל, אלא שבבחירתו החופשית עלולים חלקם להיות באופן בלתי רצוי * גם חטא העגל, תחילתו היתה עניין נעלה של הסתכלות במרכבה העליונה – אלא שגרמו במעשיהם לירידה גדולה * וכך גם ימי בין המצרים: בכוחנו להפכם לעניין הנעלה שבהם, "נחלה בלי מצרים" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות1 מ"ב המסעות שבפרשת מסעי, אומר הבעל שם טוב2, שישנם כולם בכל אחד מישראל, במשך שנות חייו: "אשר יצאו מארץ מצרים"3 – לידת האדם, ואחר כך במשך ימי חייו – שאר המסעות, עד שבא לארץ החיים העליונה.

ואף-על-פי שבין המסעות ישנם מסעות שהם היפך הרצון העליון, ולכאורה, איך אפשר לקבוע סדר שבחיי כל אחד ואחד מוכרחים להיות עניינים היפך הרצון? – הרי זה מובן על-פי ביאור הבעל שם טוב, שהמסעות עצמם הם קדושה, אלא (כיוון שניתנה בחירה, הנה) מצד מעשיהם נעשו העניינים היפך הטוב. אבל כאשר בחירת האדם היא כדבעי, "ובחרת בחיים"4 (והרי יש גם נתינת-כוח וסיוע על זה, שהרי התורה אומרת לו "ובחרת בחיים"5), אזי כל המסעות הם – עליות מחיל אל חיל בקדושה.

ומביא לדוגמא המסע ד"קברות התאוה", ש"שם קברו את העם המתאוים"6, שענינו בקדושה, ובמדריגה נעלית בקדושה – מדריגה שלא שייכת תאווה, היינו, לא זו בלבד שבפועל אין תאווה, אלא "קברו גו' המתאוים", שאין זה בגדר שתהיה שייכת תאוה. אלא מצד התערבות ה'לעומת-זה' הרי זה בא בציור היפך הטוב (עד כאן תוכן הביאור).

ומזה – בנוגע לעניין מ"ב המסעות כפי שהם בחיי האדם הישראלי:

המסעות ועניינים שהיו עד עתה – יודעים כבר איזה עניינים נוצלו לטוב ואיזה להיפך; אבל בנוגע מכאן ולהבא, המסעות שצריכים עדיין לעבור אותם – יש לו את הבחירה והציווי לנצל את כל מסעותיו בקו הטוב.

ובפרט מצד עניין "ובחרת בחיים" – "אילנא דחיי"7, פנימיות התורה, שהיא מגלה את הטוב שבכל עניין ומהפכת גם את הלא-טוב – לסם חיים8.

ב. וכן הוא בנוגע לעניין בין המצרים (שבימים אלו קורין לעולם פרשת מסעי9), שהעניינים שגרמו לבין המצרים, הנה לולי התערבות הלעומת-זה, היו יכולים לנצלם בעבודה נעלית10 בקדושה.

ובדוגמת חטא העגל, שהוא השורש של כל החטאים שלאחריו – הרי ידוע11 שהחטא בא מזה שבני-ישראל התבוננו במרכבה (וב"פני שור" שבמרכבה) בשעת מתן תורה. ונמצא, שאפילו עניין כזה שיכול לגרום לחטא גדול ביותר, עד לחטא העגל – הנה כאשר ישנו "ובחרת בחיים", אזי מונעים את החטא, ויתירה מזה, שמנצלים העניין במדריגה נעלית בקדושה, עד להתבוננות במרכבה ואלפי שנאן וכו'12 – למעלה ממה שראה יחזקאל בן בוזי13.

ועל דרך זה מצינו גבי ירבעם בן נבט – שנזכר במשנה14 כדוגמא למי שחטא והחטיא את הרבים – כדאיתא בגמרא15 שהיה שונה ק"ג פנים בתורת כהנים; "וימצא אותו אחיה השילוני .. והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה"16, "שחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם"17. אלא שעל-ידי התערבות הלעומת-זה נעשה אצלו הדבר בקצה היותר הפכי (ק"ג בגימטריא עגל18). אבל מובן, שעל-ידי "ובחרת בחיים" היה יכול לנצל אותו השכל באופן נעלה ביותר.

וכמו כן בנוגע ל"בין המצרים", שהעניינים שגרמו לכך, הנה לולי התערבות הלעומת-זה היה יכול לבוא מהם עניין נעלה בקדושה.

וגם לאחרי התערבות הלעומת-זה, הנה על-ידי תשובה אזי זדונות נעשים כזכיות19; על-ידי תשובה – "מיד הן נגאלין"20, בגאולה השלימה,

והימים האלו יהפכו לששון ולשמחה; על-ידי "בין המצרים" נגיע ל"נחלה בלי מצרים", שתתגלה בקרוב על-ידי משיח צדקנו.

ג. וזהו גם כללות עניין שבת מברכים חודש אב:

אף-על-פי שעד עתה נוצלו ימים אלו בקו ההפכי, שלכן, "משנכנס אב ממעטין בשמחה"21 – הנה מצד עניין "ובחרת בחיים" יכולים לפעול שיהיה עניין של "מנחם-אב", לנחם ולבטל את העניינים הבלתי-רצויים של חודש אב,

– כולל גם העניינים הבלתי-רצויים שבפרשת המסעות, ובלשון רש"י3 (ממדרש22) "כאן חששת את ראשך וכו'", ועל דרך זה העניינים הבלתי-רצויים שבתחילת פרשת "אלה הדברים" שקורין במנחה, מ"במדבר" עד "ודי זהב", כפירוש רש"י "מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן" –

וכפירוש הפנימי במאמר רז"ל "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ש"ממעטין" העניינים הבלתי-רצויים של חודש אב – "בשמחה"23, על-ידי שמחה של מצווה, כי, שמחה פורצת גדר24, ולכן על-ידי שמחה של מצווה, ובפרט כאשר השמחה היא באופן של "ופרצת", מבטלים את כל ההגדרות וההגבלות, ועד שמנצלים את עניין "בין המצרים" לעשות ממנו "נחלה בלי מצרים", והיינו, שמן המיצר היותר תחתון באים למיצר היותר עליון, מרחב העצמי,

כפי שיתגלה כאשר הימים האלו יהפכו לששון ולשמחה, במהרה בימינו.

(מהתוועדות ש"פ מטות-מסעי, ה'תשי"ט. תורת מנחם כרך כו עמ' 153-155)

__________________________

1)    מכאן עד סוס"ב – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1083 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

2)    הובא בספר דגל מחנה אפרים ריש פרשתנו (מסעי).

3)    ריש פרשתנו (מסעי).

4)    נצבים ל, יט.

5)    ראה סה"מ תרפ"ט ע' 74. וש"נ. סה"ש תש"ג ע' 63. וראה גם תו"מ חי"ח ע' 150. וש"נ.

6)    בהעלותך יא, לד.

7)    זח"ג קכד, ב (ברע"מ).

8)    ראה תניא אגה"ק סכ"ו. קונטרס עץ החיים פי"א ואילך.

9)    ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א), וריש פרשתנו (שסו, א).

10) כמובן מגודל הנפילה.

11) ראה שמו"ר פמ"ב, ה.

12) תהלים סח, יח.

13) ראה יל"ש יתרו רמז רפו בתחלתו.

14) אבות פ"ה מי"ח.

15) סנהדרין קג, רע"ב.

16) מלכים-א יא, כט.

17) שם קב, א.

18) מאה קשיטה (להרמ"ע מפאנו) ספ"ח. ל"ת להאריז"ל מלכים שם יב, כח. וראה הגהות הרח"ו לזח"ב קסו, ב. קה"י (לבעהמח"ס מלוא הרועים) ערך עגל וערך ש"י עולמות.

19) יומא פו, ב.

20) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.

21) תענית כו, רע"ב (במשנה).

22) תנחומא פרשתנו (מסעי) ג. במדב"ר פכ"ג, ג.

