נושאים נוספים
	התקשרות גליון 830 - כל המדורים ברצף
	מסירת נפש משמעותה: כך ולא אחרת!
	הגלות היא בשביל הגילוי
	רבי שלמה יצחקי (רש"י)
	פרשת חוקת
	"בן עשרים לרדוף"
	הלכות ומנהגי חב"ד

כדאי כל מאמץ כדי שעוד יהודי יתאחד עם עצמותו יתברך על-ידי מצווה, אולם כדי לגלות זאת נדרש מסירת נפש * בעל השמחה חינך ונתן את הכוח לעבודה באופן של "הנחת עצמותו" לגמרי * לשם מה נדרש אדמו"ר נ"ע ל'עקדה' ו'כריתת ברית' בהיכנס הרבי הריי"צ לעסקנות הכלל? * הפצת היהדות והמעיינות שהיא "כפי הרצוי", היינו באופן שלא ייתכן אחרת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. נהוג בהתוועדות שמתחילים (לא רק בניגון סתם, אלא) בניגון (ועניין) של שמחה. ולכאורה, קודם שישנו עניין של דברי תורה, שעל זה נאמר¹ "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ועל דרך זה עניני שמחה כיוצא-בזה – נשאלת השאלה: לשמחה² מה זו עושה?

ויובן על-פי מה שכתב רבינו הזקן באגרת הקודש³: "שמעתי מרבותי [וידוע דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴ בשם חסידים הזקנים, שקאי על המגיד והבעל שם טוב] כי אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד, אף שאינם מדברים בדברי תורה, תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול משכינתא דשריא עלייהו עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי".

[. .] למרות גודל העילוי שבמעמד עשרה מישראל ביחד אף שאינם מדברים בדברי תורה, שגם אז "שכינתא שריא" בגילוי – הרי על-ידי העסק בתורה ומצוות מיתוסף עניין שלא בערך כלל, עד כדי כך, שבשביל זה היה כללות עניין "וירד ה' על הר סיני"⁵, ביטול כל הגזירות⁶ וביטול כל המחיצות כו', כדי שיוכל להיות גם העניין של תורה ומצוות.

ומזה מובן, שהמעמד ומצב של עשרה מישראל שאינם מדברים בדברי תורה אינו בערך כלל לגבי מעמדם ומצבם בשעה שמדברים בדברי תורה או עוסקים במצוות ועניני קדושה בכלל, וכמבואר בתניא⁷ ש"חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה, אף אם הוא בור ועם הארץ . . מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו", והיינו, שבשעה שיהודי מקיים מצוה נעשה חד עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, מצַוה המצוות, ומובן האין ערוך שבין עצמות ומהות (שנמשך על-ידי קיום התורה ומצוות) לדרגת הגילוי אלקות שיכול להיות בעולם (שנמשך במעמד עשרה מישראל אף שאינם מדברים בדברי תורה).

ומזה מובן גם עד כמה צריכים להתייגע ולהשתדל שיתוסף עוד יהודי ועוד יהודי שיגיע אליו "דבר ה' זו הלכה"⁸, משנה (הלכה) ברורה, יחד עם פנימיות הדבר שזוהי פנימיות התורה – כיון שעל-ידי זה מיתוספת עוד מציאות בעולם שהיא חד עם עצמות ומהות א"ס ב"ה.

ב. זהו הביאור בהנהגת רבותינו נשיאינו, שגם כאשר היו כבר הרבה יותר מעשרה מישראל שנתפרסמו ביניהם מעיינות פנימיות התורה, נגלה דתורה וכו' וכו' – לא הסתפקו בכך, אלא המשיכו ומסרו את עצמם ("זיי האָבן זיך געלייגט") בכל הכוחות ובכל היגיעה וההשתדלות, עד כדי מסירת נפש, שהתורה תגיע לעוד יהודי, עוד יהודי ועוד יהודי:

לכאורה, מאי האי?! – הרי ישנו כבר עניין הפרהסיא, ועניין לימוד התורה ברבים, "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה", ובכל עניני קדושה, ואם כן, מהו הצורך במסירת נפש כדי שיתוסף עוד יהודי, עוד יהודי ועוד יהודי, כאשר גם בלאו-הכי ישנו כבר כיבוש העולם?

