לקט סיפורים שסיפר הרבי בשנת המאתיים להסתלקות-הילולת הבעש"ט * בבואנו מחג השבועות שבו מלאו מאתיים וחמישים שנה להסתלקותו (תק"כ-תש"ע)
מנהיג ישראל נשאר עם תלמידיו
..בשנה זו מלאו מאתיים שנה מאז שנשמתו של הבעש"ט נפרדה מגופו, אבל – כמו כל נשמה של מנהיג בישראל – באופן שנשארה בין תלמידיו.
ולכן, כאשר מזכירים "תורה" שלימד הבעש"ט, והולכים בדרכים שהורה הבעש"ט – אזי נמצא הבעש"ט עם כל אחד מאיתנו, ועוזר לנו ללכת בדרכים שגילה, ונתן כוח ובירך שילכו בהם, עד שיבוא משיח צדקנו ויוציא אותנו מהגלות, שאז הנה גם גופו של הבעש"ט יקום לתחייה, ונשמתו תתלבש בגופו, וכולנו יחד נלך אל הגאולה האמיתית לקראת משיח צדקנו.
אלא, שכדי לזכות ולהגיע לזה – צריכים להתנהג על-פי הוראותיו של הבעש"ט.
אמן של ילדים
עוד לפני שלמד תורה עם הגדולים, התחיל ללמוד תורה עם ילדי-ישראל – הוליכם לחדר, ולימדם לומר "מודה אני" ו"שמע ישראל", ולענות "ברוך הוא וברוך שמו", "אמן" ו"אמן יהא שמיה רבא",
ואמר אחר כך, שהשנים הטובות ביותר של נחת-רוח ותענוג היו אותם השנים שבהם היה לומד עם הילדים הקטנים, מוליך ומלווה אותם אל החדר, ומחזירם מהחדר לבתיהם.
האם רוצים באמת?
פעם אחת ישב הבעש"ט עם תלמידיו בבית-הכנסת ובבית-המדרש ועסקו בתורה או בתפלה, וברחוב הסמוך עבר גוי עם עגלה, וכיוון שברחוב היה בוץ רב, לא היתה העגלה יכולה להמשיך לנסוע, ושקעה בבוץ. נגש הגוי לחלון בית-הכנסת שבו ישבו הבעש"ט ותלמידיו, הכניס את ראשו מבעד לחלון, וביקש שיעזרו לו להוציא את העגלה מן הבוץ. כיוון שהעגלה היתה כבדה, והבוץ היה גדול – השיבו התלמידים שאין בכוחם להוציא את העגלה מהבוץ העמוק.
ענה להם הגוי – בשפה האוקריינית – "מאָזשעש דאַ ניע חאָטשעש", שפירושו: הנך יכול, אך אינך רוצה, וכיוון שאינך רוצה, אזי נדמה לך שאינך יכול.
מה שתפילות לא פעלו...
פעם אחת ביום הכיפורים – שאז נערך למעלה המשפט והפסק-דין על בני-ישראל וכל העולם בנוגע לכל השנה כולה, אם תהיה שנה מבורכת או ח"ו להיפך – ראה הבעש"ט שהמשפט והדין קשה ביותר, ולא רוצים ליתן לבני-ישראל את כל הברכות וכל הדברים הטובים שצריכים במשך השנה, ולכן התאמץ בתפלתו במרירות ובכיות בדביקות יתירה, וכן התלמידים, בראותם את גודל המרירות והבכיות של הבעש"ט בתפלתו, הגבירו גם הם את דביקותם בתפלה, אך כל זה לא הועיל.
וכך התקרב הזמן לסיום היום, תפלת נעילה, כאשר בעוד זמן מה ("אָט-אָט") יגמר ויקבע פסק-הדין על כל השנה כולה.
בבית-הכנסת שבו התפלל הבעש"ט, היה נוכח באותה שעה ילד יהודי, שהוריו לא שלחו אותו לחדר או ישיבה, ולכן גדל מבלי לידע מאומה מענייני יהדות, תורה ומצוות, אבל אף-על-פי-כן, להיותו ילד יהודי, והיה לו לב יהודי חם, הנה בראותו שמסביבו עומדים יהודים ובוכים בתפלתם, ובכייתם הולכת ומתגברת, רצה גם הוא להתפלל ולבקש מהקב"ה, אבל, להיותו "עם הארץ", מבלי לזכות באושר ללמוד בתלמוד-תורה וישיבה – לא ידע להתפלל, כיוון שלא ידע אפילו לקרוא את האותיות, כך, שלא היתה לו ברירה אלא להביע זאת בדרכו הוא, לפי הרגש שלו.
ובכן: בהיותו בן-כפר, מצא חן בעיניו ביותר קריאתו של התרנגול בכל בוקר: "קוקוריקו". ולכן, בראותו שכולם מתפללים מתוך הסידור והמחזור מתוך רגש רב ובכי – נדלק גם לבו היהודי ברשפי אש של אהבה להקב"ה, וזעק בכל הכוחות: "קוקוריקו"...