23) ראה מאור ושמש פ' וישב (עה"פ לט, ב). וראה גם תו"מ ח"ג ע' 256. ועוד.

24) ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך. ועוד.

 משיח וגאולה בפרשה

נחמה אמיתית בראיית בית המקדש

הגאולה יכולה לבוא תיכף ומיד ממש

על-פי הלכה – שצריכה להיאמר בלשון צחה וברורה – הרי כש"המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", זוכים ורואים (על-ידו ובזכותו) גם כל ישראל . . ואם-כן, יש לדייק ולומר (לא רק בלשון יחיד, אלא) בלשון רבים, "זוכים ורואים בשמחתה".

נחמה – על-פי ההלכה – צריכה להיות בפועל ממש, היינו, לא רק בתורה, אלא בעולם כפשוטו, שהרי התורה "לא בשמים היא", שלא ניתנה למלאכים למעלה, וגם לא לנשמות כפי שהן למעלה, כי-אם לנשמות שהתלבשו בגוף גשמי, ובמילא, ראיית הנחמה פירושה – שרואים את בית-המקדש הגשמי שמקריבים בו קרבנות בפועל ממש, לא רק ברוחניות, על-ידי התפילה, "תפילות כנגד תמידין תקנום", אלא הקרבת התמידין כפשוטם.

ולהעיר, שמכיוון שמשיח צדקנו יכול לבוא תיכף ומיד ממש, ותיכף ומיד יורד בית-המקדש השלישי שכבר בנוי ומשוכלל – הרי יכולים עוד להספיק ולהקריב קרבן תמיד של בין הערביים דיום זה, ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע להדלקת המנורה – ש"אין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערביים" דווקא.

בכלל, כשיהודים שומעים דיבורים כאלה – שיש אפשרות שביום זה יקריבו תמיד של בין הערביים בבית-המקדש השלישי – אזי נבהלים...

אבל התורה – לא נבהלת! על-פי תורה – הרי בית-המקדש השלישי "בנוי ומשוכלל ייגלה ויבוא מן השמים", ואז "אהרן ובניו ומשה עמהם" (שיורו פרטי הדינים כו') – מבלי שיצטרכו להמתין ל"הזאה שלישי ושביעי" – ותיכף ומיד מקריבין קרבנות.

(מתוך ראשי-דברים יום ה' כ"ג שבט תשמ"ח – 'תורת מנחם – מנחם ציון' עמ' 122-123)

מצד 'העליון' כבר זכו לגאולה

יש לבאר קשר ושייכות "חזק חזק ונתחזק" על ספר רביעי שמסיימים בשבת פרשת מטות-מסעי – לתוכן הזמן דג' השבועות...:

מעלתו של בית המקדש העתיד, "מקדש אד' כוננו ידיך" . . נאמרה כבר בשירת הים, בנוגע לבניין בית המקדש שהיו צריכים לבנות בכניסה לארץ תיכף ומיד, כמאמר רז"ל "אילו זכו ישראל, כיוון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסים לארץ", ואז היתה הכניסה לארץ (על-ידי משה) באופן של גאולה נצחית שאין אחריה גלות, ובניין בית המקדש נצחי (שאין אחריו חורבן).

ויש לומר, שכיוון שכל עניני התורה הם אמיתיים ונצחיים, כולל גם העניינים שהובאו בתור קא-סלקא-דעתך, כבנדון-דידן "אילו זכו כו'" – ישנו גם עתה (לאחרי החורבן והגלות) עניין הגאולה הנצחית ובית המקדש נצחי באופן של חוזק ותוקף, אלא שהחוזק והתוקף שלהם הוא מצד העליון בלבד, ולכן בעולמו של התחתון (יכול להיות ו)ישנו מצב של חורבן וגלות.

ומאידך, לא מספיק החוזק והתוקף בגאולה ובניין בית המקדש מצד התחתון בלבד, שמכיוון שהתחתון הוא מדוד ומוגבל, הרי החוזק והתוקף שבו הוא במדידה והגבלה, ולא באופן נצחי.

ולכן יש צורך בחיבור ב' המעלות – חוזק ותוקף הגאולה ובניין בית המקדש מצד העליון ומצד התחתון גם יחד, שאז נעשית גאולה נצחית ובית המקדש נצחי.

(שבת פרשת מטות מסעי תנש"א. התוועדויות תנש"א חלק ד עמ' 71-72)

 ניצוצי רבי

"מודה אני"

אמירה הקשורה עם עצם נפשו ורצונו הפשוט של כל יהודי, ומבטאת את נכונותו להתמסר לעבודת ה' כל היום * מה ניתן ללמוד מהמלים "בחמלה רבה", מדוע קדם 'מודה' ל'אני', מאיזה גיל מתחילים לומר מודה אני, ומה שינה הרבי בבואו לערוך את סידור התפילה * ביאור מיוחד בעניין 'מודה אני' בהתוועדות האחרונה של שבת ויקהל תשנ"ב

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מודה אני – אליו בעצמו

אחת ההנהגות על-פי שולחן ערוך שקיבלה על-ידי הרבי משמעות ותוכן מרכזיים ביותר בחיי היהודי, בבחינת "בא... והעמידן על אחת", היא אמירת 'מודה אני' מיד עם הקימה בבוקר.

ידועים דברי חז"ל על התפילה בפשטות, שהיא "אליו ולא למידותיו". כמו כן ידועה אמירתו של אחד מגדולי ישראל שאמר "אני מתפלל לדעת זה התינוק", כשכוונתו היא, שכשם שאין לתינוק שום השגה בענייני ספירות כו', אלא הוא מתפלל אל הקב"ה עצמו, כך גם תפילתו היא לעצמותו ומהותו יתברך (ולא לבחינות של שמות וספירות בדרגות אמצעיות).

בהתוועדות יום ב' דחג השבועות תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך ג' עמ' 284) הסביר הרבי שבעצם גם באדם גדול, שיש לו הבנה והשגה כו' – הרי סדר העבודה שלו מתחיל באופן כזה:

בהתחלת היום כשנעשה "בריה חדשה", שלהיותו עדיין קודם ההתבוננות באופן של הבנה והשגה, אזי היא [אמירת מודה אני] להקדוש ברוך הא בעצמו (לא ל"מידותיו") – "מודה אני לפניך כו' רבה אמונתך", ורק לאחרי זה מתחילה העבודה דברכת השחר, עבודת התפילה, על-ידי התבוננות באופן של הבנה והשגה כו'.

אמירה ששורשה ברצון הפשוט

וכך מתבארים הדברים בלקוטי שיחות כרך לא עמ' 190-189:

נטילת ידיים שחרית הרי היא בבוקר כשקם ממיטתו ובאה בהמשך לאמירת "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", שאף שהטעם בפשטות שאמירה זו יכולה להיות בידיים בלתי טהורות הוא "מפני שאין קדושה בתיבות נוסח זה, כיוון שאין בו שום שם (שולחן ערוך אדמו"ר הזקן), הרי מבואר במקום אחר (היום יום, י"א שבט) שהטעם הפנימי לזה הוא לפי שכל הטומאות שבעולם אין יכולים לטמאות את ה"מודה אני" של יהודי, שאפילו יהיה חסר בעניין זה או בעניין אחר, אבל ה"מודה אני" שלו נשאר תמיד בשלימות.

והיינו שההודאה באמירת "מודה אני" שרשה הוא ברצונו הפשוט של כל אחד ואחד מישראל, שישנו תמיד בכל נפש מישראל יהיה מי שיהיה ובכל מצב שהוא, וכפסק-דין הרמב"ם הידוע שכל איש ישראל רוצה תמיד לקיים רצון קונו. ועניין זה הוא בהדגשה תיכף בקומו משנתו .. שכל איש מישראל תיכף כשקם משנתו מוכן הוא לעבוד להשם-יתברך בכל יכולתו ולשרתו כל היום.

