נושאים נוספים
	התקשרות גליון 824 - כל המדורים ברצף
	להיות למעלה מהעולם על-ידי ההתעסקות בענייני העולם
	גאולה בשובה ובנחת
	באתי לגני...
	פרשת בהר-בחוקותי
	"בעשרה מאמרות נברא העולם"
	הלכות ומנהגי חב"ד

במה התייחדה מצוות השמיטה, שממנה למדים על שאר כל מצוות התורה, ולמה צריך ציווי המתיר את העבודה במשך שש השנים? * שני אופנים בעבודת האדם: היכולת להתעלות ולהינתק מענייני ארץ וגשמיות, ותכלית עבודתו – בירור העולם על-ידי המשכת האלוקות שלמעלה מהטבע * כיצד נרמזים שני האופנים האלה בפרשות המהוות הכנה למתן תורה? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהתחלת¹ הסדרה נאמר²: "וידבר הוי' אל משה בהר סיני גו' ושבתה הארץ שבת להוי'". ומפרש רש"י בשם תורת-כהנים³: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".

וצריך להבין: מדוע הלימוד "בהר סיני" הוא במצוות שמיטה דווקא, הרי הלימוד היה יכול להיכתב במצווה אחרת (שבה נמנים הפרטים), ומאותה מצווה היינו למדים על כל המצוות שכל דקדוקיהן נאמרו מסיני?

בפשטות יש לומר: כיון שמצוות שמיטה נאמרה בכללות בפרשת משפטים (לאחר מתן-תורה) – "והשביעית תשמטנה ונטשתה"⁴, ובפרשת בהר חוזרת ונשנית בדרך פרט. אבל אין זה מספיק, כי ישנם עוד מצוות שנאמרו בפרשת משפטים.

וביותר יוקשה: מצווה שממנה למדים על כל המצוות – היתה צריכה להיות מצווה כללית, ומדוע נבחרה מצוות שמיטה, שלכאורה היא מצווה פרטית, ויש בה כמה וכמה הגבלות: נוהגת רק בזמן שהיובל נוהג; ואפילו לדעות שנוהגת גם בזמן הזה – הרי זה לדעת רוב הפוסקים רק מדרבנן⁵. זוהי הגבלה בזמן. ויש בה גם הגבלה במקום: בארץ-ישראל דוקא ולא בחוץ-לארץ⁶.

ולכן בהכרח לומר, שמצוות שמיטה היא מצווה כללית במובן ידוע, כפי שיתבאר לקמן.

ב. בהמשך הכתוב נאמר⁷: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך גו'". ולכאורה, למה הוצרך הכתוב לומר זאת – כיון שאין זה ציווי אלא עניין של רשות, מהיכי תיתי שיהיה אסור, שהוצרך לומר "שש שנים גו'"?

ובהכרח לומר, שגם "שש שנים תזרע שדך גו'" נכלל בעניין מצוות שמיטה. המצווה היא לא רק "ובשנה השביעית שבת שבתון"⁸, אלא גם "שש שנים תזרע גו'" הוא חלק מהמצווה.

עניין זה הוא בשני אופנים:

א) זהו הכנה למצוות שמיטה: בכדי שיוכלו לקיים "ובשנה השביעית שבת שבתון" – הרי זה על-ידי ההכנה של "שש שנים תזרע גו'".

ב) זהו התכלית של מצוות שמיטה: תכלית כוונת ה"שבתון" שבשנה השביעית היא – בכדי שלאחרי זה יהיה "שש שנים תזרע גו'".

ג. עניין השמיטה כפשוטו הוא, שבשנה השביעית צריך להיות שבתון לארץ – "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וגו'". בשנה השביעית צריך להיות "שבתון" בכל עניני מלאכות הארץ שמהם עושים לחם וכו' שעליו יחיה האדם.

"וכי תאמרו מה נאכל" – על כך עונה התורה: "וצויתי את ברכתי גו' ועשת את התבואה לשלש השנים"⁹.

