שמעון היה בהלם. הדברים ששמע זה עתה מחברו, שלום, נחתו עליו כרעם ביום בהיר.
השניים היו שרויים תמיד באהבה וחיבה. עוד בילדותם היו שלום ושמעון חברים בלב ונפש. ידו של האחד לא זזה מידו של רעהו. יחד עלו ושגשגו בתורה ובמידות טובות, נשאו נשים, והוסיפו לעסוק בתורה.
יחד החליטו להשקיע את הונם בחנות נאה במרכז העיר. את החנות ניהלו נשותיהם, וכך יכלו להקדיש את עיתותיהם ללימוד התורה בצוותא. החנות התפתחה, הפרנסה הייתה מצויה בשפע, והשניים שקדו על לימודם מתוך אחווה ורעות.
חלפו שנים ושטן המחלוקת החליט להפר את השלווה. אשתו של שלום החלה להציק לו: "אני זו שמנהלת את החנות. אני מתמקחת עם הסוחרים ואני משכנעת את הלקוחות. לעומת זה, היא, אשתו של שמעון, בטלנית, אינה יוזמת דבר ורק מחכה להוראותיי. מדוע עלינו לחלוק איתם את הרווחים בשווה?!".
בתחילה ניסה שלום לפייסה ולהניח את דעתה. הוא הסביר לה כי הפרנסה באה משמים, אך לשווא. היא החלה לתבוע ממנו לפרק את השותפות. "אז יראו הכול מי יכולה לנהל עסק משגשג ומי אינה אלא לא-יוצלחית", קראה בלהט.
באין-ברירה, למען שלום-בית, החליט שמעון להיענות לבקשת אשתו. הוא הודיע על כך לחברו. שניהם חרדו לידידותם שלא תיפגע, והסכימו להיפרד, כלכלית בלבד. החנות נמכרה, הכסף חולק ביניהם, וכל אחת ואחת מהנשים פתחה חנות משלה.
למרבה הפלא, דווקא החנות שניהלה אשתו של שמעון הצליחה ופרחה. בה-בעת דעכה החנות שניהלה אשתו של שלום. הסחורה נותרה על המדפים, מעט קונים נכנסו אליה, ובמהרה הפסידה בעלת החנות את כל השקעתה.
לא היה אפשר להסביר זאת בהיגיון. רק שני החברים ידעו והבינו כי יש כאן אות משמים. דרכי ה' ישרות והוא משלם לאיש כפועלו.
שלום קיווה שאשתו תבין את הטעות שעשתה, ואולי תרצה לחזור לשותפות היפה כמקדם, אך התבדה. האישה התמלאה קנאה חסרת מעצורים כלפי המתחרה. הקנאה נהפכה לשנאה עזה, עד שהגתה תכנית זדונית להפיל את חברתה בפח ולהשפילה עד עפר.
השמועה עברה כאש בקהילה: אשתו של שמעון, הסוחרת המצליחה והצנועה, סרה מדרך הישר! בעיר סיפרו כי עדים נאמנים ראו אותה סועדת במסעדה לא-יהודית, אוכלת טריפות ומתהוללת עם גויים. בני העיר נדו בראשם בעצב ודיברו על ניסיון העושר, העלול לדרדר לתהום גם אישה יראת-שמים ובעלת מידות טובות.
הדברים הגיעו לבית-הדין. שני העדים מסרו עדות מפורטת. הדיינים, שלא נטו להאמין לסיפור, ובמיוחד שהעדים לא נמנו עם הזריזים לכל דבר שבקדושה, חקרו אותם חקירת שתי וערב. אך הללו דבקו בגרסתם, והדיינים נאלצו לקבל את עדותם.
שמעון טען כי הדבר אינו מתקבל על הדעת. לו היה שמץ של אמת בדברים, היו צריכים להיראות סימנים מוקדמים של פריקת-עול, ואילו אשתו היא אישה כשרה, יראת-שמים וצנועה בתכלית. אלא שמול טענתו ההגיונית עמדה עדותם של שני עדים כשרים.
התוצאה הייתה קשה. אשתו של שמעון עברה להתגורר זמנית אצל קרוביה מחוץ לעיר, החנות נסגרה, ושמעון נותר חסר-פרנסה, מטופל בילדים רכים.
רב העיר הציע לשמעון לנסוע אל הצדיק רבי אברהם-יהושע-העשל, ה'אוהב ישראל' מאפטה. הקשיב הצדיק לדבריו, קם ממקומו נרעש, וקרא לבנו (לימים רבי יצחק-מאיר מזינקוב): "איצ'ה-מאיר, בוא בדחיפות".
הבן התייצב מיד, ואביו הורה לו: "לך ופרסם בשמי כי איני יכול עוד למלא את תפקידי ולא אוסיף לקבל את הציבור".
הבן הנרעש, שלא שמע מעודו מילים כאלה מפי אביו, ביקש להבין את פשר הדבר, ואביו הסביר: "היהודי הזה מחזיק פסק-דין על-פי תורה המצדיק את אשר נעשה לאשתו, ומה אעשה שעיניי רואות את ההפך לגמרי, כי אשתו יהודייה כשרה ונאמנה היא. ומכיוון שרואה אני בניגוד לפסק-דין תורתנו הקדושה, איני ראוי שיבואו אליי לקבל תורה מפי"...
באותה עת ממש, בעירו של שמעון, נפלו פתאום שני העדים למשכב. מחלתם החמירה והלכה וייסוריהם התעצמו. כל אחד ואחד מהם הגיע למסקנה, כי זה עונש משמים בגלל עדות השקר שמסר.
מבוהלים ודחופים יצאו שניהם לבקש את סליחתו של שמעון, אך מצאו את הבית נעול. אחוזי חרדה ניסו לברר לאן נסע שמעון, ולבסוף נאמר להם כי נסע אל הרבי מאפטה. לא השתהו השניים, אזרו את כל כוחותיהם ויצאו מיד לאפטה.
בבית-מדרשו של הצדיק מאפטה מצאו השניים את שמעון, אך בטרם הספיקו לדבר עמו נקראו מיד אל חדר הרבי. שם פרצו השניים בבכי תמרורים והודו כי אשת שלום שילמה להם סכום גבוה מאוד כדי להעיד עדות שקר, והם לא עמדו בפיתוי. עתה הם מתחרטים בכל ליבם.
קם הצדיק מאפטה וקרא לבנו: "איצ'ה-מאיר, אמור לציבור כי חוזר אני לקבל את הבאים אליי. מתברר כי לא טעיתי ומה שראו עיניי לא היה בסתירה לדין-התורה"...
שמעון נסע מיד לבשר לאשתו את הבשורה המשמחת. השניים חזרו לעירם, החנות נפתחה מחדש, וההצלחה חזרה להאיר להם פנים, עוד יותר מבעבר. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