בהזדמנות נוספת, בהתוועדות שבת פרשת תצווה תשמ"ט, ציין הרבי (התוועדויות תשמ"ט כרך ב' עמ' 346):

כשיהודי ניעור משנתו, ונעשה זה עתה "בריה חדשה"... מצד עצם מציאותו – "אני" (כמו "אתה") – הרי הוא במעמד ומצב של "מודה אני לפניך", הודאה וביטול והתקשרות עם הפנימיות דלמעלה ("לפניך"), עד לעצמותו יתברך ("אתה" האמיתי) שלמעלה משמות ותוארים...

עניין זה הוא בהתחלת היום, ונעשה היסוד לעבודת כל היום כולו, היינו שנקודת הביטול וההתקשרות של עצם הנשמה עם העצם שלמעלה נמשכת ומתפשטת על ובכל היום, בבחינת "נר תמיד.

לכל אחד הכוח להאיר את סביבתו

בעקבות שיחה שניהל הרבי עם יהודי תושב העיר ניו יורק ב'יחידות', כתב לו הרבי את הדברים הבאים, במכתב ארוך מב' שבט תשי"ב (אגרות קודש כרך ה, עמ' קצה – כאן בתרגום חופשי):

ההתחלה של [הבוקר של] יהודי היא, שכאשר הוא קם משנתו הוא אומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". היינו שהוא מכיר שהשם-יתברך הוא בעל-הבית ומושל על העולם בחמלה רבה. כלומר, דרישותיו של השם-יתברך מאדם [=בכלל] ויהודי בפרט, הרי הוא – ברוך הוא – דורש רק מה שיכולים לעשות. ליתר דיוק, מה שדורשים מיהודי, בוודאי באפשרותו לבצע בזמן המתאים.

בהמשך המכתב תובע ממנו הרבי להאיר את סביבתו באור תורה ומצוות, ובאופן של צמיחה והתעלות!

גם לתינוק שאינו יודע לדבר!

בנוסח הברכה שנהג הרבי לשגר לרגל התספורת של ילדים היה מצטט את הוראתו של חמיו כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ (המובאת בלוח "היום יום"): "נהגו להדר להרגיל את התינוק בעניין נשיאת טלית-קטן וברכות השחר וברכת-המזון וקריאת שמע שעל המיטה".

בהזדמנות מסויימת בשנת תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 708) הסביר הרבי:

ולהעיר, שאין הכוונה לומר שקודם לגיל שלש שנים אין להדר בעניינים אלו, אלא הכוונה היא- שמגיל שלש שנים ההידור בזה הוא דבר המוכרח, אבל מובן שגם לפני-זה כדאי להדר בעניינים אלו. וכפי שרואים בפועל ש"מנהג ישראל" לחנך את התינוק באמירת "מודה אני" משמתחיל לדבר כו'.

לפני-כן באותה התוועדות התבטא הרבי:

ועד שאפילו כאשר מדובר אודות ילד קטן, אפילו קודם לגיל חמש שנים (שאז מתחיל ללמד מקרא) – הרי "מנהג ישראל" לחנכו לומר "מודה אני לפניך כו'" שבסידור.

גם בשיחה מוגהת (לקוטי שיחות כרך יט עמ' 233 הערה 48) כותב הרבי:

וכמו שהוא בהנהגת כל בני-ישראל גם בן חמש ועוד קודם לזה, שהתחלת כל יום ויום הוא באמירת "מודה אני (איני כפוי טובה) כו' שהחזרת וכו'".

ובשולי הגיליון צויין:

כידוע הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר דמבן שלש (יום הגזיזה והנחת פיאות הראש) נהגו כו'.

בהתוועדות שבת קודש פרשת בחוקותי תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך ג' עמ' 188) הביא הרבי דוגמא לחינוך יהודי באופן של 'חקיקה' ("מרגילים אותו לעשות מצוות עוד בהיותו ילד קטן, כך שזה נעשה טבעו ורגילותו"):

לדוגמא, כשקם משנתו, אומר מבלי לחשוב לפני-זה, "מודה אני".

ובשיחה למסיימות "בית רבקה" ולמדריכות מחנות הקיץ "אמונה" ו"פרדס חנה" ביום ה' פרשת שלח, כ"ו סיון תשל"ו (שיחות קודש תשל"ו כרך ב' עמ' 345), אמר הרבי:

וכפי מנהג ישראל שמחנכים ילדי ישראל עוד בהיותם בקטנותם ("גאָר קליין"), שיחלו באמירת "מודה אני לפניך" מיד בקומם משנתם... וזה רמוז ב"ראשית עריסותיכם" – מיד כשצריכים להתחיל יום פעיל בדרך היהדות, על-פי השולחן ערוך – על הדבר להיות באופן של "תרימו תרומה לה'" – הוא מפריש עצמו להשם יתברך.

בהתוועדות שבת-קודש פרשת וישב תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך ב' עמ' 33) ציין הרבי כבדרך-אגב:

אמירת "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי" – כולל כל חמש הדרגות דהנשמה, נפש רוח נשמה חיה (ועד גם) יחידה.

והוסיף באותה הזדמנות (שם עמ' 37):

ולהעיר שעניין זה שייך אצל כל אחד ואחד מישראל, למגדול ועד קטן, גם מי שאינו יודע לשון-הקודש, ואומר תוכן זה בלשון עם ועם.

עוד ציין הרבי (שם):

וגם תינוק קטן שאינו יודע לדבר, כמנהג כמה נשים צדקניות לומר "מודה אני" עבור (ועם) התינוק – שאצל כל אחד ואחד מהם ישנו עניין "החזרת בי נשמתי", הן בפשטות (שנעשה "בריה חדשה") והן מצד בחינת היחידה שבנשמה (נקודת האמונה, "רבה אמונתך").

ההודאה קודמת ל"אני"!

בשיחות חורף תשנ"ב ובהתוועדות האחרונה – שבת פרשת ויקהל – שזכינו לשמוע מהרבי (ספר השיחות תשנ"ב כרך ב' עמ' 435, שם עמ' 441-440) דייק הרבי בנוסח זה, ושאל מדוע מתחילים "מודה אני לפניך" ולא "אני מודה" או "אני לפניך". וההסבר שהביא בעומק היה – שכן עד כדי כך קשור ה"אני" של היהודי עם השם יתברך, שלמרות שמציאותו קיימת לפני-כן – "אני", הרי ה"אני" מיד בקומו במצב של הודאה "מודה אני".

במילים אחרות: תיכף בקומו מתחיל ומדגיש מיד את עבודתו – "מודה".

בסגנון שונה קצת הוסברו הדברים במקום אחר (שם כרך א' עמ' 128-127):

עוד לפני שנרגשת מציאות האדם, "אני", ישנו כבר הביטול וההודאה (להקב"ה), "מודה", שזהו הביטול וההודאה שמצד העצם שבנפש, לא בחינת ההרגש שבה.

ברורה דעתי – לומר קודם הנטילה

בשנת תשט"ו (אגרות קודש כרך יו"ד עמ' כג) פנה הגאון רבי אפרים אליעזר הכהן יאלעס לרבי ושאל, אם למרות שרבנו הזקן פוסק בסידורו ש"אין איסור לומר קודם נטילת ידיים", בכל-זאת שמא לכתחילה טוב יותר לאומרו אחר נטילת ידיים.

הרבי השיבו:

כיוון שרבנו הזקן בסידורו מסדר זה קודם ענין וסדר הנטילה הרי ברורה חוות-דעתי לאמר זה קודם נטילת ידים כדמוכח גם-כן מלשונו שם "לומר מיד שניעור", וגם לולא המפורש, כנ"ל, הרי פלא למה לאחֵר הענין כיוון שיש לו הקדימה.

הרבי הוסיף "ולכאורה אפשר להיות... בלי נטילת ידיים", וציין שורה של פוסקים בנושא הנ"ל.

למה שינה הרבי מ"תיכף" ל"מיד"?