תוכן עניין מצוות שמיטה הוא: תובעים מיהודי שאחת לשבע שנים ייפרד מכל העניינים הארציים, הצרכים הארציים, שלא יהיה לו עסק עם מלאכות הארץ הקשורות עם הלחם שעליו יחיה האדם, ויסמוך לגמרי על הקב"ה, שייתן לו פרנסתו למעלה מהטבע.

אין זה סדר עבור כל הזמנים. רוב הזמן – בכמות – צריך יהודי להתעסק עם עניני העולם, בשביל עבודת הבירורים. והרי זהו עניין התהוות העולם על-ידי שם "אלקים", בגימטריה "הטבע"¹⁰, בכדי שהאדם יעסוק על-פי תורה בענייני הטבע, ועל-ידי זה יברר ויזכך את עניני הטבע.

אבל בזמנים מסויימים תובעים מיהודי ש"יצא" מן העולם. הגם שצריך לבררו, הנה בזמן מן הזמנים צריכה להיות התנועה להעמיד את עצמו למעלה מן העולם.

ד. שני עניינים אלו תלויים זה בזה:

כדי שתהיה התנועה להעמיד עצמו למעלה מהעולם, "ושבתה הארץ שבת להוי'", היה הווה ויהיה כאחד¹¹, למעלה משם אלקים בגימטריה "הטבע" – הרי זה על-ידי העסק בענייני העולם על-פי תורה.

וזהו האופן הראשון, ש"שש שנים תזרע שדך גו'"

– שהפירוש "תזרע שדך גו'" הוא, שבשדה נזהר הוא בכל העניינים על-פי שולחן ערוך, כמו כלאים וכו' –

הוא הכנה ל"ובשנה השביעית".

האופן השני: בכדי שיוכל להיות הבירור בענייני העולם, הרי זה דווקא על-ידי זה שמזמן לזמן מעמיד את עצמו בעבודתו למעלה לגמרי מהעולם. ואז, גם כשבא אל העולם, הרי לא זו בלבד שאינו נגרר ("ער ווערט ניט אַריינגעשלעפּט") בתוכו, אלא אדרבה – הוא עושה מהעולם גופא כלי לאלקות.

וכמו שכתוב בקונטרס עץ החיים¹², שכדי לאחוז במדריגת "יחודא תתאה" כדבעי, צריך להיות ההרגש, בכללות על כל פנים, של "יחודא עילאה".

וזהו האופן השני: "תזרע שדך גו'" הוא התכלית, אבל אי אפשר שיהיה בירור העולם, אלא כאשר ישנה גם תנועת ההפשטה מהעולם.

ה. באופן כזה מצינו גם בעניין השבת וששת ימי החול.

בששת ימי השבוע ישנה עבודת הבירורים, "ששת ימים תעבוד"¹³, אבל בשבת – בורר אסור.

ולכן נאמר בנוגע לשבת "ויכל אלקים"¹⁴ – שמסתיימים ההעלמות דשם אלקים, ומאיר שם הוי' שלמעלה מהטבע¹⁵.

ושני עניינים אלו של שבת וחול תלויים, כאמור, זה בזה.

ו. באמת יש מעלה בשמיטה על שבת: שבת – אסור ב"עובדין דחול", ואז עומד האדם למעלה מהעולם, ואין לו קשר עמו. מה שאין כן בשמיטה – מותר לעשות שאר עניני "עובדין דחול", והיינו, שנמצא בתוך העולם, ואף-על-פי-כן "ושבתה הארץ שבת להוי'": לא עבודת הבירורים שבשם אלקים, אלא "שבת להוי'" שלמעלה מהעולם, אף שנמצא בתוך העולם.

בעולם גופא – ממשיך הוא את שם הוי' שלמעלה מהעולם לגמרי.

וזהו על דרך הפירוש על-פי תורת הבעל שם טוב: "ושבתה הארץ" – שביתה וביטול בארץ¹⁶; מחדירים שביתה בעניינים הארציים גופא.