אך העניין הוא – כאמור לעיל – שהמשכת האלקות שיכולה להיות נמשכת בעולם אינה בערך כלל לגבי האחדות עם עצמות ומהות,

ובהתאם לה"אין ערוך" שבזה צריכה להיות היגיעה וההשתדלות שיתוסף עוד יהודי לומד תורה ועושה מצוה, שעל-ידי זה נעשה חד עם עצמות ומהות.

וזהו גם הקשר עם עניין המסירת נפש דווקא,

– כפי שהיתה עבודתו של בעל השמחה, שבכל ענייניו עבד עבודתו באופן של מסירת נפש, וכפי שסיפר⁹ אודות הפתגם שאמר לו אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, כשמסר לו את העבודה בעסקנות הכלל, שזהו עניין של "עקידה" הקשור עם מסירת נפש –

כי, כדי שיומשך בעולם עצמות ומהות, הרי להיותו למעלה מכל ההגבלות, יש צורך ב"בלי גבול" של האדם למטה, שזוהי עבודת "בכל מאדך"¹⁰, מאד שלך¹¹, היינו עניין המסירת נפש.

והנהגה זו של הנשיאים, שפירסמוה ולימדוה שילכו בה, מהוה נתינת כוח שיוכלו לעשות לכל-הפחות מעין ושמץ מנהו.

ועל דרך המבואר בתניא¹² בנוגע למשה רבינו, ש"אף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת . . רעיא מהימנא, מכל מקום, הרי אפס קצהו ושמץ מנהו . . מאיר לכללות ישראל", כיון ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבנו עליו-השלום, כי הוא משבעה רועים . . ונקרא רעיא מהימנא"¹³, רועה כל ישראל.

וכמו כן בנוגע לאתפשטותיה דמשה שבכל דרא¹⁴, ועד לנשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה – שהמשיך ונתן כוח שיוכלו למלא הוראתו שתהיה העבודה באופן של הנחת עצמותו, "אַוועקלייגן זיך אָן אַ זייט", שזהו פנימיות עניין מסירת נפש – מסירת הרצון, ולהשתדל שיתוסף עוד יהודי לומד תורה ועוד יהודי מקיים מצוות, שעל-ידי זה מיתוספת עוד מציאות שנעשית חד עם עצמות ומהות,

והרי זהו מילוי רצון העליון – שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים¹⁵.

* * *

ג. כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, סיפר פעם (גם כן בהתוועדות של י"ב תמוז⁹) אודות י"ב תמוז תרנ"ה (שחל ביום חמישי, כבקביעות שנה זו):

כיון שהיה זה בתקופת הקיץ, היה אביו, כ"ק אדמו"ר נ"ע, יחד עם בני ביתו בנאות דשא ("דאַטשע", כפי שנקרא כאן "קאָנטרי"), סמוך לליובאוויטש, והסדר היה שבכל יום שני בשבוע היה כ"ק אדמו"ר נ"ע נוסע לליובאוויטש, לקבל אנשים, ולעשות את כל העניינים שרצה לעשות בליובאוויטש. וכך היה הסדר גם ביום שני בשבוע שלפני י"ב תמוז שחל ביום חמישי.

ביום רביעי, י"א תמוז, קרא כ"ק אדמו"ר נ"ע את בנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה, ואמר לו, שמחר לפנות בוקר יטבול בנהר, ואחר כך ייסעו לליובאוויטש, מבלי לומר לו טעם הדבר.

כ"ק מו"ח אדמו"ר השכים לפנות בוקר, טבל בנהר, והתפלל, ואחר כך נסעו לליובאוויטש – נסיעה שארכה כמה זמן, כך, שבשעה שמונה או תשע הגיעו לליובאוויטש.