בסמיכות להגעתו לארצות-הברית, בחודש תמוז תש"א, החל הרבי, על-פי הוראת חותנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, בהכנה לדפוס של סידור תפילה לחסידי חב"ד.

ראשית דבר החל ברשימת הגהות לסידור שנדפס בחיי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ברוסטוב.

ההערה השנייה שרשם הרבי לעצמו התייחסה לנדפס בסידור רוסטוב דף ב' עמ' א: "תיכף כשיעור משנתו יתגבר כארי לעבודת בוראו ויאמר מודה אני, ואין צריך לזה נטילת ידיים".

הרבי רשם לעצמו את הדברים הבאים (נדפסו ב'הגהות לסדור רבנו הזקן', קה"ת תשס"ז, עמ' א):

על-פי לשון אדמו"ר הזקן בסידורו "ומיד שיתעורר... ירגיל את עצמו להתבונן מיד... וטוב להרגיל את עצמו לומר מיד שניעור נוסח זה מודה אני וכו' ועל-ידי-זה יזכור את ה' הניצב עליו ויקום בזריזות" אולי גם כן נכון יותר "מיד כשיעור משנתו יאמר מודה אני ואין צריך לזה נטילת-ידים ויתגבר כארי לעבודת בוראו".

לעיין הלשון בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן [מהדורה קמא סימן א סעיף ה' ומהדורה בתרא סימן א סעיף וא"ו: מיד שניעור משינתו. והרי יש חילוק בין מיד לבין] תיכף [שפירושו] עד כ"ב אמה (תוספות-דיבור-המתחיל כל, סוטה לט. [תיכף לסמיכה שחיטה כו' דלא הוי טפי מעשרים ושתים אמה]. לעיין שולחן-ערוך [אדמו"ר הזקן] סימן ח [ראה קונטרס-אחרון ס"ק ח דיבור-המתחיל דמה, שדן בדברי התוספות הנ"ל] סימן קסו [בשהייה כדי הילוך כ"ב אמה, שבשיעור זה נקרא הפסק אפילו יושב במקומו]).

[=וכאן מקור דברי רבינו הזקן הוא] לשון סדר היום [בתחלתו: ובקומו יאמר מיד מודה אני].

ברמ"א [סימן א' סעיף ט] וטור [שהוא מקור דברי הרמ"א, אבל שם לא נזכר "מיד"] ומיד [כ]שיעור משנתו יקום בזריזות וכו' [ואם כן מוכח מכל הנזכר לעיל, שצריך להיות מיד, ולא לחכות אחר שמתעורר בכדי הילוך כ"ב אמה].

עוד בנושא 'מודה אני' על-פי תורת החסידות ראה בהרחבה בסדרת "אור התפילה" בהוצאת קה"ת.

 ממעייני החסידות

פרשת מטות-מסעי

פרשת מטות

בדורות הראשונים קראו לפרשתנו 'ראשי המטות' (ראה רמב"ם ב'סדר תפילות'), ואילו בדורות האחרונים נהגו לקרוא לה 'מטות'.

טעם הדבר:

'מטות' רומז לתקיפות ולנחישות שיש בכל נשמה, ובלשון החסידות – ה'איתן' שבנשמה. שכן מטֶה הוא ענף שאינו מחובר לאילן, ולכן הוא קשה וחזק. בדורות הראשונים נתגלתה בחינה זו אצל יחידי סגולה בלבד, 'ראשי המטות'; ואילו בדורות האחרונים, כאשר חושך הגלות כפול ומכופל, ועל כל צעד ושעל יש קשיים ומניעות – מתגלה בחינה זו אצל כל יהודי.

(לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 382)

איש כי ידור נדר לה' (ל,ג)

בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין (ספרי)

מה נשתנה עניין הנדרים משאר מצוות התורה, שמתחיל כבר בגיל של מופלא סמוך לאיש?

אלא הנדר נועד להוסיף פרישות על מה שאסרה תורה, בחינת "משמרת למשמרתי". דבר זה הוא הכנה הכרחית לקיום התורה, שהרי בלעדו עלול אדם להיות 'נבל ברשות התורה' ר"ל.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 693)

ואשה כי תדור... בנעוריה (ל,ד)

"אשה" – היינו כנסת ישראל.

"בנעוריה" – היינו בתחילת העבודה, ככתוב (ירמיה ב) "זכרתי לך חסד נעוריך".

"ואשה כי תדור... בנעוריה" – בתחילת העבודה, כאשר האדם מתאווה לענייני העולם אלא שהוא מבטל את רצונו לרצון קונו, בחינת 'אתכפיא', הוא זקוק לנדרים ופרישות.

"ואם היו תהיה לאיש" – אולם כאשר הוא מגיע לבחינת 'אתהפכא', שאין לו אלא רצון אחד לאביו שבשמים, אזי "והפר את נדרה" – שכן בכוחו לעסוק בענייני העולם ולבררם.

(לקוטי תורה במדבר עמ' פג)

נקם נקמת בני-ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך (לא,ב)

מה הקשר בין מלחמת מדין למשה רבנו?

שכן 'מדין', מלשון מדון ומריבה, רומז לפירוד לבבות ושנאת חינם. ומהי שנאת חינם? שהאחד שונא את השני לא בגלל שהזיק לו וכיוצא בזה, אלא בגלל שהישות שלו אינה סובלת את מציאותו של השני. רק משה, שהיה סמל הביטול והענווה, היה מסוגל לבטל את הישות והגאווה של קליפת מדין.

(ספר המאמרים תרנ"ט עמ' נג)

כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו (לא,יט)

הכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו (רש"י)

אף בנוגע לטהרה וקדושה כך: מי שדבק בתלמידי-חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש" (כתובות קיא). ומרובה מידה טובה ממידת פורענות, שכן אין אדם מיטמא מהמת אלא בנגיעה ישירה (דהיינו נגיעה בחרב ("חיבורי המת") ולא "נגיעה" באמצעות חץ); ואילו בצד הקדושה די גם בדבקות "רחוקה" בתלמידי-חכמים, כמאמר רז"ל (כתובות שם) "כל המשיא בתו לתלמיד-חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד-חכם והמהנה תלמיד-חכם מנכסיו כאילו מידבק בשכינה".

(ליקוטי-שיחות, כרך כח, עמ' 200)

כה עשו אבותיכם בשלחי אותם... לראות את הארץ (לב,ח)

בני גד ובני ראובן רצו להישאר בעבר הירדן, שהיתה 'מקום מקנה', ולהיות רועי צאן, תוך התרחקות מהעולם. לכן הִשווה אותם משה למרגלים, שהעדיפו את ההתבודדות במדבר על הכניסה לארץ-ישראל.

אלא שלא הרי זה כהרי זה. שכן המרגלים היו סבורים שעל כל העם להישאר במדבר, בניגוד לכוונה העליונה של 'דירה בתחתונים'. ואילו בני גד ובני ראובן טענו שכשם שיש בישראל יושבי אוהל ובעלי עסק, וכל סוג עוסק במילוי הכוונה בדרך שלו, כן יישארו הם בעבר הירדן, כ'יושבי אוהל', ואילו שאר העם ייכנסו לארץ כ'בעלי עסק'.

(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 189)

אלה מסעי בני-ישראל (לג,א)

כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך (רש"י)

מסעות בני-ישראל במדבר רומזים לירידת הנשמה לעולם הזה, שבו עומדת הנשמה במאבק תמידי בין הטוב להרע. רש"י מצביע כאן על שלושה דברים היוצרים את האפשרות לבחירה חופשית בין טוב לרע.

"ישננו" – שינה (שבה מסתלקת הנשמה מהגוף) רומזת על צמצום והסתר פנים, המאפשרים בחירה ברע.

"הוקרנו" – דהיינו 'צינון' הגבורות בבחינת "שיתף עמו מידת הרחמים", דבר המאפשר את הבחירה בטוב.