ז. ובזה יובן גם כן מה שכתוב בפירוש רש"י על הפסוק "שבת להוי'": "לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית"¹⁷.

לכאורה, מה מחדש כאן רש"י? – אבל לפי האמור לעיל מובן: כיון שבשמיטה מותר לו לעשות "עובדין דחול", להתעסק עם העולם – היה מקום לחשוב שאיסור החרישה והזריעה בשמיטה אינו עניין של "הוי'" שלמעלה מהעולם, אלא עניין של עבודת הבירורים, ועל דרך המצוות של "שש שנים תזרע גו'", שעניינם בירור בעולם גופא, לא למעלה מהעולם;

על כך אומר רש"י, שזהו עניין של "לשם הוי' כשם שנאמר בשבת בראשית". זהו עניין של שביתת הארץ שממנה תצא לחם, עיקר חיות האדם; זוהי הפשטה מהעולם, כשם שהוא בשבת בראשית. ואילו ההיתר לעשות "עובדין דחול" אחרים – הרי זו מעלה נוספת, והיא – שב"עובדין דחול" גופא מחדירים את אור הוי' שלמעלה מהעולמות לגמרי¹⁸.

ח. על-פי זה יובן גם כן מדוע מצוות שמיטה היא מצווה כללית: זהו התוכן של כל המצוות, אלא שבמצוות שמיטה הרי זה בגילוי.

אדמו"ר הזקן מבאר בתניא¹⁹ ש"עסק התורה ומצוות והתפילה הוא גם כן עניין מסירת נפש ממש כמו בצאתה מן הגוף כו' שאינה מהרהרת בצרכי הגוף אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפילה", כלומר, שבשעת עסק התורה ומצוות והתפילה צריך להיות ההרגש כאילו הוא עומד כבר לאחר יציאת הנפש מהגוף, "אליך הוי' נפשי אשא"²⁰.

לאידך גיסא, תובעים ממנו שכל מצווה יקיים כתיקונה, עם הגבלותיה בזמן ומקום, ועם כל הדקדוקים שבכל מצווה, שהם הם הגבלות העולם.

כלומר, שעניין המצוות הוא: יש לקחת את התנועה של מסירת נפש, הפשטה מגוף וגשמיות, ובתנועה זו גופא לקיים את המצווה בכל פרטיה ודקדוקיה; המשכת בלי-גבול בגבול.

אלא שבסתם מצוות עניין זה הוא בהעלם, ונרגש רק באופן קיום המצוות. אבל בשמיטה עניין זה הוא בגלוי, ונרגש במצווה עצמה.

* * *

ט. דובר לעיל במאמר²¹ בעניין קריאת פרשת בחוקותי קודם עצרת²², ולאחריה קורין פרשת במדבר, כדי להפסיק בין התוכחה למתן-תורה²³.

ויש לומר בביאור הסדר בקריאת ב' פרשיות אלו:

בנוגע לפרשת בחוקותי – מבואר בליקוטי-תורה²⁴ בארוכה, שכל עניני התוכחה "לפי האמת אינם רק ברכות". העניינים של היפך הברכה – הם רק בנוגע לנפש הבהמית ויצר הרע, אבל בנוגע לנפש האלקית – הרי הם עניני ברכות.

ותוכן העניין בזה – שעל-ידי בירור המידות של נפש הבהמית ודחיית היצר-הרע נעשית תוספת עליה בנפש האלוקית. וכמו שנתבאר במאמר²¹ בעניין "קוממיות"²⁵, ב' קומות²⁶, שעל-ידי בירור נפש הבהמית ישנם ב' הקומות: קומת נפש הבהמית עצמה, והעלייה שנעשית על-ידי זה בקומת נפש האלוקית.

ולכן קורין פרשה זו קודם מתן-תורה, כיון שעניין ה"קוממיות" הוא הכנה למתן תורה, כמו שנתבאר במאמר²¹ שבשביל העניין של מתן תורה צריך שיהיו ב' הקומות.