– קודם שהגיעו לעיירה אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר לאביו, שכיון שבאים לליובאוויטש בפתאומיות, עלולה הסבתא (אמו של כ"ק אדמו"ר נ"ע) להיבהל, ומן הראוי היה להודיע לה תחילה שבאים שלא ביום המיועד. והשיב לו כ"ק אדמו"ר נ"ע, שהיא יודעת, ולא תיבהל.

בבואם לליובאוויטש, נכנס כ"ק אדמו"ר נ"ע אל אמו, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשאר בחדר שלפניו. ובצאתם, ליוותה הרבנית את בנה כ"ק אדנ"ע בפנים מאירות ובברכות לבביות, וכ"ק אדנ"ע אמר לבנו, בעל השמחה, שעכשיו ייסע עמו לאוהל.

בבואם לאוהל, פתח כ"ק אדמו"ר נ"ע את דלת האוהל, ופתח גם את ארון הקודש (בבית-המדרש הסמוך לאוהל), ואמר:

הנני מביא היום את בני לעקידה. בעניין העקידה יש עוקד ונעקד. אברהם אבינו ע"ה עקד את יצחק בנו כדי שלא יהיה בו פסול ח"ו [והכוונה בזה למה שכתוב במדרש¹⁶ "בשעה שביקש אברהם לעקוד יצחק בנו, אמר לו, אבא, בחור אני וחוששני שמא יזדעזע גופי . . ושמא תפסל השחיטה . . אלא כפתני יפה יפה"]. כמו כן ברצוני שהעקידה תהיה כפי הרצוי.

וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר – היו דמעות זולגות מעיניו של אביו, ופרץ בבכי, וגם הוא (כ"ק מו"ח אדמו"ר), שלא ידע במה המדובר, בכה עמו ("עס האָט זיך אים אויך געוויינט").

אחר כך למד כ"ק אדנ"ע – בפני ארון הקודש פתוח – חצי פרק מאגרת הקודש¹⁷ דיבור-המתחיל חגרה בעוז מתניה, ופנה אל בנו, ואמר:

בפניהם של אבותיי הקדושים (דהיינו האוהל שבו טמונים הצמח צדק ואדמו"ר מהר"ש) הנני כורת ברית עמך.

מהיום הנני מוסר לך את העבודה בעסקנות הכלל בעניינים גשמיים ובעניינים רוחניים.

והוסיף ואמר אודות המאמר חגרה בעוז מתניה: ראשית העבודה מתחילה ממתנים, ואחר כך באים שכל ומדות. מתנים צריכים חגורה, ומהי החגורה – עוז, ומהו עוז – מסירת נפש, ומהי מסירת נפש – כך ולא אחרת ("אַזוי און ניט אַנדערש").

ומאז התחילה העסקנות והעבודה של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, תחת הנהלת אביו, בהדגישו, הן בעניינים גשמיים והן בעניינים רוחניים, ולאחרי ההקדמה שזהו עניין של "עקידה", שלכן צריך על זה "כריתת ברית", שמעמידה את הדבר במעמד ומצב שהוא היפך השכל, וטעם ודעת.

ד. ולכאורה אינו מובן: לשם מה סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר כל זה – איך שהכניסו אותו בעבודה של עסקנות הכלל, מה נוגע לידע את כל הפרטים כיצד נעשה הדבר?

ומזה מוכח, שכדי לידע מהו תוכנה של העבודה, וכיצד צריכה העבודה להתבצע על-ידי השליח – צריכים לידע כיצד היתה ההכנה אל הכניסה לעבודה, שכן, הכנה לעניין צריכה להיות בהתאם אל העניין, ותנאי ואופני העבודה צריכים להשתקף בתנאי ואופני ההכנה לעבודה, ולולי שיודעים כיצד היתה ההכנה, היה מקום לחשוב שיכולים לבצע את העבודה גם באופן אחר.