"חששת את ראשך" – היינו השכל של הנפש הבהמית, ה'לעומת זה' של השכל דנפש האלוקית. העובדה שהנפש הבהמית היא לא רק בעלת מידות אלא גם בעלת שכל, מעמידה אותה כ'שווה מול שווה' עם הנפש האלוקית, וכך מתאפשרת בחירה חופשית ביניהן.

(ליקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 390)

מוצאיהם למסעיהם... מסעיהם למוצאיהם (לג,ב)

אחד מתלמידי 'תומכי תמימים' נכנס פעם אחת אל המשפיע רבי גרונם ז"ל, כדי לקבל ממנו ברכת פרידה לפני שנסע הביתה לחג-הפסח.

פתח המשפיע ואמר:

חנווני מליובאוויטש שנוסע לויטבסק, לקנות סחורה, הנה כשהוא נוסע מליובאוויטש עשרים ק"מ, למשל, הרי בעצם התקרב לליובאוויטש בעשרים ק"מ. זהו "מסעיהם למוצאיהם" – מטרת הנסיעה היא כדי לחזור למקום מוצאו. לעומת זה, איש ויטבסק הנוסע מליובאוויטש לביתו, הנה לאחר עשרים ק"מ התרחק מליובאוויטש בעשרים ק"מ. זהו "מוצאיהם למסעיהם" – כוונת היציאה היא להגיע למקום אשר לשם הוא נוסע.

עליך לנסוע בבחינת "מסעיהם למוצאיהם"...

(מפי השמועה)

ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על-פי ה' וימת שם (לג,לח)

פרשתנו נקראת תמיד בסמיכות לראש-חודש אב.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מצביע על הקשר בין פטירת אהרן לבין חודש אב:

א. רז"ל אמרו (ר"ה יח) "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו".

ב. סיבת חורבן בית שני היתה שנאת חינם, שתיקונה אהבת חינם, שהיא מידתו של אהרן הכהן, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 411)

זאת הארץ אשר תיפול לכם (לד,ב)

מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות (רש"י)

"זאת הארץ" – "ארץ", מלשון רצוא, רומזת לנשמה, המשתוקקת תמיד לאביה שבשמים.

"אשר תיפול לכם" – רומז לירידת הנשמה למטה.

"מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות" – כוונת הירידה היא קיום מצוות מעשיות, שאפשר לקיימן רק בתוך ה'גבולים' של העולם הזה הגשמי.

(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 126)

אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ (לד,יז)

כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו... ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון (רש"י)

הווי אומר – גדלותו של נשיא בישראל אינה רק למדנותו וצדקותו, אלא היותו 'אפוטרופוס לשבטו', הוא דואג לאנשי שבטו ומספק להם את כל צורכיהם. ודאגתו היא לא רק לכללות השבט, אלא גם לצרכיו של כל יחיד: "ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון".

(שיחת ש"פ מטו"מ תשל"ז)

 פרקי אבות

"דע מה למעלה ממך"

הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים (פרק ב משנה א)

ביאור כ"ק אדמו"ר:

יש הטוענים: מי אני ומה אני, ומה נוגעת עבודתי וכו'.

על זה יש מאמר הבעל-שם-טוב, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן, בפירוש המשנה "דע מה למעלה ממך" – שכל העניינים שלמעלה הם "ממך". וכמו-כן יש פירוש הבעל שם טוב על הפסוק "הוי' צילך", שכפי שיהודי עושה למטה, כך נעשה כביכול למעלה, מכיוון ש"הוי' צילך", בדוגמת צל האדם, שנעשה בצל כמו שהוא באדם.

והחילוק בין שני פתגמים הנ"ל:

ידוע ש"שכר מצווה מצווה", היינו, שאמיתית עניין השכר הוא לא גן-העדן ולא העולם הבא, שהרי עניינם אינו אלא בחינת הגילויים, ואמיתית השכר הוא עצמותו יתברך.

ובנדון דידן: "דע מה למעלה ממך" – הוא בבחינת הגילויים, ו"הוי' צלך" – הוא בבחינת העצמות.

והעניין בזה – שלא מספיק עניין הגילויים, שכן בעניין האורות יש שינוי מצד המקבלים, ויש בהם חילוק בין מעלה ומטה, ולכן יכול היצר הרע לטעון שלפי מעמדו ומצבו אין לו שייכות לעניין הגילויים; אולם מצד "הוי' (צילך)", שם העצם, הרי "אני הוי' לא שניתי", שנמצא בכל מקום בשווה, ומתמסר ("ער גיט זיך אַוועק") לכל אחד מישראל, כי אף ש"לית מחשבה תפיסא ביה", הנה על-ידי קבלת עול יכולים לקחת את עצמותו ("אים אַליין").

הכוח לקבלת-עול בא מהעצמות, ועל-ידי קבלת-עול לוקחים את העצמות.

(תורת מנחם – התוועדויות תשט"ז חלק ג (יז), עמ' 216)

...וזהו ביאור באותיות השכל בתורת הרב המגיד (שהוא המקשר והממוצע בין הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן . . ולאחרי זה נהיה גם תורת אדמו"ר הזקן] במאמר חז"ל "דע מה למעלה ממך" – "דע" ש"מה שלמעלה" תלוי "ממך" ובך:

מכיוון שלכל יהודי ישנה בחינת יחידה המתאחדת עם ניצוץ "בורא", והיא תמיד בשלימות, ועד שפועלת ומקיפה את כל כוחותיו, כולל כוח עשייה הגשמית – אם כן מובן (ובאופן של ידיעה, "דע", נוסף על ההבנה בשכל (חכמה ובינה)) מדוע "מה שלמעלה" (אצל הבורא) זהו "ממך", כיוון שכל הפעולות הן "ממך" (אפילו פעולה בעשייה הגשמית) הכול נובע מבחינת יחידה, המאוחדת עם ניצוץ בורא.

ועל-פי זה מובנת יכולתו של יהודי לפעול גילוי בחינת יחיד שלמעלה (עצמותו יתברך) בכל העולם על-ידי גילוי בחינת יחידה שבנפשו, שהרי אם פעולה גשמית (ואפילו דבר קטן) של יהודי בעולם הזה למטה – פועלת למעלה (כיוון שכל פרט ופעולה של יהודי נובעת מבחינת יחידה שבנפשו), על אחת כמה וכמה שעצם גילוי בחינת יחידה שבנפשו, שזה גופא הוא גילוי "ניצוץ בורא" (המתאחד עם הניצוץ נברא, בחינת יחידה) – פועל גילוי בחינת יחידה שלמעלה, בעולם הזה הגשמי.

(תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ז חלק א, עמ' 116)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת מטות-מסעי1
כ"ח בתמוז – מברכים החודש מנחם-אב

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה.

גם העולה לתורה אומר "חזק, חזק ונתחזק"2.

הפטרה: "שמעו... אלוקיך יהודה. אם תשוב... ובו יתהללו" (ירמיה ב,ד-כח; ד,א-ב)3.

המולד: אור ליום שני, בשעה 6:07 ו-17 חלקים.

מברכים החודש: ראש חודש מנחם-אב ביום השני. אין אומרים 'אב הרחמים'.

אחר התפילה – התוועדות בבית-הכנסת, כנהוג; ובפרט שהיא 'שבת חזק'4.

פרקי אבות – פרק ב.

יום ראשון
כ"ט בתמוז, ערב ראש-חודש

בשיעור חומש היומי דשיעורי חת"ת, מסיימים כנדפס: "כאשר דיבר לכם" (א,יא)5.

ביום זה יש להוסיף במיוחד בתורה, תפילה וצדקה6, והצדקה – הוצאת שתי סעודות, ומה טוב – שלוש סעודות. מי שלא הספיק להחליט על-דבר קיום הוראה זו ושל לימוד ענייני 'בית הבחירה' לפני בין-המצרים, עליו להחליט זאת בהקדם, ויפה שעה אחת קודם7. ומובן אשר אלה שלא עשו בפועל ככל הפעולות דלעיל בזמנן – כדאי להשלימן גם לאחר מכן8. "מובן בפשטות, שכל הנ"ל שייך גם לנשי ובנות ישראל"9.