והטעם שמפסיקים ביניהם בפרשת במדבר דווקא [דאף שבפשטות הטעם הוא כיון שפרשת במדבר באה לאחרי פרשת בחוקותי – הרי כל עניין יש לו תוכן בפנימיות, ולכן בהכרח לומר שגם פרשת במדבר יש לה שייכות למתן-תורה²⁷] – על-פי הידוע²⁸ הטעם שהתורה ניתנה במדבר, שההכנה לגילוי מתן תורה היא על-ידי עניין המדבר, שהוא עניין ההפקרות והביטול, מסירות-נפש. ועל דרך משל מעניין הצמיחה, שתחלה צריך להיות ריקבון הגרעין, ורק לאחרי זה יכולה להיות הצמיחה.

וזהו סדר הפרשיות – תחלה פרשת בחוקותי, ולאחרי זה פרשת במדבר: פרשת בחוקותי – ענינה בירור המידות של נפש הבהמית (בדוגמת עניין ספירת העומר), שבירור זה נעשה על-ידי טעם ודעת, דהיינו שהאדם הוא עדיין בבחינת מציאות; ולאחרי זה באה פרשת במדבר – ביטול ומסירת נפש שלמעלה מטעם ודעת, הביטול האמיתי שהוא הכנה למתן תורה²⁹, שעל-ידי זה הולכים לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות על כל השנה כולה.

(טעים מהתוועדות ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיוון, ה'תשח"י. תורת מנחם כרך כב עמ' 307-311, 314-315)

______________________________

1)    מכאן עד סוס"ח – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 273 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)    ר"פ בהר.

3)    עה"פ.

4)    כג, יא.

5)    ירושלמי בפ' השולח. הובא ברש"י ובתוס' גיטין לו, א. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ט (לפי' הב"י יו"ד סשל"א בתחלתו – וראה כס"מ שם פ"ט ה"ב). טויו"ד שם. חינוך מצוה פד.

6)    קידושין לו, ב. רמב"ם שם פ"ד הכ"ה. טור וחינוך שם.

7)    כה, ג.

8)    שם, ד.

9)    שם, כ-כא.

10)  פרדס שי"ב פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו (ד"ה והמרגיל – קכא, ב). של"ה פט, א. קפט, א. ועוד. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ובכ"מ.

11)  זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. תניא שעהיוה"א פ"ז (פב, א).

12)  פ"ז ואילך.

13)  יתרו כ, ט. וראה לקו"ש ח"א ע' 189 הערה 8. לעיל ע' 117 הערה 7. וש"נ.

14)  בראשית ב, ב. וראה לקו"ת פרשתנו (בהר) מב, ג. ובכ"מ.

15)  ראה לקו"ש ח"א ע' 270.

16)  ראה תולדות יעקב יוסף ר"פ בהר.

17)  ראה גם לקו"ש חי"ב ע' 108 ואילך.

18)  ראה גם לקו"ש ח"א ע' 108.

19)  פמ"א (נח, א).

20)  תהלים כה, א. פו, ד. וראה ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא שם (ע' רעג).

21)  בתחלתו (לעיל ע' 300).

22)  מגילה לא, ב.

23)  ראה תוס' שם בסוף העמוד.

24)  פרשתנו (בחוקותי) מח, סע"א ואילך.

25)  פרשתנו (בחוקותי) כו, יג.

26)  ראה ב"ב עה, א ובחדא"ג מהרש"א שם.

27)  ראה גם לקו"ש חכ"ח ע' 22. וש"נ.

28)  ראה עירובין נד, א. נדרים נה, סע"א. במדב"ר פ"א, ז. ועוד.

29)  כמדומה שאמר שב' ענינים אלו (פ' בחוקותי ופ' במדבר) הם ע"ד ב' ההכנות דספירת העומר והקדמת נעשה לנשמע (המו"ל).