ה. והעניין בזה:

תוכנה של העבודה היא – עסקנות הכלל בעניינים גשמיים ובעניינים רוחניים (כדברי כ"ק אדמו"ר נ"ע), שהנקודה שלהם היא עניין הפצת היהדות עד להפצת פנימיות התורה, שזהו עניין הפצת המעיינות, ושתהיה ההפצה באופן שיגיע עד לחוצה.

אמנם, כאשר לא יודעים באיזה אופן היתה ההכנה וההקדמה לעבודה זו, יכולים לעסוק בכל עניינים אלו, אבל, באופן כזה שלא יהיה "כפי הרצוי" (כלשון כ"ק אדנ"ע), וכדי שהעבודה תהיה "כפי הרצוי", צריכים לידע באיזה אופן היו ההכנות לעבודה זו, ועל-ידי זה יודעים באיזה אופן צריכה להתבצע העבודה על-ידי השליח.

ו. ובהקדם הביאור בדיוק הלשון "כפי הרצוי", דהיינו כפי הרצון – שמקשרים זה עם עניין הרצון דווקא:

ידוע החילוק שבין רצון לשכל¹⁸ – שבעניין השכל, גם כאשר חסר פרט מסויים, הרי זה עדיין עניין של שכל, מה שאין כן ברצון, אם ישנו איזה פרט שלא כפי הרצון, אזי אין זה כלל באופן ד"אמרתי ונעשה רצוני"¹⁹.

ברצון גופא יכול להיות גם עניין של הידור ועד מהדרין מן המהדרין, אבל בהכרח שיהיו כל הפרטים, ורק אז ישנו מציאות הרצון, וכאשר חסר איזה פרט, לא נתקיים הרצון כלל.

לכאורה, כיון שהעבודה היא עבודה שכלית, על-פי שכל והבנה והשגה – כפי שדרש כ"ק מו"ח אדמו"ר והדגיש כמה פעמים שהפצת התורה והמצוות והפצת המעיינות צריכים להיות באופן של סדר מסודר, להתבונן בחושים, הכישרונות ותכונות הנפש של האדם שמדברים עמו וצריכים להשפיע עליו, כך, שנוגע כאן עניין השכל, הבנה והשגה – אם כן, מה נוגע עניין הרצון?

אך העניין הוא, שאימתי יכול השכל, הבנה והשגה, לפעול את העבודה – כאשר היסוד לזה הוא הרצון.

ז. ועל זה מורה ומסביר כ"ק אדמו"ר נ"ע, שההכנה לעבודה קשורה עם עניין של "עקידה", "כריתת ברית" ו"מסירת נפש", "כך ולא אחרת".

ואין נפקא-מינה במה כרוך הדבר; יתכן שהדבר כרוך בעלות כסף, כוחות, זמן, ועד למסירת נפש בפועל, אבל, היות שיש אצלו הנחה פשוטה שלא יכול להיות אחרת, אזי אין נפקא-מינה באיזה היזק או הפסד כרוך הדבר, כיון שיודע שלא יכול להיות אחרת!

וכפי שמצינו אצל אברהם אבינו:

תורת החסידות מדגישה כמה פעמים²⁰ את העניין המיוחד במסירת הנפש של אברהם אבינו – שלא חיפש מסירת נפש, אלא ידע שתפקידו לפרסם אלוקות בעולם, ואי אפשר להיות אחרת ("אַזוי און ניט אַנדערש"), ובמילא, גם אם הדבר כרוך בניסיון אור כשדים שהשליכוהו לכבשן האש, ועל דרך זה בשאר הניסיונות, עד לניסיון האחרון, ניסיון העקידה, "קח נא את בנך את יחידך גו'"²¹ – לא איכפת לו!

אלא, שאין זה באופן שמחפשים ניסיונות. – לא זו היתה עבודתו של אברהם אבינו, ולא בזה היה מונח; ענינו הוא לפרסם אלוקות בעולם, באופן שאי אפשר להיות אחרת.

ובאופן כזה – כאשר נגשים לעבודה עם ההכנה המתאימה כהוראת הרביים – אזי ממלאים את העבודה "כפי הרצוי".