יום שני
א' במנחם-אב, ראש-חודש

מנהגי ראש-חודש [פורטו לאחרונה ב'לוח השבוע', גיליונות: תתי"ב, תתט"ז, תתכ"ט].

לפני תפילת ערבית טופחים על השולחן כדי להזכיר לקהל לומר 'יעלה ויבוא'.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל. "ואברהם זקן... נפש כל חי, אמן" ג' פעמים. קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום. קריאת התורה דר"ח. חצי קדיש. אשרי, ובא לציון. יהללו. חליצת תפילין דרש"י. הנחת תפילין דר"ת, ג' פרשיות דק"ש, קדש, והיה כי יביאך, שש זכירות, חליצת תפילין דר"ת. הש"ץ אומר בקול איזה מזמור, חצי קדיש. מוסף.

"בית הבחירה":

בימי 'בין המצרים' גופא, יש להוסיף ב'משפט' (לימוד התורה, לכל לראש – בהלכה למעשה מדיני ימים אלו10, וכן [בכל יום, ועל-אחת-כמה-וכמה בשבתות, שעניינן 'הקדמת רפואה'11 במיוחד בענייני התורה העוסקים בגאולה12 ובבניין בית-המקדש, ולכל לראש – הפרקים בספר יחזקאל מ-מג המדברים בעניין בית-המקדש השלישי, משנה – מסכתות מידות ותמיד13 והלכות בית-הבחירה14 להרמב"ם]) ו'צדקה' יותר מהנתינה הרגילה לפני התפילה15 [ותוספת מיוחדת בכל מעבר מתקופה לתקופה בימים אלו גופא: עד ראש-חודש מנחם-אב, מראש-חודש מנחם-אב16, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב, ותשעה באב]17. וגם בשבתות – באופן המותר על-ידי אכילה ושתייה וכיו"ב, בנוסף על נתינת הצדקה בערב שבת קודש כנהוג בהוספה עבור השבת18.

מובן, שההוספה בתורה בעניין שהזמן-גרמא, צריכה להיות גם אצל הילדים [והילדות] הנמצאים במחנות הקיץ19.

"תשעת הימים" 20:

משנכנס אב ממעטין בשמחה ובמשא ומתן של שמחה. ואסור לקנות בגדים ומנעלים חדשים או לתת לאומן לעשות לו, ואפילו אין משתמשים בהם עד לאחר תשעה באב. ואסור לכבס בגדים (חוץ מבגדי קטנים) אפילו להניחם לאחר תשעה באב. וכתונת לשבת מותר לכבס רק על-ידי גוי, ואסור ללבוש בגדים מכובסים שלא לבשם עדיין (אלא לכבוד שבת-קודש). [ולכן נוהגים ללבוש לפני ראש-חודש לזמן-מה את כל הבגדים המכובסים שעומדים ללבוש במשך תשעת הימים21]. בעלי הברית: המוהל, הסנדק, והורי-הבן, מותרים ללבוש לבנים ובגדי שבת.

ואסור לרחוץ כל גופו לתענוג אפילו בצונן, ולרפואה ולצורך מצווה [וכן המצטער מפני החום והזיעה22] – מותר. הטובל בכל ערב שבת23 מותר לטבול ולרחוץ ראשו, פניו, ידיו ורגליו24 לשבת.

אסור לאכול בשר ולשתות יין (מלבד בשבת ובסעודת-מצווה).

אין נכנסים לדירה חדשה בתשעת הימים. פעם ענה הרבי: טוב לדחות לאחר ט"ו באב"25, ופעם אחרת הורה: "באם אפשר... בחודש אלול הוא חודש הרחמים"26.

עצת הרבי בדבר טיפול רפואי: באם אפשר – יש לדחותו לאחרי יום התשיעי באב. וכל עכבה לטובה. ובאם הרופא ידחק בדווקא את השעה, יש לעשות זאת קודם שבת חזון27.

סיומים 28:

"המנהג לערוך 'סיומים'29 למסכתות הש"ס בכל יום מ'תשעת-הימים'30, מראש-חודש [ומה טוב גם לפני זה31] עד תשעה באב, וגם בערב תשעה באב ובתשעה באב – באופן המותר על-פי שולחן-ערוך [ובמקום המתאים – גם עם סעודה והתוועדות32].

"ומהטעמים בדבר – כיוון שבימים אלו מחפשים את כל האופנים המותרים כיצד להוסיף בעניינים טובים ושמחים, ועל-ידי-זה לגלות את הטוב-הפנימי שבירידה הקשורה עם ימים אלו33, החל מ"פיקודי ה' ישרים משמחי לב" – עושין שמחה לגמרה של תורה.

"ומפני טעם זה34 כדאי לערוך סיום גם ביום השבת שב'תשעת-הימים'.

"ומה טוב – 'ברוב עם הדרת מלך', לשתף עוד כמה וכמה מישראל (מצד אהבת-ישראל ואחדות-ישראל) בשמחה, גם אם רובם לא סיימו בעצמם המסכת. ולהוסיף, שכדאי ונכון לערוך 'סיומים' על מסכתות כאלה שסיומן בעניינים שקל לאומרם ולהסבירם במהירות לכל אחד ואחד מישראל, אפילו פשוט שבפשוטים35, שב'סיומים' אלו יכולים לשתף גם יהודי שפוגשים ברחוב, ובאמצע עסקיו – כשחוזרים לפניו על הסיום, או אף שאומרים לו המאמר דסיום המסכת מבלי לספר לו שזהו 'סיום', שהרי 'זכין לאדם שלא בפניו'.

[מי שיכול – יסיים בעצמו; אם לאו – ישתתף לפחות במעמד 'סיום' של אחרים; ומה טוב שיהיה במעמד עשרה מישראל; וכדי לזַכות גם את מי שמשום-מה לא השתתף במעמד סיום כלשהו, ובלאו-הכי אוכל מאכלים המותרים רק בסעודת מצווה – יש להשמיע עבורו את הסיום ברדיו וכו', ולקשר אותו לפחות בצורה כזאת לשמחה-של-מצווה36. כמו-כן יש לשתף בזה יהודי שפוגשים ברחוב, על-ידי שיאמרו לו המאמר דסיום, אף מבלי לספר לו שזהו 'סיום'37].

"בקשר ל'סיומים', יש להשתדל במיוחד בעריכתם [כאמור – גם בשבתות] "ברוב עם הדרת מלך", לאחד רבים מישראל בהשמחה לגמרה של תורה, "אנשים ונשים (בנפרד כמובן) וטף"38, כולל גם הקטנים (לא רק קטנים בידיעות, אלא גם קטנים בשנים) שעדיין אינם שייכים להבנה והשגה, על-דרך ובדוגמת הסיום דערב-פסח, שמנהג ישראל להביא גם בכורים הקטנים39.

"וכן יש לעורר [במיוחד בסיומים, על אהבת ישראל40 ו] על-דבר ההוספה בלימוד התורה בכלל ובנתינת הצדקה, על-פי מה שנאמר: 'ציון במשפט (=תורה) תיפדה, ושביה בצדקה'"41. וכשבאים לעורר על נתינת צדקה – יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומיד נותנים צדקה בפועל42. וגם ביום השבת-קודש – באופן המותר, באכילה ושתיה, וצדקה רוחנית43.

"למסור לאנ"ש שי' המתעסקים בהסיומים:

* לסיים כל סיום בהצעה-התעוררות על-דבר (להוסיף ב)נתינות לצדקה.

* לחתום כל סיום בתיבות (עניין) דאהבת-ישראל"44.