אחר כך סיפר הבעש"ט, שמה שלא יכלו לפעול כל התפילות, כיוון שלא היו מעומק הלב כל כך, ולכן לא הגיעו כל כך למעלה – הנה הצעקה הפשוטה "קוקוריקו" של הילד שלא ידע מאומה, אפילו לא קריאת האותיות ("עברי"), אבל צעק "בדחילו ורחימו", ברשפי אש של אהבה להקב"ה, ומתוך יראה מפני הדין והמשפט – הרי זה קרע את רוע גזר הדין, ופעל שפסקו למעלה שתהיה שנה מבורכת לכל בני-ישראל.
לא מפחד
עוד בהיותו ילד קטן, היה רגיל לחזור ולשנן מה שלמד ב'חדר', וכדי שלא יפריעוהו, היה נוהג לילך לשדה וליער, ושם היה חוזר עניני התורה שלמד בחדר. וכאשר שאלוהו: הייתכן שילד קטן לא מפחד להיות לבדו ביער ובשדה? – השיב, שזוכר תמיד מה שציוה עליו אביו, שאין לו לפחד משום דבר, אלא רק מהקב"ה לבדו.
כאשר זוכרים שנמצאים תמיד עם הקב"ה – אין מתייראים משום דבר, גם כאשר נמצאים לבד בשדה וביער.
ועניין זה מאפשר גם לזכור תמיד את האהבה להקב"ה, ואת היראה והפחד מכל הדברים שאינם מוצאים-חן בעיני הקב"ה.
לימוד במלוא המאמץ וההתלהבות
כאשר המגיד בא אל הבעש"ט – עוד לפני שנעשה מגדולי תלמידיו, שגם אז היה כבר בעל מוחין ובעל מדות גדול ביותר, אלא שעדיין לא ידע אודות דרכי העבודה וההנהגה שלימד הבעש"ט – שאל אותו הבעש"ט קושיא בעניין מוקשה ב"עץ חיים" (אחד הספרים העמוקים שבתורה), ובהיותו כבר למדן וגאון גדול, אמר את פירוש הדברים. ואמר הבעש"ט, שעדיין אין זה פירוש הדברים לאשורו. חזר התלמיד ועיין עוד הפעם, ואמר, שכך הוא בכל זאת פירוש הדברים, ואם לאו – יואיל נא הבעש"ט לומר את פירוש הדברים.
ואז התחיל הבעש"ט ללמוד עם המגיד את דברי ה"עץ חיים", אלא, שלמד ברוב יגיעה, חיות והתלהבות, כפי שהיה דרך הלימוד אצל הבעש"ט, ועד כדי כך, שכאשר נזכר אודות "מלאכים", ראו הבעש"ט והמגיד את המלאכים שנתהוו על-ידי הלימוד, וכל החדר והבית נתמלא אורה.
אחר כך הסביר הבעש"ט לתלמידו, שהוא אמנם ידע את פירוש הדברים, אבל כיוון שלימודו לא היה במלוא המאמץ של כל כוחות נשמתו, ולא היה במלוא ההתלהבות הדרושה, לכן לא היה זה הלימוד המתאים. רק כאשר לומדים במלוא ההתלהבות ותוך כדי ניצול כל הכישרונות, עם כל המוח וכל הלב, אזי לימוד התורה הוא כדבעי למהוי.
בלי עולם הבא...
פעם התפלל להקב"ה ודרש ממנו לברך יהודי, ואף שהלה לא היה ראוי לברכה זו, הרי כיוון שהבעש"ט דרש זאת בתוקף, ומעומק נשמתו, נעתרו לבקשתו. אבל אחר כך אמרו לו, שכיוון שידע שהלה אינו ראוי לכך, ואף-על-פי-כן דרש זאת, מבלי הבט על כך שזהו נגד סדר העולם, לכן מענישים אותו שלא יהיה לו עולם-הבא.
והשיב הבעש"ט, שהוא שמח על כך, כי, בידעו שלא יהיה לו עולם-הבא, יוכל מעתה לעבוד את הקב"ה לשמו בלבד, כדי לגרום תענוג להקב"ה, שזהו עניין נעלה הרבה יותר מאשר התענוג של האדם.
המים המתינו לברכה..
הסיפור אודות השליחות שמסר הבעש"ט לאחד מגדולי הרבנים והגאונים, ר' חיים הכהן ראַפּפּאָרט, שיסע ליער רחוק, ויגש למעיין מים, ויקח מים מן המעיין ויברך עליהם "שהכל נהיה בדברו", ולאחרי שתייתם יברך גם ברכה אחרונה.
וכאשר חזר ואמר לבעש"ט שמילא את השליחות, הסביר הבעש"ט, שמעיין זה, מאז בריאת העולם, יותר מחמשת אלפים וחמש מאות שנה, לא בירך יהודי על מימיו, והיה המעיין טוען להקב"ה ובוכה: למה לא זכה שיברכו להקב"ה על מימיו?!... ובגלל זה שלח הבעש"ט רב וגאון גדול, כדי לגרום תענוג להקב"ה על-ידי אמירת ברכה במקום כזה שיותר מחמשת אלפים וחמש מאות שנה לא נאמרה שם ברכה מפיו של יהודי.
(תורת מנחם כרך כח עמ' 237-243) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