ח. וכאשר יוצאים לעבודה לאחרי ההכנה וההקדמה באופן של עקידה, "כך ולא אחרת", כהוראת כ"ק אדמו"ר נ"ע, אזי מתגלה שכל הקשיים שהיו אין בהם ממש – כשם שהיה בניסיון העקידה: "אמרתי לך . . העלהו, אסקתיה אחתיה"²², ואחר כך נתקיים "הרבה ארבה את זרעך"²³ ("וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק"²⁴), ועד שלאחרי זה זכו לברכת יצחק: "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ"²⁵, הן כפשוטו בגשמיות, והן ברוחניות, כדאיתא במדרש²⁶ "מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה וכו'".

ועל דרך זה בנוגע לכל ההולכים בעקבותיו באופן האמור,

– שהרי "זרעו בחיים"²⁷, וכאשר הולכים לפי הדרכותיו והנהגותיו ועוסקים בעניינים שמסר נפשו עליהם, נמשכים בזה כל ענייניו, ועד שהוא עצמו נמשך בזה (על דרך מאמר רז"ל²⁸ "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו כו'"), כיון שהם עניינים שבהם הכניס את כל עצמותו –

שמצליחים בעבודה למלא את התפקיד שהטילו בהפצת היהדות ועד להפצת המעיינות שיגיע גם לחוצה,

ועניין זה נעשה באופן של "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ", הן בגשמיות והן ברוחניות – בהתאם לכך שהעבודה היא "עסקנות הכלל בעניינים גשמיים ובעניינים רוחניים" – באופן ד"הרחב פיך ואמלאהו"²⁹, הן בנוגע להרחבה בהבנה והשגה בתורה, כדאיתא בגמרא³⁰ "בדברי תורה כתיב", והן כפירוש רש"י ומפרשי התנ"ך ב"כל תאוות לבך", מלמעלה מעלה עד למטה מטה, שזוכים להרחבה ב"טל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש", בבני חיי ומזוני רויחי.

(קטעים מהתוועדות י"ב תמוז ה'תש"כ. תורת מנחם כרך כח עמ' 187, 191-198)

___________________________

1)    תהלים יט, ט. וראה תענית ל, סע"א.

2)    ע"פ קהלת ב, ב.

3)    סכ"ג (קלו, ב).

4)    סה"ש תש"ד ריש ע' 98. תש"ה ס"ע 59. ע' 74.

5)    יתרו יט, כ.

6)    ראה שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו. ועוד.

7)    פמ"ו.

8)    שבת קלח, ב.

9)    שיחת יב-יג תמוז תש"ה ס"ד (סה"ש תש"ה ע' 111 ואילך). וראה גם שיחת י"ב תמוז תשח"י ס"ו ואילך (תו"מ חכ"ג ע' 138 ואילך).

10)  ואתחנן ו, ה.

11)  ראה תו"א מקץ לט, ד. ובכ"מ.

12)  פמ"ד.

13)  שם פמ"ב.

14)  תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

15)  ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

16)  ב"ר פנ"ו, ח.

17)  ס"א.

18)  ראה סה"מ קונטרסים ח"ב שנ, ב. לקו"ד ח"ד תשע, ב. וראה גם תו"מ חכ"ג ע' 42. וש"נ.

19)  תו"כ ופרש"י ויקרא א, ט. פינחס כח, ח. ועוד.

20)  ראה שיחת י"ב תמוז תש"ב (סה"ש תש"ב ע' 154). תש"ד ס"ט (סה"ש תש"ד ע' 156). וראה גם תו"מ חי"ח ע' 122. וש"נ.

21)  וירא כב, ב.

22)  פרש"י שם, יב.

23)  שם, יז.

24)  יהושע כד, ג.

25)  תולדות כז, כח.

26)  ב"ר פס"ו, ג.

27)  תענית ה, ב.

28)  יבמות צז, רע"א.

29)  תהלים פא, יא.

30)  ברכות נ, א.