"ובוודאי יפרסמו ויזרזו על-דבר קיום הוראות אלה בכל מקום ומקום, בכל קצווי תבל"45.

"וגם כאשר יבוא משיח צדקנו קודם תשעת הימים, יעשו את ה'סיומים', ויזכו להתחיל ולסיים ספרים אחרים בתורתו של משיח"46.

* במוצאי-ראש-חודש וכדומה נוטה הרבי להכריע שיש לומר תחנון בקריאת-שמע שעל המיטה (גם לפני חצות)47.

* בעניין סעודת בר-מצווה של נער שנכנס לעול המצוות ביום ח' במנחם-אב, השיב הרבי: "יש לברר אם יש מנהג במקום בכגון-דא, ובאם לאו – יש לעשותה בזמנה, זאת אומרת ליל ח' מנחם-אב, ובאם אי-אפשר מאיזה טעם שיהיה – בשבת שלאחריו48.

ערב שבת-קודש
ה' במנחם-אב

ל'שבת חזון' לובשים49 בגדי שבת כרגיל50.

_______________________

1)    יש לדון אם בקריאת שמו"ת צריך לומר גם את הההפטרה "דברי ירמיהו", כי אף ש"רשמית" היא ההפטרה הראשונה דשבתות בין-המצרים (בכל פרשה), הרי בלקוטי-שיחות כרך ט עמ' 61 מביא ומדייק בלשון הטור שההפטרות שייכות גם לפרשיות שבהן הן נקראות, ו"דברי ירמיהו" שייכת הן לפנחס והן למטות, עיי"ש.

2)    מקור אמירה זו ונוסחה הוא בלבוש סי' תרס"ט [ע"פ הפסוק בשמואל-ב י,יב. ואף ששם הז' ד"ונתחזק" היא בפתח, רגילים לאומרו כאן בצירי]. ואומר זאת עם הציבור "בין הקריאה והברכה" ('רשימות' חוברת קנה עמ' 6, היום יום ח"י טבת, ס' המנהגים עמ' 31), ודלא כהדעות שהעולה לתורה אינו אומר 'חזק': א. משום הפסק. ב. מפני שאמירת 'חזק' היא להעולה לתורה, ולא שייך שהוא יאמר לעצמו (כפי הפשוט לקצות השלחן סי' פד סי"ג, ובבדי השלחן ס"ק כב, ומביא זאת גם מס' שלחן הקריאה, וכ"כ בס' פסקי תשובות סו"ס קלט בשם שו"ת: שבט הלוי (ז,רב) באר משה (ג,כח) ומשנה הלכות (ז,כב. ח,יח), אלא שמ'משנה הלכות' מביא, שאין לגעור בעולים שאומרים זאת בעצמם).

באג"ק ח"ד עמ' יד השיב הרבי לשתי הטענות: לטענה ב - "גם הוא (העולה לתורה) אומר, כי נוסחא שלנו היא 'ונתחזק'", דהיינו שבניגוד לנוסח שאומרים רק לעולה ג"פ 'חזק' (א"ר סי' תרס"ט, מאור ושמש ס"פ ויחי, ליקוטי חבר בן חיים ח"א דף כט בשם החתם סופר, ערוך השלחן סי' קלט סו"ס טו), שלפי נוסח זה אין שייך כלל שיאמר העולה, הרי שלפי הנוסח שלנו מברכים גם את הקהל, וא"כ יש מקום שגם העולה יאמרנו.

ולטענה א - "אמירת העולה... לא חשיב הפסק, כי הוא שייך לקריאת הסיום (ראה שו"ע אדה"ז סי' קסז ס"ט)", שם איתא, ששיחה בדברים שהם מענייני הדבר שמברך עליו, כגון "הביאו מלח" בין 'המוציא' לאכילה, בדיעבד אינה חשובה הפסק. ו"מותר לכתחילה אם אי-אפשר בעניין אחר". ואכן, ע"פ דברי הרבי ב'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 254 הערה 31 - מוגה - "שאמירת הברכה קאי גם על העניין ד'חזק'", עיי"ש, הרי זה ממש כמו שכתב הרבי במכתבו שבספר המנהגים ס"ע 105 בעניין מנהגנו באמירת היהי-רצון על התפוח בר"ה בין הברכה לאכילה: "וכיוון דא"א בעניין אחר, הווי כדיעבד". וע' גם בשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' ט.

אלא שב'רשימות' שם הסביר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ את הטעם לאמירה זו "כדי לכלול עצמו עם המאמינים הפשוטים" [ואגב, מכאן מובן שאומר זאת עם כל הציבור, ולא עם הקורא] - "צריך להיות לשון כזה בב"ח, להתחיל ספר חדש" [לע"ע מצאתי בים של שלמה (המהרש"ל מוזכר בסוף 'רשימה' זו) ב"ק פ"ז סי' מו, ב'דין הסיום' אודות סיום מסכת: "השלמת הספר - אין לך מצוה גדולה מזו, ובפרט היכא שבדעתו להתחיל אח"כ ספר אחר". ולכאורה הכוונה שהעיקר הוא האיחול 'ונתחזק' דהיינו התחלת הספר החדש, ולא ה'חזק', ולכן גם העולה אומרו, לכלול עצמו עם כולם]. ושאלו הרבי: "אם כן (ש'חזק' עיקרו התחלת ספר חדש, ספר אחר, הרי יש בזה חשש הפסק כי) אינו שייך להקריאה?", ונענה: "כל התורה... מילה אחת ארוכה" (דהיינו שגם הספר החדש שייך להקריאה). וראה בנושא בס' חקרי מנהגים ח"א עמ' קכו.

3)    ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

4)    ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 233.

5)    כך נהגו בקרה"ת בליובאוויטש. כאשר שינו והנהיגו בבית-חיינו לסיים פסוק אחד לפני 'שני', כדי שלא להתחיל בפסוק 'איכה' (כמ"ש באשל אברהם להרה"צ מבוטשאטש סי' קלח. ובליקוטי מהרי"ח (ח"ג נב,א) כתב, שנוהגין כן אף במקומות שאין מנגנין הפסוק בניגון איכה. אך לכאורה, ע"פ הפשט, וכן ע"פ המדרש - איכ"ר רפ"א, פסוק זה אינו תוכחה!), כאמור בספר-המנהגים ס"ע 31 (אף שספר זה הוגה במידה מסויימת ע"י הרבי), העירו על כך הזקנים, והדבר חזר לקדמותו. וראה בזכרונות הבעל-קורא בבית-חיינו, הרה"ח ר"מ שוסטרמאן ע"ה ("למען יידעו… בנים יוולדו", אה"ק תשנ"ז, עמ' 138), המספר שהוא שהנהיג זאת וכיצד הפסיק לנהוג כך.

6)    יתר על הנהוג בכל ערב-ראש חודש (המנהג, ב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 593).

7)    "על-פי פסק-דין שו"ע או"ח סי' תקע"א ס"ג".

8)    מתוך: פתח-דבר ל'הלכות בית הבחירה להרמב"ם עם חידושים וביאורים' של הרבי (הוצאת קה"ת, מוצש"ק מברכים מנ"א, תשמ"ו, ברוקלין נ.י.).

9)    לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 266. ולהעיר שנשים חייבות לסייע במצוות בניין ביהמ"ק (הל' בית-הבחירה פ"א הי"ב), ושהערה זו שייכת להוספות שהורה הרבי בכל העניינים מי"ז בתמוז ואילך.

10)  "לדעת את המעשה אשר יעשון, כל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא" – עפ"י 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78, 91 (מוגה), 108.

בלקוטי-שיחות כרך כד עמ' 265 מזכיר גם את לימוד ספר הזוהר, והסברתו בתורת החסידות. כן מזכיר שם אודות הוספה גם בקו התפילה – בעבודתה באיכות, וכן באמירת תהילים - עכ"פ מזמור אחד נוסף בכל יום. ומעורר ע"ז גם בכרך כח עמ' 286 הע' 60, וש"נ.

11)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 578.

12)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

13)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 והערה 186. וב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38 הלשון "ומקצת במסכת תמיד".

14)  ופעם אחת מצאנו שהורה הרבי ללמוד בנוסף לכך גם "הלכות הקורבנות" (שיחת מוצש"ק פ' דברים תשל"ט, הנחת הת' בלתי מוגה סכ"ו וסס"א).

15)  לקוטי-שיחות חכ"ג ס"ע 265. ובפרט בצדקת מקדש מעט – בתיכ"נ ובתי-מדרש (ישיבות וכו'), לקו"ש כח עמ' 287. וראה סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 733.

16)  ב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ד עמ' 187 מבואר, שהל' בית הבחירה נחלקו לשמונה פרקים, כדי ללומדם שמונה ימים "עד ערב ת"ב לפני חצות", עיי"ש. מאידך, בסה"ש תנש"א (מוגה) ח"ב עמ' 691 הערה 87, מפורש שיש ללמוד שיעור בהל' בית הבחירה גם ביום תשעה באב (נדחה) בעצמו: "באופן המותר, כמובן, לאחרי חצות היום, או להשלים במוצאי היום".  ולכן לא נכנס העניין בפנים.

17)  'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 102.

18)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96 הערה 127.

19)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50. וכנראה ה"ה ל'סיומים' המובאים אח"כ.

20)  לוח כולל-חב"ד.

21)  כף-החיים סי' תקנא ס"ק צא. ולמעשה נזהרים בזה בחולצות ומכנסיים, שמלות וחצאיות, אך לא בלבנים וגרביים. [מי שלא הספיק: יניחם לזמן-מה על הרצפה להוריד הבגד מנקיונו, ואח"כ רשאי ללבשם. כן ניתן ללבוש בש"ק בתנאי שייהנה מזה בש"ק עצמה, אחד בלילה ואחד בבוקר ואחד בצהרים וכדומה].

22)  שו"ת אגרות-משה אה"ע ח"ד סי' פד אות ד, נטעי-גבריאל הל' בין-המצרים ח"א פמ"ב ס"ד. וראה גשר-החיים ח"א ס"ע רכ, המתיר בזה באבילות דיחיד אפילו בסבון ובמים חמים (וע' נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"א פרק קה סי"ג). מאידך בכף-החיים סי' תקנ"ד סוף ס"ק מו כתב בעניננו, שאם יכול להעביר זאת בצונן לא ירחץ בחמין.

23)  וכן הטובל בכל יום, לעניין הטבילה בלבד. ראה לוח 'דבר-בעתו'.

24)  ולמעשה רוחצים כל הגוף, במים חמים ובסבון. וכן הורה הרה"ג והמשפיע ר' חיים-שאול ברוק ע"ה. (וצ"ע מהמובא בליקוטי-סיפורים להרב פרלוב ע"ה מהדורה ראשונה עמ' קכב). וראה בכ"ז בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק יא.

25)  אגרות-קודש כרך ט עמ' רכח.

26)  שם כרך יט עמ' שצ.

27)  שם עמ' שעו.

28)  עיקר הדברים – מוגה, מסה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 ועוד, ומסה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564, ומשיחות-קודש תש"מ עמ' 672 – שיחת ש"פ מטות ומסעי תש"מ, בלתי מוגה. ושולבו הוראות מכ"מ כמצויין בהערות.

29)  אף שיש דעות שניתן לעשות סיום על פרק, או על מסכת שלמה במשניות, מוטב לערוך סיום על מסכת בגמרא, 'סיום' עם כל הפרטים, לכל הדעות, כמו מסכת תמיד ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 86. וראה גם 'התוועדויות' תש"נ ח"א עמ' 97).

בליובאוויטש אמרו בסיום מסכת רק 'הדרן עלך' ושמות בני רב פפא, ותו לא, וסיימו בקדיש דרבנן רגיל (רשימת דברים להרב חיטריק ח"ד עמ' ריט). אבל כשאמר הרה"ח ר' מאיר אשכנזי ז"ל קדיש דרבנן בסיום הש"ס כ"ד טבת תשי"ב, ציווה הרבי שיאמר 'קדיש הגדול' כנדפס במסכתות (הרה"ח ר' יואל שי' כהן. וגם לגבי המשך נוסח הסיום משמע שאומרים אותו, ראה התוועדויות תשמ"ה ח"ג עמ' 1700).

30) "אפילו כשאין אוכלים סעודת בשר אחר-כך. להעיר מהנהגת אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לעשות סיומים בתשעת-הימים אף שלא היה סועד אחר-כך בבשר ויין – ספר-המנהגים עמ' 46" (לקו"ש חכ"ג עמ' 223, ובכ"מ).

31) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 74.

32) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

33) "להעיר גם מהפתגם הידוע [בשם הרה"צ ממונקאטש] בפירוש דברי חז"ל: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – ש'ממעטין' העניינים הבלתי-רצויים דתשעת-הימים 'בשמחה', על-ידי ההוספה בשמחה, באופן המותר על-פי שולחן-ערוך, כמובן".

34) אע"פ שביארצייט שחל בשבת (התוועדויות תשד"מ ח"ב עמ' 872) שלל הרבי עריכת 'סיום', כיוון שמנהג זה עלול להתפרש כנתינת מקום לעניין של תענית.

35) "ולדוגמא: מסכת תמיד (מסכת הכי קטנה, שמונה דפים בלבד, שיכולים ללמדה ולסיימה במשך זמן קצר) שסיומה "השיר שהיו הלוויים אומרים במקדש", וכן הסיום ד"כל בניך לימודי ה'" – בארבעת המסכתות: ברכות, נזיר, יבמות, כריתות – ראשי-תיבות "בניך".

36) שיחות-קודש תש"מ ח"ג עמ' 672.

37) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96.

38) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 108.

39) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 719. ולמרות האמור שם "במיוחד בשנה זו" אין נראה שזו הוראת שעה, עיי"ש.

40) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1849.

41) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 708. ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 564.

42) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123.

43) (כמו נתינת עצה טובה ועאכו"כ לימוד תורה – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376 בקשר לשבת שלפני ר"ה) סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 565 והערה 127. בשיחה הנ"ל נוסף גם: קבלת החלטה טובה שתיכף לאחר השבת יתן לצדקה ממש (יפריש לעצמו, ויתנה בפועל לעני או לגבאי בבוקר). ובסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222 (שבת ט"ו בשבט) – שיחליטו גם כמה לתת.

44) מענה שנדפס בס' מאוצר המלך ח"א עמ' 283.

45) ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 580.

46) משיחת ש"פ מטות, מבה"ח מנ"א תשמ"א, בסופה.

47) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 1414.

48) אגרות-קודש חלק טו עמ' רנז. וכן במקרה נוסף שלא ניתן לעשות סעודה במוצאי היום, באג"ק חי"ז עמ' פז, כשחל במוצש"ק ליל ער"ה, מבאר שהסעודה צ"ל מייד ברגע הראשון שנכנס למצוות. מאידך בחי"א עמ' שמ כשחל בעיו"כ מציע להתחיל בחצי יום הראשון (והכוונה כנראה ביום) ולהמשיך במוצאי יוהכ"פ, אך ייתכן ששם לא התאפשר לקיים הסעודה בליל עיו"כ. אבל בדרך כלל, מנהגנו מובא בספר-המנהגים עמ' 75 מלקוטי-דיבורים (ח"ב דף רסח,א), שאחרי שחרית חוזר הבר-מצוה מאמר ומכבדים ב'לקח' ומשקה, ובערב (מוצאי היום) עושים את הסעודה (כפי שנהג אדמו"ר הזקן).

49) לעניין רחיצה וטבילה, ראה לעיל ציונים 23-22.

50) ספר המנהגים עמ' 46, שכך נהג אדה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה. וראה גם בהוספות לשו"ע אדה"ז חלק ה-ו עמ' 1846 בשולי-הגיליון.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)